עדות של דבירי (נובודבורסקי) חיים – “הדי”

חיים נולד בשנת 1906 ‏במינסק, רוסיה הלבנה. אביו, שלמה, בן למשפחת דיינים שימש רב על אניות שהסיעו יהודים לאמריקה . אמו, מינה לבית ניסביץ, ממשפחה ציונית חב”דית, בקיאה בשפה העברית, היא ששקדה על חינוכו הציוני של חיים. אחרי מלחמת העולם הראשונה ועליית הבולשביקים לשלטון, גנב חיים את הגבול לפולין והוא בן 12 בלבד.
‏לאחר תלאות הגיע לארץ-ישראל. אביו, שנתקע באמריקה למשך המלחמה, הגיע ארצה בשנת 1920‏. אמו ואחיו הגיעו לחיפה בשנת 1921 והצטרפו אליהם. המשפחה התמקמה בתל-אביב. חיים למד בבית-הספר תחכמוניי, אך לא הסתגל ועזב.
את השכלתו רכש בכוחות עצמו בשנת 1927 ‏התקבל לסמינר למורים בירושלים. במאורעות תרפייט התגייס להגנה בתל-אביב, לקבוצת המקוואים. הוא שמר במחניים, ביסוד המעלה, בראש-פינה ובדגניה. בשל התנגדותו למדיניות ההבלגה של ההגנה, הצטרף להגנה הלאומית בירושלים .

חברים מספרים

חיים דבירי על אלישע

י”א באדר תשכ”ב(1962). הערב יש לי הרגשה מוזרה. לשבת ולספר בלי יראה ופחד וללא מקשרים ושומרים, לספר על איש אחד שהודות לו אני יכול עכשיו לשבת בשלוה בביתו של גדעון ולספר. אין פלא בדבר, שאחרי הכל אנחנו יושבים בתוך מדינת ישראל, שחוללו אותה אותם אנשים שאנחנו מספרים עליהם. אספר על אלישע. במחתרת היה שמו יונתן. את שמו האמיתי אני יודע מלוח המודעות המופיע בפלקט ביום העליה על קברו של יאיר. דומני ששמו היה אהרונסון, אבל בתקופת המחתרת לא ידעתי את שמו האמיתי. אני חברתי את שני השמות ביחד. בשבילי השם יונתן מבטא את הצדוק וההקרבה והשם אלישע מבטא לגבי את החסד והרחמים ואת האמונה. לא הירבה ללכת בחלומות. כל אלה היושבים כאן הם חולמי חלומות כמוני וכל אחד מאתנו חש ומבין שאם אלישע בחר לעצמו בשני שמות אלו הרי שהוא מצא בהם את עצמו מבלי שהוא בעצמו ייחס סגולות אלה באישיותו. אני מאמין שאחינו הגדול אלישע או יונתן מימים עברו ועם יתר הגבורים מקשיבים לדברינו ואף מוסיפים עליהם מכל הרע שנפל עליהם מאז ועד הלום.

אני רוצה להעלות קוים לדמותו שכל כך התרשמתי ממנה. ליונתן-אלישע היו עינים שחורות גדולות. אפילו “מזל ” בספרו חילים אלמונים, שהזכיר אותו לא זכר את דמותו, כלומר הוא זכר אותו אבל לא חשב כנראה שיש ערך לדברים כגון אלו, ואולי כל החברים שיושבים פה בגלל המאורעות שעברו שכחו זאת.

מי שהסתכל עמוק בתוכן אפשר היה שיבחין בהן, בתוכן, להבות אש, כאילו דלקה בהן מנורת התמיד. בימים רגועים, כשהיינו משוחררים במקצת מסכנת הרדיפה אחרינו, או כשהאמונה שבלב גברה על הפחד, היה מבע עיניו משתנה לצבעים של קטיפה. אש המדורות היה דולק בתוכן ומקומן תפס אור יקרות של נרות תמיד הדלוקים באיטיות של בטחון בפני אלוהים בבית הכנסת. פניו היו עגולים וחן של ענוה עם חיוכי חום שהיו מתפרסים על פניו. היה בעל קומה בינונית, רחב כתפיים ואיתן. שערותיו שחורות, מסורקות, אף סולד קטן, ראש גדול עם פנים משובצים שני טורי שיניים לבנות וחזקות. כזה היה המראה של אלישע. ואני סבור שכל החברים זוכרים אותו כך.

בטוב וברע שבחיי המחתרת לא דעכה הבעירה הגדולה שבעיניו, שפעם היו אדומות מזעם משמיעת דברי הבלע אודות קבוצת שטרן ויאיר, פעם בזעם שחור ומבריק ומקרין של אדם שלא ישוב מדרכו. ואכן הוא לא שב מדרכו. נפגשנו לראשונה בגן הדסה. באותם הימים גן הדסה היה מקום מיוחד. אני לא בטוח שכל המסובים פה מכירים את גן הדסה של אז. באותה התקופה הערבים לא העיזו להגיע לשם, ובמידה והגיעו לשם הם לא העיזו לא לענות ולא להתקיף. זה היה מקום בקצה תל אביב, פרדס גדול, שם בקרו הנוער הצעיר שעתידים להיות גיבורי עצמאות ישראל.

