ד”ר ישראל אלדד, חבר מרכז לח”י, פובליציסט והוגה דעות, נולד ביום ט’ בחשון תרע”א, 11 בנובמבר 1910 – בגליציה המזרחית, בעיירה פודבולוצ’יסקה במחוז טארנופול, השוכנת על גדות נהר קטן בשם זברוצ’. היהודים, שהיוו שני שליש מכלל האוכלוסיה ניהלו בעיירה חיי קהילה ערים. בקהילה נימנו שלוש קבוצות יהודים: (א) האינטליגנציה, (ב) ה”עמך”, שהיו חדורים בהכרה ציונית לאומית, ו־(ג) חסידים וחרדים. העיירה הצטיינה בפעילות ציונית מגוּונת, וחוגים ללימוד השפה העברית.

אביו, לייב שייב, היה יהודי משכיל וציוני, שרכש את השכלתו בכוחות עצמו. משפחתו רובה ככולה היגרה לאמריקה והוא נשאר כמעט לבדו בעיירה. מאז ומתמיד שאף לעלות לארץ ישראל. הוא היה ציוני בלי תנאי, לא דתי ולא סוציאליסטי. האב, הוא שעיצב את השקפת עולמו של ישראל, ונטע בו מילדות את אהבת ההשכלה והציונות. לייב שמר על מסורת ישראל, אך היה ליברלי בהשקפותיו. הקפיד ללכת לבית הכנסת, לא עישן ולא נסע בשבת, אך לא דיקדק בכיסוי ראש.

הצטיין במלאכת יד ובמו ידיו בנה את רהיטי הבית ואת הצעצועים לילדים. האם, פרומה לאופר, שמוצאה היה ממשפחה חסידית אדוקה, היתה אשה דינמית וכשרונית, בעלת תושיה רבה, אשר נישאה לבעלה בגיל 17 מתוך אהבה עזה ועל אף התנגדות הוריה. ישראל טען, כי “היא אשר הורישה לי את היצריות ואת אהבת החיים”. עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914, התפרנס האב מטחינת גריסים. את ארבע שנות חייו הראשונות בילה ישראל בפודבולוצ’יסקה. עם פרוץ המלחמה עזבה המשפחה את המקום והחלה נודדת בדרכים, כיוון שלייב, אביו, נמנע מלהתגייס לצבא האוסטרי, כי לא רצה למות במלחמה לא־לו. שנות המלחמה עברו על המשפחה, בת חמש הנפשות, בעוני ובדחקות בעיר טרנופול. בשנת 1918 השתקעה המשפחה בלבוב, זמן קצר לפני הפוגרום שנערך ביהודים בעיר על ידי הצבא הפולני. כאן פתח האב מאפיה והתפרנס ממנה בתנאים קשים.

לייב הועיד את ישראל לגדולות. הוא רצה מאוד שיהיה סופר, כי כבר בילדותו ניכר היה בו שהוא ברוך כשרונות. לאחר שסיים ארבע כיתות חובה בבית הספר העממי הפולני, הוא נשלח לגימנסיה היהודית במגמה הומניסטית. יתר על כן, האב שכר לו מורה פרטי ללימודי היהדות והעברית ושלח אותו ללמוד בשיעורי ערב, בבית הספר “סוּק”, במשך שלוש שנים, עד גיל .14 בגימנסיה החל להתגבש אופיו העקשני, והשאיפה לעצמאות הניעה אותו לעזוב את הבית בגיל 16 וחצי ולעבור ללמוד בגימנסיה בלודז’. באותן שנים (1927–1929) התגבשה גם השקפת עולמו הימנית והתפתחה אישיותו האינטלקטואלית. כאן התוודע לאחד העם והתנגד להקמת מרכז רוחני לעם היהודי. לעומת זאת, צידד בציונות המדינית ההרצליאנית. בפילוסופיה, דוגמת הנוער המשכיל, נהה אחר תורתו של ניטשה. בשנת 1928 שמע לראשונה את ז’בוטינסקי שבא ללודז’, ודבריו על הקמת המדינה היהודית שילהבו אותו, אם כי טרם החליט להצטרף אל תנועתו בפועל. בגיל 18 חזר אל בית הוריו בלבוב כדי להחליט על עתידו.

