אני לא אספר הרבה על רקע פוליטי, על עבר או על עתיד. אספר בקצרה על ההתרשמויות שלי מבית-הסוהר, בעת ישיבתו של אלדד שם, מאחר ובהתחלה הייתי הצעיר שבחבורה. אחרי כן הגיעו יותר צעירים, אבל אלה כבר היו מהדור החדש.
אספר על כמה מקרים שקרו בזמן שהותו של אלדד, כשהוא הגיע אלינו לבית-הסוהר. . הוא הובא ישר לצינוק, ומיד השתררה דממה וחרדה. הוא נפצע כשבאו לאסור אותו, כאשר הוא ניסה להמלט דרך (מרזב) הצינור ונפל למטה, והיה חשש ששבר את החוליות בחוט השדרה. הדאגה לשלומו הייתה רבה. מאוד חששנו לבריאותו, ולאחר טיפול של מספר שעות, לפי הוראתו של הרופא, (הוא הועבר) מהצינוק לבית-חולים. הוא הושכב בחדר החולים שהיה בתוך בית-הסוהר והוטל עליו הסגר. כלומר נמנעה הגישה אליו בימים הראשונים.
זכור לי היטב, מעשה שעשה שיקה(?): היה לו ידיד נפש אם אפשר לומר כך, מהאסירים הערבים. הוא אחר כך נרצח על ידי משפחת החוסיינים, מאחר שהוא היה “עד מלך” נגדם, לאחר שהרגו את עבדאללה. דרך הערבי הזה השגנו מיד קשר אל אלדד, והוא הביא לנו דרישת שלום, שהוא מרגיש טוב ומצב רוחו לא רע. התחלנו באיגוף מכל הכיוונים, להחדיר אליו ידיעות ולהסתנן אליו, וזכור לי שכבר למחרת אפשר היה לגשת אליו. הועסקתי כספרן, והייתה לי גישה יותר קלה לאסירים. כאחד שמביא להם ספרים הבאתי לאלדד ספר, מצבו היה די מעורר דאגה. כבר למחרת היה כולו עטוף במעטה של גבס, מעין שריון. התגובות שלו היו נבונות כפי שסיפר אנשל ואנחנו מאוד חששנו שזה עלול להביא לשיתוק. אני זוכר שהם התחילו לדגדג אותו גם ברגלו והיו תגובות. התגובות היו די משמחות גם עבורנו. אחר כך התחילו בעיות טכניות שלו, כיצד להתגרד בתוך הגבס. הוא הצליח לפתור גם את הבעיה הזאת, וכעבור מספר ימים הפך להיות פעיל במלוא מובן המילה.
הוא כתב מאמרים, הכתיב מאמרים, הכין מאמרים כיצד להופיע בתקופת המשפטים המפורסמים נגד הבריטים. אני זוכר שהייתה בעיה, כיצד חברי המחתרת צריכים להופיע נגד הבריטים בעת משפטם, היה קשה לקרוא את כתב החרטומים של אלדד. כידוע כתב ידו לא הכי ברור בזמנים כתיקונם, וזו הייתה בעיה. הצלחנו להתגבר על הפענוח, והעתקנו את דבריו בכתב ידו לכתב יותר ברור. היו כמה נואמים שהוסיפו כמה קטעים משלהם. ההדים של המשפטים האלה ידועים ומפורסמים בכל הכתבים של לח”י, והמקור היה ידוע לכולנו. לאחר מספר ימים, הפעילות שלו גברה ועברה גם לשטח בידורי. הוא התחיל לשחק שח, וכפי שסופר כאן, לפעמים במשחק סמוי, ולפעמים גם לא במשחק סמוי, ומוכרחים לומר שכמעט תמיד ידו הייתה על העליונה, הצליח להכות את כולנו. אני רוצה לספר אפיזודה מעניינת עם שוטר ערבי שגרם לבהלה בבית הסוהר. לאחר שהוסר מאלדד הגבס, והוא הוחזר ללטרון, הלבישו לו שריון מעור עם אביזרי מתכת כמו שרוכים כדי לשמור על יציבות חוט השדרה. כשהוא בא לטיפולים לירושלים היינו מארחים אותו אצלנו בחדר, זה היה חדר 18.