נפגשנו שם בשעת ערב מאוחרת בגן הדסה בפעם הראשונה, מכיוון שהמרכז של המחתרת של לח”י קבע שאנחנו שנינו צריכים לעבוד וליצור את העורף שלא היה לנו באותה התקופה. בזמן פגישתנו רחשו שם לחישות אהבה של נוער צעיר וזוגות אוהבים. גם אנו אהבנו אהבה כפולה ומכופלת. דומני הודות לגליון הראשון של החזית שהופיע אז לאמיתו של דבר לא היה לנו על מה להתווכח. הדרך היתה ברורה לכל אחד מאתנו. ידענו שעלינו להניח יסודות, אולי עקבות המשיח, כמו שמקובל לומר, אז הגענו למכנה משותף מהר מאד כי אנחנו הבנו אחד את השני.

ידענו שאנחנו צריכים לוותר על הכל בכדי לא להפסיד את הכל, וכך היה. שבועות מספר לאחר מכן כבר גרנו יחד בשכונת מחלול, שגרו בה הרבה בחורים מהמחתרת, וזאת פרשה בפני עצמה. בחדר דל, צר וגרוע. כל מילה שהוצאנו מפינו נשמעה בכל הצריף. היינו יראים לדבר כי הקירות היו מודבקים רק מניירות בין הקרשים, שלפחות לא יראו השכנים אותנו, מי יושב וכיצד יושבים בו.

השתדלנו לא לשוחח כי ידענו שבאם נשוחח ואם נבטא את עצמנו ואם נבטא את כל המאורעות שעברו עלינו באותו היום, הרי דיירי הצריף הזה (השכנים), ישמעו וידעו מי אנחנו. ורק העיניים שלנו דברו, רק הלב רחש אהבה ואמונה. אהבנו את העם הזה והאמנו שיבוא יום שהוא יאמין גם בנו. השפה היחידה המשותפת בינינו היתה האש שדלקה בעיניים שלנו והתאחדה ללהבה אחת משותפת ולחכה את כל העצב והעלבון שהצטבר במשך היום, והיו לנו ימים קשים מאד. אני רוצה שתבינו שמדובר על תקופת סוף שנת 1942, שנה רעה וקשה, הוטל עלינו להביא את העורף ולפרוץ את חומת הבדידות וכיסי בעלי האמצעים.

היינו שלושה, אלישע-יונתן וצבי שנידרמן ואנוכי הקטן שקשרו אותנו, את המחתרת, עם העולם החיצון. באותה תקופה המחתרת היתה מצומצמת מאד באנשים ובאפשרויות. העבודה הזו של ארגון העורף ופתיחת הכיסים של בעלי האמצעים היתה כרוכה בהבאת הסברה עניפה, כי עד אותה התקופה היה מקובל בקהל שאנחנו חבורת שודדים ורוצחים, וגם לא הבינו וגם לא רצו להבין את המטרה הנשגבה של מלחמת השחרור. והעבודה שלנו היתה למעשה חטיבת עצים. זה גם כלל את ההכרח להתגלות בפני האויב או הבולשת, מפני שאנחנו היינו צריכים להופיע בפני אנשים שונים, שבמקרה הטוב ביותר לא היו מוסרים אותנו ישירות למשטרה. הנתונים שהיו בידינו היו מפוקפקים מאד. באותה התקופה אם יהודי אחד אמר ליהודי שני שיש לו הרושם שאנשי לח”י, נדמה לו שהם צודקים, ואין כל הצדקה לחשוב שהם באמת סתם רוצחים ושודדים, הרי אותה הידיעה על אותו האיש היתה מתגלגלת סחור סחור עד שהגיעה לאזננו.

כשהיינו מקבלים ממרכז לח”י הוראה לגשת לאותו האיש …(ידענו את העבודה הזאת), ואני לא רוצה לומר שאנחנו היינו היחידים שפעלנו בשטח זה, אבל ידענו שבמוקדם או במאוחר יפול כל אחד מאתנו, ואכן לבסוף נפלנו כולנו, אלא שאלישע נפל קרבן נצח ואילו צבי שנידרמן ואנוכי, שהיינו מוכנים ליפול כמוהו, נשארנו כאסירים בין החיים.

אני רוצה להכניס כאן אינטרמצו מסוים. גרנו בצריף של העגלונית. פרשת העגלונית היא פרשה נפרדת ולא אספר עליה. באחד הימים הביאו אלינו לצריף הדל הזה, החדר הצר, שהכניסה אליו היתה דרך המקלחת, ובצדה של המקלחת נמצא בית השימוש, מחלון החדר נשקפו מרחבי הים, ובחרנו בחדר הזה משום כך, כי בכדי שהבולשת תגיע אליו היתה צריכה להיתקל בבית השימוש ובמקלחת, דבר שהיה גורם שימנע מהם להמשיך את דרכם הלאה לפנים הצריף וללכת לדלת השלישית, את יצחק-מיכאל (יצחק יזרניצקי – שמיר). הוא בא, לבוש בבגדי גפיר עם קולפק, כנראה כפי שמסרו לי אז שהמקום שבו גר עד אז נהיה חשוד, כנאמר בצריף הזה.