הוא דיכא את נטייתו לתיאטרון ובחר ללמוד בבית המדרש לרבנים בווינה וכן, באוניברסיטה, לתואר דוקטור לפילוסופיה. שש שנים עשה ישראל בווינה. באותן שנים החלה השקפתו הפוליטית נושאת אופי מגובש יותר. לאחר מאורעות תרפ”ט, השתתף בהפגנת המונים נגד מעשי הטבח ביהודי צפת וחברון. שירו של אורי צבי גרינברג “באוזני ילד אספר”, השפיע עליו השפעה עמוקה ביותר מבחינת “רעידת אדמה שבלב”, משמעותה היתה עבורו כ”קריאה לדגל”. פגישתו עִמו בשנת 1932 חיזקה את השפעתו של א.צ.ג. על חייו. בהשפעת חברו, ד”ר פון וייזל, החל משתתף בוויכוחים פוליטיים במפלגה הרוויזיוניסטית, איתה הזדהה רעיונית כבר אז. בשנת 1932 הכיר גם את בתיה ושיץ, בִתו של סוחר חסידי, אותה עתיד היה לשאת לאִשה ב־.1937 בשנת 1934, בהיותו בווינה, נפטר אביו בפולין. ביולי אותה שנה קיבל את התואר “דוקטור” לפילוסופיה וסיים גם את לימודיו בבית המדרש לרבנים, אם כי לא ניגש לבחינות הסמכה לרבנות. בקיץ 1935 חזר ללבוב ושימש מורה בעיירה הסמוכה, וולקוביסק, ובד בבד נתמנה למפקד קן בית”ר בעיירה. הוא החל מפרסם מאמרים בעיתונות הרוויזיוניסטית, ובמהרה יצאו לו מוניטין ברחבי פולין. עם סגירת הגימנסיה בה לימד בשנת 1937, עבר לווילנה, ושימש כמורה למקצוע היהדות, בסמינר למורים ולגננות, כן המשיך בפרסום מאמרים, בהם הביע את השקפתו נגד ההבלגה כלפי הערבים בארץ ישראל ולמען נקיטת אקטיביזם ציוני.

ב־18.9.1938, בכינוס השלישי של בית”ר, שעמד בסימן תוקפנותו של היטלר, צידד בעמדתו של בגין, אשר תקף את מדיניותו המתונה של ז’בוטינסקי בעניין ארץ ישראל והמצב באירופה. כאן נתוודע לראשונה לאברהם שטרן־יאיר, אשר הציג בפניו את השקפתו והשקפת האצ”ל על נקיטת קו אופוזיציוני לוחם. עם פיטוריו מהסמינר, החליט באוגוסט 1939 לעבור לוורשה ועבד במערכת “דער מומענט”. בנוסף על כך נתמנה לראש מחלקת התרבות בנציבות בית”ר. עם פרוץ מלחמת העולם השניה החליטה נציבות בית”ר לעזוב את וורשה ואת פולין כדי לנסות להגיע לארץ ישראל. הוא הגיע לווילנה יחד עם נתן פרידמן ילין־מור, לימים חבר מרכז לח”י, ומשם, באמצעות ניירות מזוייפים, הצליחו לצאת את אזור הכיבוש הסובייטי ולהגיע לתורכיה. כאן נתבשרו הוא וחבריו על הפילוג שחל באצ”ל. רוב האנשים, לרבות ישראל, עתידים היו להצטרף אל יאיר בהגיעם לארץ.

באפריל 1941 עלה על החוף בחיפה. את מושבו הראשון קבע בירושלים. מיד עם הגיעו לארץ, נפגש עם יאיר והצטרף ללח”י. את עבודתו הראשונה קיבל במוסד “ביאליק”, בהמלצת ידיד נעוריו, ד”ר קורץ. בסוף 1941 עברו הוא ובתיה לתל אביב, והוא החל לפרסם מאמרים בעתון הרוויזיוניסטי “המשקיף”, במחתרת היה קשור עם יאיר אשר הטיל עליו לכתוב פרשנות מרחיבה על “עיקרי התחיה”. אך היא לא נתפרסמה, לפי דברי אלדד, “בגלל הלהט הרב בו נכתבה והסגנון הגבוה שלא היה לטעמו של יאיר”. שייב ערך יחד עם יאיר את ביטאון הלח”י “במחתרת”, בו הובעה הדרישה לפתוח במערכה נגד בריטניה גם בשעה שהיא נלחמת בצורר הנאצי, בהיותה שלטון זר המונע את חרותו של העם העברי במולדתו. אחר הירצחו של יאיר בפברואר 1942, המשיך אלדד (שכינויו הראשון במחתרת היה ל “סמבטיון”) לכתוב בעיתון המחתרת, וניסח כרוזים נגד גיוס הנוער לצבא הבריטי. הוא כתב: “אנו פותחים נגד בריטניה את החזית השניה של העם העברי, כלומר החזית המכריעה את גורלו לא רק בהווה, כי אם לדורות, את חזית השחרור!” בחוברת “אבני יסוד”, שהופיעה בשנת 1943, הרחיב את עקרונות מלחמת החירות, בהתבססו על עיקרי התחיה של יאיר. “הציונות – כתב – שהיא תנועה פילנטרופית, פשטה את הרגל, ומטרתה חייבת להיות כיבוש הארץ, ורק לאחר מכן יבוא תורו של קיבוץ הגלויות”. לאחר בריחתו מכלא מיזרע אירגן יצחק שמיר מחדש את לח”י וצירף את אלדד למרכז התנועה, יחד עם נתן ילין־מור. תפקידו של אלדד במרכז היה: אחראי על ההסברה הרעיונית. עד למאסרו

