אלי נולד בטבריה ביום א’ בכסלו תרפ”ט, 14 בנובמבר 1928 לאִמו שמחה ולאביו מאיר. למד בבית הספר לוינסקי בתל אביב. לאחר שסיים את לימודיו, עבד כמכונאי מתלמד במוסך האוטובוסים של “המעביר” (לימים: “דן”) ברחוב ארלוזורוב בתל אביב. הוא התרועע עם צעירים בעלי דעות לאומיות ובשנת 1945 החליט להצטרף ללח”י. לשם כך פנה אל מדביקי כרוזים, אך הוכה וסולק על ידי המאבטח. בניסיון שני מסר למדביק פתק ובו שמו וכתובתו. הוא הוזמן לוועדת קבלה, עבר קורס באידיאולוגיה וקורס בנשק אצל המדריך יגאל ב”בית” ברעננה.

הוא צורף למחלקה ו’ ונשלח לעקוב אחרי כלי רכב בריטים בדרך לירושלים. אבל אלי דרש לצאת לפעולות. הוא נשלח לעמדת חסימה בפעולה ברחוב הירקון בתל אביב, השתתף בהחרמת יהלומים ברחוב אלנבי ובתקיפת חיילים בריטיים בתל אביב, כתגמול על חטיפתו של אלכסנדר רובוביץ’ בירושלים. לאחר מכן הועבר לחיפה והשתתף בפעולות עם גואל (יעקב פנסו). הוא הפעיל מוקש חשמלי נגד ג’יפ בריטי, חדר לנמל חיפה כדי לפוצץ מיכל נפט, הפעיל את המטען שהתפוצץ – אבל במיכל לא היה דלק. הוא ירה בשוטר בריטי והחרים את נשקו. בפעולת חיסולו של מפקד הבולשת קונקווסט, היה בעמדת חיפוי למבַצעים.

באוגוסט 1947, בעת ההכנות להתנקשות בסרג’נט קלי מהבולשת, כשאלי נסע במכונית עם גואל ואבנר, ניצת רימון רעש שנשא בכיסו. הוא ניסה להשליך אותו דרך החלון, אך הרימון התפוצץ וקטע את כף ידו הימנית. אבנר, שנהג ברכב, נפצע בערפו ושניהם נתפסו. אלי הובהל לבית החולים. הם נשפטו, נדונו ל־20 שנות מאסר והושבו בכלא עכו. אחרי כ”ט בנובמבר 1947 הועברו האסירים היהודים לבית הסוהר המרכזי בירושלים. אחר כך רוכזו כל העצירים היהודים במחנה עתלית, משם השתחרר בקום המדינה. מפאת נכותו, שוחרר משרות צבאי. הוא פתח חנות תנובה בגבעתיים. בשנת 1954 הוכר כנכה צה”ל וקיבל משרה בשק”ם ביפו. לאחר זאת השיג רישיון למונית וכעבור זמן מה נבחר כמנהל ארגון בעלי המוניות הארצי, תפקיד בו שימש 28 שנים, עד צאתו לגמלאות.

בשנת 1957 נשא אלי לאִשה את רחל לבית נתנאל ונולדו להם שלושה ילדים ונכדים.
במשך 12 שנים היה אלי מנהל קבוצת הכדורגל “הכוח” רמת גן.