אי אפשר היה לדבר. עקבנו אחרי העגלונית ובעלה ובשעה שהיו יוצאים היינו משוחחים בינינו. יצחק שמיר נשאר בחדר מספר שבועות והיה יושב שם יחף, כי ברוב היום אנחנו לא היינו נמצאים בחדר, ובכדי שבעלת הבית לא תרגיש בו הוא הלך יחף, אבל הדבר הזה לא הצליח להטעות את בעלת הבית. ביום אחד היא שאלה אותי – מי נמצא בחדר שלכם שמסתובב כל הזמן לשם ובחזרה? אמרתי לה – גבירתי, זו באמת טרגדיה. זה חבר שלנו מקיבוץ, שלצערנו הרב יצא מדעתו, ואנחנו מחזיקים אותו כאן עד שנוכל להכניס אותו למוסד. הדבר התקבל על דעתה. יום אחד כאשר היינו סוגרים עליו את הדלת במפתח רגיל, אני לא זוכר כרגע מה קרה עם המפתח, ולי לא היה מפתח להיכנס לחדר, ואני חשבתי להיכנס לחדר דרך החלון המשקיף לים. אני מתקרב לחלון ורואה את יצחק יזרניצקי שומר, שוכב על המיטה עם אקדח דרוך, כי הוא חשב שמישהו חשוד בא, ואז, נשאלתי קודם ע”י גדעון כיצד מגיעים אנשים לצורך הזה, ואני נזכר במקרה אחד עד כמה שזכור לי.

עכשיו הידיעה שהגיעה למרכז, שיהודי אחד בנתניה אמר על יהודי שני בתל אביב ששמו המהנדס גבעון, שהתבטא במקום מסוים באהדה על אנשי קבוצת שטרן, נשלחתי אל אותו יהודי ששמו גבעון לשוחח אתו. האיש הזה התגלה כאישיות מענינת מאד. במקרה זה הייתי אני שבאתי אליו ואמרתי לו שאני איש לח”י וששמעתי שהוא התבטא באהדה על אנשי המחתרת, ואנחנו מעונינים לרכוש את לבו, אין אנחנו רוצים שום דבר ממנו, הגישה שלנו בניגוד לגישות אחרות היתה לא לכבוש את כספם, את כיסם, אלא את לבם. ואני אמרתי לו שעצם ההרגשה שיש מישהו שסבור שאנו בדרך הנכונה מעודדת אותנו. מהנדס זה לא רק שהזדהה אלא אמר שהוא מוכן גם לתמוך בנו. הסתבר שמהנדס גבעון זה, שגר באותה תקופה בדירה של שלושה חדרים וגם בית העסק שלו על יד הבית הציע לתת לנו אלף לירות בתנאי אחד – שעיתון ה”חזית” שלנו לא תודפס בסטנסיל כפי שהודפס עד עכשיו, אלא במכונת הדפסה. אני זוכר עד היום הזה שהסכום הזה היה הכי גדול שקבלנו עד אותו הזמן. הפתיע את כולנו, גם אלה שבמרכז. ואני הבטחתי לו שבכסף שלו נקנה מכונת דפוס ונדפיס את ה”חזית” בדפוס. יעצתי לו שאולי האלף ל”י זה קשה בשבילו, שהיה בעל משפחה עם 3 ילדים, אבל הוא אמר לי: תראה, יש לי 13 אלף ל”י, אז יהיו רק 12 אלף. האלף האלו הם בשביל הדפוס. באותה התקופה גרו אתי מיכאל ואלישע באותו הצריף. באתי וסיפרתי לו את הדברים האלו. היתה לנו ההרגשה שהאיש הזה, המהנדס גבעון, פתח לא רק את לבו אלא גם את לבם של כל האנשים הישרים והכנים. לא התמהמהנו. אני סבור שבהסכם על רכישת מכונת הדפוס, שהיתה אצלנו הראשונה שהשתמשו בה, חתמתי בחנות, ואינני זוכר כרגע את שמה, בשם בן יוסף. רכשנו את הדפוס הודות לאותו איש, גבעון, שהיה מומחה בטכנאות רדיו. הוא למעשה שהרכיב את תחנת השידור הראשונה של לח”י יותר מאוחר באחד החדרים שאלישע היה המשתתף הראשי בה. אני זוכר עד היום מה אמר לי אלישע ביחס לגבעון. כנראה שאלישע ראה וסיפר לי לאחר מכן, שבזמן הרכבת תחנת השידור שאל אותו אלישע : מה תעשה אם הבולשת תמצא את החדר ויקיפו אותו? אז הוא ענה: אני אתגונן. יש לך אקדח? תן לי. ואז אלישע נתן לו אקדח שהוא יוכל להתגונן במקרה והמשטרה תגיע אליו. היו לי הרבה מקרים שהסיפור היה הפוך מזה שקרה לי עם גדעון, ואני מרגיש חובה להדגיש שהאנשים שעסקו בזה מלבד שלושתנו, צבי שנידרמן אלישע ואנוכי יתכן והיו עוד אחרים. באותה תקופה היינו כל כך דיסקרטיים. הרושם שלי שעד אותה התקופה של המאסר שלי היינו אולי היחידים. ואז היו הרבה מקרים כאלו, אבל בכדי לספר על המקרים האלו צריך זמן אחר, כי הם יותר מדי ארוכים. אני רק אציין שם אותו איש שהזכירו כל כך הרבה את שמו לאחר מותו באהדה רבה, על פרומצ’נקו יו”ר “עלית”. אותו פרומצ’נקו, אחד האנשים השפלים ביותר, שמבטא את הרע, ושהוא האדם שהוביל אותנו ממש למשטרה, אבל על הנושא הזה אני אהיה מוכן לדבר בהרחבה בהזדמנות אחרת.

