יעקב נולד ביום ט’ באב תרפ”ג, 22 ביולי 1923 בלודז’, פולין, לאביו ראובן זאב, סוחר אמיד, ולאִמו, פנינה. למד בבית־ספר יהודי־פולני. היה בחור בריא וחזק, ספורטאי, ותלמיד מוכשר. מגיל צעיר שאף לעלות לארץ־ישראל. בנעוריו הצטרף לבית”ר והתגייס לתאי האצ”ל שהוקמו בפולין.

בפרוץ מלחמת העולם בשנת 1939, ברח עם חברו ברוך קוטליצקי לווארשה והתנדב לצבא הפולני. השתתף בהגנה על ווארשה, נשבה, ברח מרכבת השבויים ושב ללודז’. הצליח לעלות ארצה בשנת 1941. בארץ הצטרף לפלוגת בית”ר בראש־פינה ולאצ”ל. לימים נודע לו על הפילוג באצ”ל והחליט להצטרף ללח”י. כשנודע בפלוגה על הצטרפותו ללח”י, סולק מהפלוגה.

כך הגיע דב לתל־אביב והצטרף לפעילות מלאה בלח”י.

אחרי רצח יאיר והמשבר הקשה שפקד את המחתרת, התגייס לנוטרות ומקום מושבו היה בקיבוץ כפר החורש. בקיבוץ פגש את לאה אושרוב, חברתו, ולעתיד – אשתו.

בשנת 1943 פרש מהנוטרות, חזר לתל־אביב, התמסר למחתרת, ונודע כ”בלונדיני הגבוה”. הוא הפך אגדה וסמל לעוז ולגבורה. השתתף בהתקפה על שוטרים בריטים ובהתנקשות בנציב העליון.

יעקב נשלח לקורס ללוחמה זעירה בפיקודו של אביאל (יעקב אליאב), השתתף בניסיון החרמת נשק במחנה תל ליטוינסקי ובהתקפה על מרכז הבולשת הבריטית בירושלים כסגן מפקד הפעולה. בפעולה זו נפצע קשה. פיקד על התקפת שדה־התעופה בכפר סירקין, בה הושמדו תשעה מטוסי קרב בריטים, כן פיקד על מיבצע שחרורו של ד”ר ישראל אלדד, חבר מרכז לח”י, על ההתקפה על בניין האיטליג’נס ביפו, והשתתף בפעולות מיקוש רבות בדרכים. השתתף בכמה פעולות החרמת כספים מבנק ‘ברקלייס’ בתל־אביב, שבאחת מהן שוב נפצע קשה והוברח מבית־החולים. הוא יצא בשליחות המחתרת לאיטליה. בשובו יצא בראש מחלקת לח”י לשרון ולשומרון, לטהר את האיזור מהכנופיות הערביות.

עם הקמת חטיבה 8, התמנה למפקד פלוגת לח”י בגדוד 89 והוליך את פלוגתו בקרבות מיבצע ‘דני’. יצא להשתלמות קצינים, ובשובו הוליך את פלוגתו לנצחונות מזהירים בעיראק סואידן ובנגב המערבי.

דב נפל בקרב על עוג’ה אל חפיר, בעת מבצע “חורב”, ביום כ”ד בכסלו תש”ט, 26 בדצמבר 1948 ונקבר בחלוצה. הניח אִשה, לאה, ואח. יתר בני משפחתו הושמדו בשואה.

קצין בכיר בצה”ל אמר עליו: “דב הקדים את המחשבה וההתפתחות בצה”ל בעשרים שנה. היום, התגובה היא להסתער על מקורות האש. דב עשה זאת אינסטינקטיבית. היה הראשון ואולי היחיד שפעל כך”.

ביום כ”ג בתמוז תש”ט, 20 ביולי 1949, הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בנחלת יצחק.

אורי צבי גרינברג כתב עליו בשירו: “קינה על הסיקריק והוא סרן דב בצבא ישראל. הוא היה גזע אש, אשר כל מימיהם של משנאיו לא יכלו לכבות.”