עדות של גפני (ויגורד) שרגא – “אלישע”

שרגא נולד ביום 12.6.1926 בתל-אביב לאברהם ולתמימה ויגורד, שעלו מרוסיה בשנת 1921 ‏ועיברתו את שמם. הם הקימו את המפעל הראשון בארץ לייצור נקניק.
שרגא למד בבית-הספר התיכון למסחר, אותו סיים בשנת 1943 . עוד בשנת 1940 ‏גויס לאצ”ל לאחר שסירב לשיר את ההמנון הבריטי בשיעור לאנגלית.
בעת הפילוג בחר בפלג של יאיר, מתוך הכרה ששחרור המולדת קודם לכל. שרגא היה בין הבודדים ששרדו את הרדיפות הקשות של השלטונות הבריטים וגם של הישוב היהודי.
בשנת 1943 ‏עבר לרמת-השרון, בה הקימה המשפחה משק, ופעל במסגרת לח”י בשרון.
כשהמחתרת החלה להשתקם, צורף למחלקה וי, המודיעין של לח”י, שהיה בראשית הקמתו.

חברים מספרים

גדעון: היום ט”ו בחשון בביתו של גדעון יושבים אלישע, שם הכינוי, שקוראים לו היום שרגא גפני, כאשר על ידו נמצאים רעיתו וילדיו.

שרגא: נספר זכרונות על הווי זכרונות. נספר על החטיפה של נילי, שאירעה אם אינני טועה בשנת 1947. נסעתי אתה באוטובוס של “אגד” לנהלל כדי לקבל ממנה קשר עם נער שגר שם שהתחיל להתעניין בלח”י. שוחח באיזשהו מקום עם אוהד שלנו, האוהד שלנו הכיר אותו לנילי. היא היתה אצלו בנהלל פעם אחת בבית. שוחחה אתו על האידיאולוגיה של לח”י. הוא אומר לה שיש שם עוד בחור צעיר בגילו, הוא היה בן 14-15, המתעניין בלח”י והיתה אפשרות לצרף את שניהם לתנועה. בינתיים היא (נילי) היתה מוכרת מדי בחיפה והחליטה לעזוב את חיפה. היא החליטה להעביר את הקשרים שהיו לה אלי. ובכן נסענו. זה היה בשעות הבוקר של איזה יום חול ובדרך היא הבחינה באחד מאנשי הש”י, שהכיר אותה היטב, הנכנס לאוטובוס, ומתיישב לא רחוק מן הנהג. אנחנו ישבנו במרחק כמה מושבים ממנו, והיא אמרה לי מיד:”אל תדבר אלי, יש כאן איש ש”י שמכיר אותי”. ובכן התנכרתי אליה, וכשהגיע האוטובוס לנהלל היא לא ירדה מיד, אבל כשהיא ראתה שהאוטובוס מתחיל לזוז והאיש הזה נשאר לשבת, היא צלצלה מיד שנית. האוטובוס עצר והיא ירדה. ירדתי אחריה כאילו ללא קשר אתה והיא המשיכה בדרכה לכיוון נהלל, כשאני הולך אחריה והברנש הזה, כפי שהסתבר אח”כ, היה די פקח, לא ירד מיד אחרינו, אלא ירד בתחנה הבאה, או אפילו לפני התחנה הבאה, והוא עצר את הנהג, מכל מקום מבלי שהרגשנו בכך, ומהר גם הוא לנהלל כדי להעמיד שם את אנשי ה”הגנה” על המשמר. נילי עברה ליד ביתו של אותו בחור. הראתה לי שזהו הבית והמשיכה ללכת. נכנסתי לבית. לא היתה לי שום סיסמה. לא ידעתי איך נראה. אבל החלטתי להיכנס ולראות מה אפשר לעשות כדי להסביר לברנש הזה שאני בא לקשר אותו עם לח”י. מצאתי בפנים את אביו, איכר נהללי מהותיקים, איש נחמד מאוד. שאלתי אם ר(?) בבית. הוא אמר:”הוא בחצר. מיד ייכנס. מי אתה?”. התחלתי לספר איזה צ’יזבט שהכרתי אותו באיזה מחנה קיץ, שיש לי דרישת שלום בשבילו. הסיפור שלי לא שכנע ביותר כנראה, אבל בהמשך השיחה, הודות לידיעותי במשק, בעיקר ברפת, הצלחתי להתיידד אתו, לתת לו עצות אחדות נגד מחלת הפה והטלפיים. החשדות התפזרו לאט לאט. בכלל אז הייתי מספר לכל מי שראה אותי בחיפה שאני סוחר פרות , ושאני מסתובב בגליל, קונה פרות במשקים. זו היתה מעשיית הכיסוי שלי. השמועה שאני איש משק וגם השתדלתי ללבוש בגדים של אחד מהפלמחניקע’ס. איזה משקיסט. חשדותיו נתפזרו והוא שלח לקרוא לבנו. הבן היה בחור פקח למדי. הוא לא הכיר אותי, אבל כשמסרתי לו דרישת שלום מנערה שהוא לא שמע את שמה מעולם, וקרצתי לו קצת, הוא מיד הבין שזה ענין מחתרתי, אז הוא אמר:”כן, שלום. ומה שלומה? איפה ראית אותה?”. מיד הוציא אותי מהחדר ויצאנו לחצר והוא אמר לי:”שמע, כל נהלל יודעת שיש פה אנשי לח”י והם מחפשים אתכם ומוטב שתסתלק מיד”. אז קבעתי אתו מיד פגישה לשבת בחורשה שעל יד כביש נהלל בשעה עשר בבוקר והלכתי…