כשסיפרתי על זה שגרנו בשכונת מחלול, לילה אחד, באותו החדר היתה רק מיטה אחת, אבל לפעמים היו לנים 5-6 אנשים על הרצפה, צפופים אחד ליד השני, שמענו בחצות נביחת כלבים ורעש גדול. כל הסימפטומים היו – הנה מסובבים את כל השכונה שוטרים ועורכים חיפושים. לאור זה החלטנו שהדבר הבריא עבורנו היה אם נעזוב את החדר. בקרבת המקום היה בית קברות מוסלמי, שהיום איננו כבר. יצאנו בערך בשעה 2 בלילה אחד אחרי השני לבית הקברות ושם אם אפשר לומר כך בתוך הקברים הפרוצים תחבנו את עצמנו . שהינו שם עד שהתחיל להאיר השחר ועד שהתברר שלא קרה שום דבר ושהכלבים נבחו ללא כל סיבה.

זאת היתה תקופה קשה. היינו רעבים, דלים ומנודים. הלכנו עם נעלים קרועות והיה קר, אבל לא חשנו בכל זה שום קושי כי היינו מוקסמים, מהופנטים ע”י אמונה גדולה ולא חשנו ברעב ובקור. באותה התקופה הלכנו מזויינים בהתאם להחלטת המרכז. לאלישע ולי היה “פרבלום”. מקובל היה שמחוץ לעיר היינו יוצאים בלי נשק, כי במקרה ואנחנו נמצאים בתוך האוטובוס ונערך חיפוש ע”י המשטרה שלא ניתקל במצב של חוסר תכלית, כי למדנו לקח ממקרים אחרים בעבר. באותו יום שנפל אלישע נפגשנו בגינת שטראוס בשעה 10. הגינה הזאת היא פרשה בפני עצמה. כל המקום הזה שהיה מפולש לכיוונים שונים ומשם אפשר היה להשקיף על כל הרחובות מסביב, על תחבורה מפוקפקת של המשטרה.

היום הזה של הפגישה שלי עם אלישע זכור לי כיום אביבי, יום שלאחר החורף ולפני האביב. ישבנו בגננו והכנו את פעילות היום. גננת צעירה ונחמדה טיפלה בקבוצת תינוקות. היא לבשה שמלה לבנה כמעט שקופה, ואילו המראות של אורה קרץ מתוך שמלתה והסתנוורנו מזוהר השמש ורוח הקלילה שנשבה באותו יום ופיסלה את שוקיה כתמונת ונוס שובה את העין.

אני לא זוכר את פניה של הגננת, אני רק חש בהן את הרוח שהפיחה. חמודה הנערה, אמר אלישע. אתה יודע “הרי” (כינויו של דבירי), בבוא היום הגדול תהיה גם לי נערה ויהיו לי ילדים רבים כמו אלה, ואכן כל הילדים של מדינת ישראל הם ילדיו של אלישע. בשעה הקבועה, בשעה 2 בערך, קבענו את פגישתנו הבאה, אבל הקדימה אותי הבולשת. אלישע כבר היה הרוג והיה מוטל על מדרגות של בית ברחוב מזא”ה 33, באותו הרחוב שהכרנו כל מבוא ומבוא, כיצד להיכנס ולצאת לחצר שניה, אבל הוא טעה ונכנס לאחד מחדרי המדרגות שלא היה משם מוצא. הוא דפק על דלת של אזרחית אחת והיא לא פתחה. כך השיג אותו האויב וירה בו, ואלישע לא הצליח להשתמש באקדח, והיו לו נדמה לי שני אקדחים, גם את האקדח שלי, כי אני באותו יום נסעתי לפרומצ’נקו עם צבי שנידרמן. והוא לא הצליח להשתמש עם אף אחד משני האקדחים.