אני זוכר לילה אחד, כאשר הוא הלך לישון, הוא הסיר את החגורה והעמיד אותה על אדן החלון. אדן החלון היה די רחב. ופתאום באמצע הלילה שמענו שריקה, ואורות הודלקו. השוטר הערבי שהסתכל מעבר החלון ראה את כל הדמות של המחוך הזה. המקרה נגמר בצחוק, אבל הדריכות שלהם הייתה די גדולה. היה עוד מקרה: הכינוי של אלדד בבית-הסוהר היה ד”ר שייב. לערבים לא היו צריכים לומר הרבה, אצלם ד”ר היה רופא, אז הוא רופא לכל הדברים. הייתה תקרית שבמקרה נסתיימה די טוב, אבל היו יכולים להיגרר בגללה למערבולת של סכסוך שהיה גורם לסכסוך בין היהודים והערבים. היה אסיר איש אצ”ל, אבטליון איוב . הוא סבל ממחלה מסוימת והרופא ציוה עליו לתת בדיקת צואה. הוא עשה את זה לאחר שכל האחרים היו סגורים בתאים. לאחר שעה 4, ולאחר הספירה, היה שם חובש ערבי, השוויש. כשהוא עבר ליד התא שבו היה כלוא אבטליון, זה היה תא 32, אבטליון נתן לו חבילה ואמר לו: “הטי הדה מישען דוקטור” – תן את זה לרופא. הערבי הזה הבין שהכוונה היא לד”ר שייב. הוא הלך לבית החולים שהיה בקצה השני של האגף והביא את החבילה לאלדד. אלדד פתח את החבילה וחשכו עיניו. הערבי הזה לאחר שהוא ראה מה שקרה כאן, הוא לא יכול היה לסלוח לעצמו, הכבוד הלאומי שלו נפגע. הוא רתח והתרגז, הוא נעלב, חזר במרוצה לאבטליון, התחיל להכות אותו, קרע את בגדיו והתחיל לקלל אותו בערבית. מכל התאים התחילו לעודד אותו, והוא אמר לו, מה אתה חושב, האם אני נושא הצואה שלך? הייתה מהומה גדולה מאוד, ולמחרת, במאמצים גדולים, הצלחנו לשכך את הרוחות. ממקרה זה אפשר היה להסיק איזה כבוד רכשו לו כל האסירים הערביים. בכלל כלפי אנשי המחתרת, ולאנשי לח”י בפרט, הערבים רכשו כבוד למעלה מהרגיל.
כשהופיע אלדד, אצלם הוא היה המנהיג, והוא היה אהוב ומקובל על כולם. גם כשמיכאל נאסר והושם בצינוק, גם אז אותו הערבי (מוחמד אלדבלי), היה תמיד מוביל פתקים . הוא היה מכניס להם פתקים ובא אתם במגע, כי בו הערבים לא חשדו. וזה נבע מתוך דבר אחד. הערכתם הגדולה ללוחמים. כי גם בתוכם היו לוחמים שלחמו לעצמאותם כפי שהם הבינו את זה, וכל מי שנלחם בבריטים בחריפות ובמהירות, נחשב כבן ברית שלהם.
זכור לי שתכננו בריחה מבית-הסוהר ע”י פריצה בקיר. דחינו ותאמנו את המועד בצורה כזאת שאלדד יובא מלטרון לטיפול בירושלים, ואז תתבצע הבריחה. הבריחה ההיא לא יצאה לפועל, אבל הוא ברח בצורה די מוצלחת, בדרך אחרת. בהזדמנות זאת אני רוצה לברך את אלדד, שנשאר ידיד משפחתי, מבאי ביתנו. אנחנו מתראים אתו לעתים די קרובות. נפגשנו גם בשמחת הבר-מצוה של בנו. גם שם הייתה חבורה לא קטנה, וזה מעודד מאוד שאנשי לח”י נפגשים לא רק ביום אזכרה, או בעלייה לקברו של יאיר, או לקברם של לוחמים אחרים, אלא גם בהזדמנויות משמחות יותר, מעודדות, ונותנות תקווה שהגחלת עדיין מלחשת. אמנם לא בלהבה, אבל עדיין לא כבתה.
יעל הירושלמית ממשיכה לספר באותה מסיבה:
זכור לי שבזמן שאלדד היה עצור, הופיע מזל בירושלים ואמר: יעל! יש מישהו, והמישהו הפעם בידיך. הוא מוכרח לצאת מבית-הסוהר. מזל התחיל לתאר את אלדד מבחינה גופנית, וזה היה קצת קשה. כי אלדד מבחינה גופנית לא כל-כך גדול. אני רק זוכרת כשראיתי אותו, הופתעתי ואמרתי: זה הכול??? ואני זוכרת שהמילה הראשונה שאמרתי לדב הייתה: זה בסך הכול? האם בשביל זה התכוננו כל כך הרבה? אחר כך הופיע עיתון הערב ובראשו הכותרת “טראסט המוחות” של לח”י שוחרר. כדאי היה.