דבורה בת לדוד וזהבה נולדה ביום כ”ב באדר א’ תרצ”ב, 29 בפברואר 1932, ברחוב העלייה, שחלקו המזרחי היה שייך לתל אביב וחלקו המערבי ליפו. בלילות היה מוטל עוצר בחלק המערבי. בבניין בו גרו שכנה המשטרה הבריטית ורוב השוטרים היו ערבים.

האב, יליד יוון, בעל השקפות לאומיות קיצוניות, עלה ארצה לאחר ביקורו של זאב ז’בוטינסקי, בשנות ה־30, ביוון. הוא נפצע קשה בפרעות 1936, ואף־על־פי־כן הועמד למשפט, ונידון להתנהגות טובה.

שלושה גורמים השפיעו רבות על השקפותיה ודרך חייה של דבורה. פציעת האב; המגורים בקרבת המשטרה הבריטית; בבית הספר “ביאליק” בו למדה, מחנך כיתה ז’ היה ד”ר גרייבר, איש לאומי שחינך לאהבת המולדת ולשנאת הכובש הזר. כמו כן למדה בתיכון למסחר.

בגיל 13 הצטרפה לבית”ר, שהייתה פרוזדור לאצ”ל, והשתתפה בקורס המפקדים האחרון בטרם הוכרזה בית”ר על ידי הבריטים כתנועה בלתי לגלית. התגייסה לאצ”ל, לגונדה 9, ובסוף 1947 עברה ללח”י והשתתפה בקורס לנשק בפתח תקוה. כאשר לח”י הצטרפו לצה”ל, התגייסה אף היא, למרות גילה הצעיר. רצתה ללכת לקורס קצינות, אך צה”ל לא היה מעוניין בקצינות משורות לח”י. אז התנדבה, יחד עם אביבה סעדיה (יעל), לשרת בסדום, שהייתה אז במצור, וטסה לשם במטוס ‘פרימוס’. בסדום שהתה כשלושה חודשים. לאחר ההתנקשות ברוזן ברנדוט, עזבה את הצבא וירדה שוב למחתרת.

עזרה בבחירות לכנסת הראשונה לרשימת ‘הלוחמים’. בשנת 1950 התגייסה שנית לצה”ל, והפעם, אף שסיפרה על חברותה בלח”י, התקבלה והשתתפה בקורס הראשון למכ”ם ומבצעים של חיל האוויר. נישאה בשנת 1950 למשה, ולה שני בנים ונכדים. לאחר 25 שנות עבודה כמנהלת חשבונות, פרשה לגמלאות.