לאחר מכן כשהגיעו לידינו התמונות שהבולשת צילמה אותו כשהוא מוטל על המדרגות, כי הוא המשיך לשכב על המדרגות כאילו להוות מטרה, והנשמה המשיכה לדלוק באותה האמונה שלו, ואורם המשיך לפרוץ מתוך גופו. היה זה האור שהשתלב באורם של כל הנופלים, האור שעליו יהוה תשתית למלכות ישראל, שיסודותיו יחזיקו מעמד לפחות למאה ועשרים אלף שנה.

אני מוכן גם לספר על הנושא שהזכרתי קודם בקשר לפרומצ’נקו, אבל אולי כדאי ורצוי היום בטרם שאני אזכיר את פרומצ’נקו להזכיר אדם אחר ובאמת בקצרה, שאפשר להרבות עליו בדברים, וכוונתי לשם “זקס”. בניגוד לסיפור הרע לאחר מכן, שבנוגע אליו ראוי להזכיר אותו קודם ובאמת לטובה. הזכרתי מקודם שהיו טובים והיו רעים. הוטלנו שלושתנו לבין אנשים שונים. באותה תקופה היה לנו פנקס קבלות. כשהיינו מקבלים ממישהו כסף היינו נותנים לו קבלה. אני לא בטוח אם בארכיון נשאר משהו ממנו. זה היה פנקס קבלות ועליו היה סרט כחול. היינו נוהגים אלישע ואני לעבור ברח’ הגשר. באותה התקופה בשנת 1942 רח’ הגשר היה שם דבר. זה היה רחוב של סיטונאים, של אנשים שהיה להם מכל טוב, שהתעשרו בתקופת המלחמה, ואנחנו עברנו ברח’ הגשר. לפני היה עובר אלישע בעצמו. היה נכנס לכל מיני חנויות סיטונאיות והיה מבקש תרומה עבור לח”י. היה זה מעמד עלוב ומצער ובזוי, וכל מי שהיתה לו קצת יראה בלב היה נוהג לתרום חצי ל”י, 25 גרוש ולפעמים לירה. יום אחד הלך אלישע ואנוכי ואיש אחד שאינני זוכר היום לא שמו ולא את חנותו, אף כי עברתי מספר פעמים בשביל עצמי בכדי לראות אם אזכר בו, כי הוא היה סימון דרך להתחלה חדשה. הוא תרם חמש ל”י ואלישע אמר – אתה רואה, משהו השתנה. כי עד עכשיו נתנו לנו רק לירה אחת ופחות מזה. זו היא רק הקדמה בכדי שישמע היום כל איש במדינת ישראל בתקופת השפע של היום, שחמש ל”י היה אז שיא שביטא שינוי מסוים ביחס של האנשים למחתרת לח”י. היו לנו לאחר מכן דברים נפלאים, חזיונות שאיש לא שיער אותם. ערב אחד כשהייתי חוזר לחדרי עם אלישע, רעבים עם גרביים רטובים, וכשהיינו מספרים למיכאל שהתאכסן בחדרנו על הדברים שהתרחשו, היה מיכאל (לוחץ) את ידינו ואומר: אנחנו מתקדמים.

