צפורה נולדה ביום כ”ה בסיון תר”ף, 11 ביוני 1920 בפולין לאביה אליעזר וּלְאמה לאה. עלתה ארצה בגיל שלוש עם הוריה.

אביה היה אדם דתי, בעל השקפות לאומיות ברורות. תחילה הייתה לו קונדיטוריה ברחוב הרצל בתל אביב, אחר קנה מלון ובית קפה ברחוב יבנה, ממנו התפרנסה המשפחה, בת שש הנפשות, בכבוד. האב היה תלמיד חכם, בקי בהלכות הגמרא והתלמוד ואף הוציא לאור חוברות וספרים.
בית הקפה הפך עד מהרה בית ועד של סופרים ומשוררים בתקופת שנות ה־30 וה־.40 בין מבקריו הקבועים היו: ביאליק, טשרניחובסקי, פיכמן, אצ”ג ופרופ’ קלאוזנר.

צפורה גדלה באווירה זו של תרבות לאומית. היא למדה בבית הספר היסודי תלפיות בתל אביב. עוד בצעירותה הצטרפה לתנועת בית”ר ועם התבגרותה הייתה פעילה באצ”ל. בשנת 1940 נישאה לישעיהו דרורי, חבר אצ”ל, ועם הפילוג, שניהם הצטרפו ללח”י. בשנות ה־40 התגוררו תקופת מה בחיפה, שם ניהלו בית קפה והיו קשורים עם המחתרת. בשנת 1945 חזרו צפורה וישעיהו לתל אביב ולאחר מכן שכרו את “בית־האזרח” ברמת גן, בו נערכו קורסים רעיוניים של לח”י וקורסים לעזרה ראשונה. צפורה עסקה בעזרה רפואית ללוחמים, בגיוס כספים ואוהדים.

עם קום המדינה והתגייסותו של ישעיהו לצה”ל, במסגרת חטיבת לח”י, למרות שלא גויסה כחוק, ליוותה צפורה את בעלה ואת הגדוד 82 בכל מסעותיו ותמיד הייתה הראשונה שהגיעה לאזור הקרבות.

לאחר פציעתו הקשה של ישעיהו, טיפלה בו במסירות ובאהבה במשך שנים רבות. לזוג דרורי נולדו שני ילדים: זאב, שנפל במלחמת ששת הימים בכיבוש רמת הגולן, ועמליה, מורה ואשת חינוך, ונכדים.

צפורה נפטרה ביום כ”ט באייר תשנ”ג, 20 במאי 1993.