ב־1944 ערך את עיתון “החזית”. היה שותף לכל הכרעות המרכז לביצוע הפעולות, לרבות ההתנקשויות בנציב העליון ובלורד מויין. אלדד המשיך את רעיונו של יאיר, ובנַסחוֹ את מטרת המחתרת קבע, כי אין להסתפק עוד במלחמה מקומית במינהל ובמשטרה הבריטית, אלא להעתיקה אל מעבר לגבולות ארץ־ישראל ולפתוח במלחמה באימפריה הבריטית.

בכל אותה תקופה עבד אלדד כמורה בגימנסיה “בן־יהודה” בתל אביב. עקב הלשנה, הגיעו הבריטים לעצרו ב־26.4.1944, באמצע שיעור תנ”ך. הוא ניסה לברוח ולהסתתר בדירת חברים, ומשהתדפקו השוטרים בדלת, ניסה לרדת מהקומה הרביעית בעזרת צינור, שלרוע מזלו ניתק והוא נפל ארצה, פגוע קשה בגבו. אושפז בבית החולים “הדסה”, עטוף כולו בגבס, תחת שמירה כבדה של שוטרים בריטים. הועבר לבית החולים של כלא ירושלים ואחר כך לחדר 18 של אסירי לח”י. כאן התוודע לרב האסירים, הרב אריה לוין זצ”ל, והשניים התיידדו מאוד. בעוד גופו עטוף כולו בגבס, המשיך להכתיב מהכלא מאמרים לעיתון “החזית”, כגון: “ארבעים שנה אחרי הרצל”; “פוליטיקה אכספרסיונית” “וויכוח מועיל”. לקראת משפטיהם של אסירי לח”י, ערך אלדד את נאומיהם שביטאו את יחס המחתרת אל השלטון הזר, בלשון בהירה ובצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, והפכו מנאשמים למאשימים תוך שהם כופרים בזכותו של בית הדין הבריטי לדון אותם.

ב־1.9.1944 הועבר למחנה המעצר בלטרון והמשיך את כתיבתו ופעילותו האידיאולוגית גם בתוך המחנה. ב־7.6.1946, כשנתיים לאחר מעצרו, בעת שהועבר לבדיקה רפואית במרפאתו של ד”ר טרוי, שוחרר במבצע נועז על ידי לוחמי הלח”י, בפיקודו של דב גרנק, “הבלונדיני הגבוה”, והועבר למקום מסתור בבני ברק, שם המשיך בתפקידו כחבר מרכז לח”י. עד ליציאת לח”י מן המחתרת, הקדיש אלדד את מרבית זמנו לכתיבה בעיתונות המחתרת ולהרצאות בקורסים האידיאולוגיים. באותה תקופה באו לידי ביטוי ראשון חילוקי הדעות בין אלדד לגרא, הוא נתן ילין־מור, בעניין עמדת לח”י כלפי רעיון “הנייטרליזציה של המזרח התיכון” והאוריינטציה הפרו־סובייטית. אלדד הטיף לנהל מדיניות חוץ עצמאית. לאחר המלצת וועדת האו”ם, פרסם עם גרא גילוי דעת נגד ביתורה של הארץ. בסוף שנת 1947 משתתף אלדד בעריכת העיתון היומי של לח”י, “המברק”, שיצא לאור בירושלים. לקראת הכרזת המדינה, ניהל מו”מ עם לוי אשכול ויצחק שדה לגיוסם של אנשי לח”י לצה”ל. אלדד עצמו בחר לעבור לירושלים ולהמשיך במלחמה לשחרור העיר ולסיפוחה למדינת ישראל. ב־17.9.1948 החליט מרכז לח”י להוציא להורג את מתווך האו”ם, הרוזן פולקה ברנדוט, שהואשם בנסיון לכפות הסכם הקובע, כי על ישראל לוותר על רוב חלקי ארץ ישראל ואת ירושלים למסור לערבים ולספח אותה לשטח ירדן. אלדד, שהיה שותף להחלטה, טען כי מבצע זה היה “המתנה הגדולה ביותר שנתנה לח”י לעם ישראל”.