זכור לי עוד מקרה. לא היה לנו מה לאכול אבל שתינו יין גרוע וכשפעם אמרתי למיכאל שרציתי לקנות וודקה ולא יין גרוע אז הוא אמר: למה לא עשית את זה? כי באמת היה ראוי לחגוג הערב הזה בקצת וודקה. ובדיוק ככה אנחנו חוזרים לסם זקס בכדי להגיע לפרומצ’נקו. איך, כיצד הגענו אליו, הרגע אינני זוכר, אבל כנראה באותה הדרך המקובלת והרגילה. איש מפי איש ואחד מפי השני. הגיעה השמועה במרכז לח”י שאולי סם זקס התבטא בספק בנימה אוהדת לקבוצת שטרן והמרכז שלח את אחד מאתנו לסם זקס. הוא היה אדם פשוט, יהודי מאמריקה, שמדבר יידיש גרועה ועברית גרועה עוד יותר, ואני מדבר יידיש גרועה ביותר. באנו אליו לחנות ברח’ נחלת בנימין ועלינו באותה החנות לגלריה למעלה. אמרתי לו בהתחלה בפקפוק מטעם מי אני בא ובכדי שידע לזהות אותי, כי באותם הימים לח”י עוד לא היה באופנה. הכירו אותנו יותר בתור כנופית שטרן יאיר. ואני אמרתי לו: אני בא מטעם קבוצת שטרן. אני איש יאיר מטעם. והוא אמר לי: כן, כן חכה רגע, אל נדבר כאן. בוא ניכנס לבית קפה. נכנסנו לבית קפה על יד החנות שלו. נדמה החנות השלישית או הרביעית מחנותו, חנות של גלידה ששם ישבו כל מיני אנשים. ישבנו על יד השולחן והוא אמר לי: דבר ביידיש. ואמרתי לו אולי בעברית: תראה, אדוני, בארץ הזו שולטת בריטניה. אתה בעל בית חרושת. הם לא יתנו אף פעם לעסק שלך להתפתח. יש להם טכסטילים משלהם. אם אתה באמת רוצה שבית החרושת שלך יתפתח ויגדל צריך לגרש מפה את האנגלים. יתכן שההסבר האידיאולוגי הזה תאם את האינטרסים שלו, כי הוא קיבל את דברי ואמר: כן, כן, נכון אתה צודק. אם באמת הוא חשב שאני צודק ואם באמת ההסברים שלי שהיו הרבה יותר רחבים היו באמת משכנעים, בכל אופן אמרתי לו: בכדי לגרש את האנגלים אנחנו זקוקים לא רק לכסף אלא גם להרגיש שיש לנו אוהדים-תומכים. וסם זקס היה הראשון לאחר גבעון שאמר לי: תראה, אדוני, אני חשבתי על כך. אתה לא באת לשוא אלי. אני נותן לך אלף לירות והקופה שלי פתוחה לפניך, תמיד מתי שאתם תהיו זקוקים לכסף נוסף תבואו, תגידו, ואני אתן לכם. לאחר מכן, כשאני כבר נאסרתי, מה שפחות חשוב, ומה שיותר חשוב שאלישע כבר נהרג, באו אנשים שלנו אחרי ופיתחו אצלו יחסי ידידות ויחסי כספים בקנה מידה רציני. את סם זקס חייבים להנציח. היתה תקופה למעשה שיצחק, מיכאל (אם כי לא הוא שהציע את זה, אלא אני הצעתי את זה) הסכים לרעיון זה שלגבעון וסם זקס ודומים להם באותה תקופה היה מדובר שצריך לתת להם פסל של מתיתיהו, מבלי לכתוב עליו שום דבר, כי זה היה מסוכן עבורם אז. אבל כשתקום עצמאות ישראל על הפסל הזה נחרוט שנתנו אותו לאותם אנשים בימים האפלים שהתעלו מאנשי “ישוב” אחרים במרכאות. באותה תקופה מתי שמואלביץ במשפט שלו הכריז: תמסרו ד”ש ל”ישוב” וכל אחד ידע מי הוא הישוב. זה היה אותו הישוב שברצון רב היה מחסל אותנו. ואז חשבנו שבבוא היום על אותם הפסלים של מתיתיהו נחרוט שזה ניתן בימים האפלים לאותם האנשים שידעו להתרומם מעל כל הישוב, זה שרצה להטביע אותנו בתוך הדם שלנו. מפני שהם חשו את התקופה ואת הדברים הגדולים ששוכנים בתוך התנועה הזו. הזכרתי בקצרה את סם זקס לפני שאני עובר לפרומצ’נקו. פרשה שאפילו אחרי שנים רבות שאני נזכר בזה הרי זה מזעזע אותי מחדש, ואני רואה את הדברים האלה לצבעיהם, ולכל מה שקרה באותם הימים.

כאשר הלכנו לפרומצ’נקו, היתה לנו כבר הרגשת בטחון עצמי, כי נפגשנו כבר עם אנשים רבים, אזרחים שמטעמים אלה או אחרים הזדהו אתנו, או שלא הזדהו אתנו ותמכו בנו מטעמים שונים משלהם, והחלטנו ללכת לפרומצ’נקו ולבקש את תמיכתו, אף כי יצחק בחדר שלנו אמר כי הוא לא היה מציע לנו ללכת לפרומצ’נקו, הוא ידוע כאיש משוגע, כאיש שלא שולט על עצמו, כאיש היסטרי. אבל הבטחון והאמונה והצורך שלנו בתמיכה ברכישת נשק וכל הכרוך בזה לא נתנה לנו מנוח והחלטנו לסכן את עצמנו יותר מכל סיכון אחר, ולגשת אליו. צבי שנידרמן ואנוכי הלכנו אליו היה זה באותו היום שנהרג אלישע. נשאתי באותו יום את הפרבלום ומסרתי לאלישע. הלכנו לפרומצ’נקו, ל”עלית” כאשר “עלית” היתה עוד קטנה. הכניסה היתה מהפינה איפה שהיום ממוקמים הרמזורים. כשנכנסנו היה שם אולם גדול עם פקידים, ופגשנו בדיוק את פרומצ’נקו שעומד על יד הדלפק לצאת מהמשרד. אמרנו לו: תסלח לנו אדון פרומצ’נקו, אנחנו רוצים לשוחח אתך. והוא שאל מי אתם? ביידיש ליטאית. בכדי שלא יזדעזע לא אמרנו לו שאנחנו אנשי קבוצת שטרן, אלא שאנחנו לוחמי ישראל, אנשי לח”י. ואמר לנו: שקט, שקט. בואו אתי. והכניס אותנו לחדר שלו שהיה בתוך האולם הגדול והוא למעלה מוקף ברשת נגד יתושים. בכל אופן בתוך האולם אפשר היה לשמוע כל הגה שמוציאים בתוך משרדו. עוד בטרם שהספקנו לדבר אתו הוא התחיל לומר ככה ביידיש: מה אתם רוצים? אתם רצחתם את גולדמן ואת שיף ואתם תרצחו אותי. מה אני לא עושה בשביל הפועלים האלה. אני נותן להם מכל טוב. אתם רוצים לאיים עלי, אתם רוצים לקחת ממני כסף. אני לא אתן לכם כסף. בליטה הלכתי פעם ביער, התנפלו עלי גזלנים רוצחים ואני לא נתתי להם כלום למרות שאיימו עלי שירצחו אותי, ואני גם לא אתן לכם, ואני מיד קורא למשטרה ואני אוסר אתכם. היה שקט מפתיע. כל הפקידים, אני לא ספרתי אותם, היו שם הרבה פקידים, והיתה שלוות מוות כי כולם הקשיבו לדבריו. ידענו שאין לנו מה להפסיד ואין לנו פה לעסוק בסנטימנטים. אני זוכר שתפסתי את האפרכסת של הטלפון ודחפתי אותה לאוזנו ואמרתי לו: לך טלפן למשטרה. ואולי זאת היתה הסיבה שהוא לא עשה את זה.

ואז הוא התחיל לומר: יאיר רוצח. ואז תפסתי בדש חליפתו, ולנו שלא היתה לא רק חליפה, וזה היה בתקופת החורף ואנחנו רעדנו מקור, ותפסתי אותו בדש ואמרתי לו: אדון פרומצ’נקו, אתה עוד תצטער על כל זה מה שאמרת ותזכור שאנחנו לא נשכח את זה אף פעם. הוא ניסה עוד לאיים עלינו במשטרה, וצבי שנידרמן שוב הגיש לו את האפרכסת של הטלפון ואנחנו צעקנו עליו בקול רם.

לא היה לנו מה להפסיד. ידענו שהפועלים והפקידים לא יעשו שום דבר רע, כי הם רצו במדינת ישראל בצורה זו או אחרת, בהשקפה זו או אחרת, בכל אופן לא חששנו אף רגע מהם שמישהו מהם ילך להודיע למשטרה. כך או אחרת עזבנו את המשרד ויצאנו החוצה. אחרי מספר דקות הוא יצא ועמד לנסוע העירה. באותו זמן אנחנו עמדנו לא רחוקים ממנו, כמאה מטר, והוא ראה אותנו וקרא לנו. צבי שנידרמן אמר לי: אל תיגש. אבל אני אמרתי: צבי, בוא ניגש. צריך להסתכן. כאן אדם שצריך לשבור אותו. וניגשנו, והוא שאל אותנו: לאן אתם רוצים לנסוע? אמרנו שאנחנו רוצים לנסוע לתל אביב. הוא לקח אותנו במכונית שלו. זאת היתה מכונית קטנה שחורה, כנראה פורד. נהג בה אחד ממנהלי העבודה שלו. ליד המנהל עבודה נדמה לי שישב בנו. אמרו לי באותו הזמן שזה היה בנו. ובדרך שוב חזר על הדברים שלו, שיאיר היה רוצח, ושוב תפסתי בדש מעילו עד שהגענו לרח’ מונטיפיורי ושם אמרנו לו שכאן אנחנו רוצים לרדת. בטרם שירדתי אמרתי לו: אדון פרומצ’נקו, אני מקווה שאתה עוד תחפש אחרינו. ואז הוא הבין את זה טוב או רע ואמר: שוב פעם אתה מאיים עלי ותפס בדש מעילי המפוקפק ואמר: עכשיו לא אעזוב אותך ואקח אותך למשטרה.

צבי שכבר הספיק לעזוב את המכונית פגש בחברים שלנו בתוך מכונית, והוא רמז לי שיש מאחורינו לווי שלנו, וצבי אמר לי שמאחורינו נוסעים בחורים עם נשק. ואני אמרתי לפרומצ’נקו: אתה רואה את המכונית שמאחוריך? אלה אנשים שלנו. ברגע שתביא אותנו למשטרה הראש שלך לא יהיה שווה גרוש אחד. וזה כנראה השפיע עליו, ובמקום להביא אותי למשטרה אמר: אני לא אביא אותך למשטרה אבל אני אביא אותך להתאחדות בעלי התעשיה ואביא אותך לשנקר ואספר להם שאתה רצית לסחוט ממני כספים. הסכמנו לבוא אתו להתאחדות בעלי התעשיה. וכבר במדרגות צרח “מנוולים כאלו קבוצת שטרן, רצו לסחוט ממני כספים” ישר לשנקר.