לאחר שוך קרבות מלחמת העצמאות, הוקמה מפלגת “הלוחמים”, מיסודה של לח”י, שכללה שני מחנות: בראש המחנה האחד עמדו גרא ומיכאל, שרצו לתת למפלגה אופי של מפלגת פועלים סוציאליסטית־מהפכנית, ובראש המחנה השני – אלדד, שתבע להקים תנועה חינוכית למחשבת חירות ישראל. עם קבלת דעתו של גרא, איבד אלדד כל עניין במפלגה ופרש ממנה זמן קצר אחרי ועידת היסוד. לאחר שנתיים, התפרקה המפלגה כליל. באייר תש”ט–1949 יסד אלדד את כתב העת “סולם”, בו הפיץ את השקפתו על מלכות ישראל כסינתיזה בין ערכים גאוליים־משיחיים וערכים ציוניים קונקרטיים. באותה תקופה הורה בן גוריון, לפטרו ממשרתו כמורה בגימנסיה, ואף כי זכה בעתירה לבג”צ, התקשה למצוא עבודה והתפרנס מעריכה ותרגום ספרים. בשנת 1953 עבר להתגורר בירושלים והוציא עיתון בשם “דברי הימים” המסקר מאורעות היסטוריים בלשון חדשה. בעקבות משפט קסטנר והירצחו, פורסם כי אלדד מואשם בניהול ארגון טרוריסטי ופרסום דברי הסתה ומרד, אשמת שווא שטפלו עליו, ומשפטו בוטל בטרם יתקיים. בשנות ה־50 וה־60 כתב שני ספרים: “מעשר ראשון”, שהוא סיפור חייו במחתרת, ו”הגיונות מקרא”, פירושים לחומש. תרגם את כתבי ניטשה לעברית, ועל מפעל תרגום זה זכה בפרס טשרניחובסקי לספרי מופת. בשנות ה־70 הירצה כפרופסור להומניסטיקה בטכניון בחיפה.

במרוצת הימים פרסם ספרים נוספים: “דגש חזק”; “הגיונות חג”; “הגיונות ישראל” ו”הגיונות יהודה”, בהם קובצי מאמרים העוסקים במחשבת ישראל. כן כתב את “ירושלים אתגר”, עם בנו, אריה. היה בין מייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה לאחר מלחמת ששת הימים. אלדד ניסה להיכנס לחיים הפוליטיים הפרלמנטריים בישראל, ובבחירות לכנסת

ב־1969 עמד בראש רשימה עצמאית “כן”, אך לא עבר את אחוז החסימה. לאחר ניצחון “חירות” בבחירות 1977, הציע אלדד את שירותיו לבגין, אך הלה דחה אותו. בעקבות הסכמי “קמפ דיויד”, העמיק הקרע בינו לבין בגין ואלדד היה בין מייסדי תנועת “התחיה”. בשנים 1987–1988 זכה בפרס ז’בוטינסקי בניו יורק ובפרס ביאליק לחכמת ישראל. עם גל העליה הגדול מברית המועצות בשנת 1991, נסע למסע הרצאות במזרח אירופה. לקראת הבחירות ניסה ללא הצלחה לאחד את המפלגות הלאומיות הקטנות, אך דחה את הצעת “מולדת” לעמוד בראשה. התנגד ל”ועידת מדריד”. בהסכם “אוסלו” ראה התקפלות הדגל הציוני והשלמה עם ביתורה של המולדת, דבר הנוגד את תורתו של יאיר. הוא שמח בחלקו רק בקשר ל”חלקת אלוהים הקטנה שלו” – משפחתו. אשתו, בתיה, פילסה לה קריירה מצליחה כעובדת סוציאלית. בִתו, נעמה, הולכת בעקבות אִמה. אריה, פרופסור לרפואה, תת אלוף במילואים, היה קצין הרפואה הראשי של צה”ל. לאלדד ובתיה שבעה נכדים. אלדד היה לוחם חירות, הוגה דעות, סופר ומתרגם, פובליציסט, אידיאולוג ומורה שהעמיד רבבות תלמידים, ובחר לקרוא לעצמו “מחנך ציוני”, שבראש מעייניו “מחשבת חירות ישראל, ללא מורא וללא פשרות”.

אלדד נפטר בביתו בירושלים ביום א’ בשבט תשנ”ו, 22 בינואר 1996 ונטמן בהר הזיתים, משקיף על הר הבית, בסמוך לקברו של המשורר אורי צבי גרינברג.