ואז קרה הנס הגדול וכמו שאומרים “מעז יצא מתוק”. הוא הביא אותנו לשנקר. היה שם עוד אחד. הוא היה כנראה רויזיוניסט והטוען העיקרי הייתי אני, כי אני אמרתי שהאדם הזה ששמו פרומצ’נקו רצה להביא אותי למשטרה, ורק הודות לבחורים שלנו שנסעו מאחורי עם נשק והיה לו חשש שהוא “עלול לשלם את המחיר”, הביא אותי לכאן, ואני תובע את עלבון המחתרת. ואז אמר לי שנקר שהוא מתפלא שאנחנו לא יודעים שהוא אדם עצבני. אתם הייתם צריכים לפנות אלי ואני הייתי פותח לפניכם את כל הדלתות של חברי התאחדות בעלי התעשיה. ומאז נפתחו בפנינו דלתות התאחדות בעלי התעשיה. וזאת היא פרשה בפני עצמה. ואז בנוכחותו של שנקר, פרומצ’נקו היה מוכן לתת לנו תרומה, אבל אני סרבתי לקבל, ובהתיעצות עם מיכאל יותר מאוחר אמרתי למיכאל שאני מוכרח להוכיח ליהודון הנבזה הזה, שעכשיו אחרי מותו כתבו עליו שירי תשבחות והלל, ועכשיו אחרי מותו כדאי לדעת שביחסו למחתרת היה בלתי הגון ומוכן למסור לוחמים למשטרה. קבענו עם מיכאל אז שהפיצוי שלנו יכול להיות שהוא יתן אלפים לירות לא ללח”י אלא למוסדות תרבות אחרים, כי באותו הזמן לח”י כבר פרשה כנפים לעבר אמנים, סופרים ואנשי במה. אבל הנושא הזה קשור עם פסלים, משוררים, סופרים שתמכו בנו. זו שוב פרשה איך נוצר העורף של לח”י על ידי אלישע ואחרים עם שחקנים ושחקניות ועם סופרים ומשוררים.

נדמה לי שישנם אנשים שלא הזכרנו אותם בשום צורה שהיא, אזרחים פשוטים. אנשים שאולי הודות להם הגענו לאן שהגענו. לח”י לא פעלה בחלל ריק, כי מי שפועל בחלל ריק קוצר רוח. אנשים שתרמו ללח”י, יש החושבים שעשו את זה מתחת לחץ מסוים, אבל זה לא נכון, ואם היו איומים אלה היו רק ביחס לאנשים מסוימים. היה יהלומן, אינני זוכר את שמו, שאנחנו החרמנו אצלו יהלומים. אז קראו לזה “שדדנו”. הוא היה נספח כלכלי של הצירות הפולנית בארץ והיה מטעם היהלומנים קשור אתי. אני רוצה להזכיר את בית חרושת “גרב”, כיום זה בודאי לא יזיק לו, וגם בית חרושת “יצהר”. לבי”ח “יצהר” פנו אליו צבי שנידרמן ואנוכי. אלישע אז עסק כנראה בדברים אחרים. בקשנו ממנו סכום כסף והוא הסכים לתת לנו 500 ל”י, וזה פתח לנו העיניים. באותה התקופה 500 ל”י הביא לנו שינוי רדיקלי בלתי נתפס. כיום את אחד מהם פגשתי באיזו שהיא מסיבה. אני לא הכרתי אותו, אבל הוא הכיר אותי והוא הזכיר לי שאני פניתי פעם אליו בקשר לכספים. כשבאנו אליו לא בקשנו ממנו כסף. הוא הציע לנו בעצמו, ומה שהוא ביקש מאתנו הוא: לא להרוג את הנציב העליון מק-מיקל, כי אם יקרה דבר כזה יכולה לבוא צרה גדולה על ה”ישוב”. צבי שנידרמן היה האיש הסוחר ואני הייתי האידיאולוג.

הייתי מדבר שעה, לפעמים עד שלוש שעות, ומתוך הדברים שלי הם הבינו שזה נוגע בצפור הנפש, ואני בשלי וצבי שנידרמן היה הופך את ה”מטבעות הלשוניות” שלי למטבעות כסף ממש. הוא היה אמן במקצוע זה, ואז הוא אמר לנו: אני אתן לכם 500 ל”י בתנאי שלא תהרגו את מק-מיקל. ניסינו להסביר לו שהריגתו לא “תחסל” את הישוב, אבל זה לא עזר, אבל הוא נתן את ה-500 לירות, והוא היה אדם נפלא. דבר דומה לזה קרה לנו עם אחד השותפים של בי”ח “גרב” בר”ג. אני לא זוכר את שמות שני השותפים האלה. אני דברתי אתם בין השמשות מספר שעות. הייתי רעב מאוד. יכולתי להיות שבע כי היה לו בית די אמיד. גם הם נתנו 500 ל”י. צבי שנידרמן הפך אותי ל-500 ל”י.

אלה האנשים שהיה כדאי להרחיב עליהם את הדיבור. אלה היו היסודות חשובים לקיומה של המחתרת, כי בכספם יכולנו לרכוש נשק.