כשאני יוצא, אני רואה את נילי הולכת עשרים-שלושים צעד לפני. אני מסתכל בזהירות בנעשה בסביבה. אני רואה ששקט. אין עיקוב למעשה אחריה. בכל אופן אני לא ניגש אליה מיד. אני עוזב אותה במרחק שלושה ארבעה מטרים ממנה והיא לוחשת לי:”אל תדבר אתי. עוקבים אחרי”.

גדעון : איך?

שרגא: אל תדבר אתי. עוקבים אחרי. המשכתי ללכת וכשהגעתי לכביש חיפה-נצרת, שעובר על יד נהלל, נעמדתי ליד תחנה של האוטובוס הנוסע לכיוון נצרת. נילי שצעדה כעשרים-שלושים פסיעות אחרי, נעמדה ליד תחנת האוטובוס הנוסע לחיפה. לא עבר רגע, מופיע טנדר של נוטרים ועליו שמונה-תשעה בחורים, שניים-שלושה מהם בכובעי נוטרים, אבל אחדים ממש בבגדי עבודה. ניכר שאספו אותם מיד מעבודות חקלאיות שונות. והם ניגשו אליה. הטנדר עצר על ידה. הם קפצו מן הטנדר, תפשו אותה. היא קטנטונת. הרימו אותה. כמעט העיפו אותה בפנים. אבל כנראה שהם היו עצמם נרגשים מאוד ולא הביטו על הנעשה בסביבה. אלי הם לא שמו לב בכלל. אני חושב שאם היה לי אז נשק, הייתי ודאי פותח באש. בפעם הראשונה ראיתי חטיפה, והיא היתה כזו קטנטונת, ממש תינוקת.

גדעון: מתי זה היה?

שרגא: זה היה בשנת 1947 ואולי אפילו בתקופה של תנועת המרי, לא, זה כבר לא היה בתקופת תנועת המרי, כי אז החלו חטיפות באמת, כשאני חזרתי לחיפה והודעתי על החטיפה שלה, למחרת חטפו מיד בתור פעולת תגמול אחד או שנים מאנשי ההגנה בתל אביב. אז היא שוחררה כעבור שלושה ימים. אגב, אחרי כן נסעתי שוב להיפגש עם הבחור הזה. לא ידעתי אם יבוא או לא יבוא. לקחתי כמה חוברות, חומר, ובשעה עשר נמצאתי בחורשה על יד נהלל והוא בא עם החבר שלו שגם כן סיפר לי עליו שהוא מתעניין בלח”י, אפילו מוכן להצטרף. הם סיפרו לי שכל הזמן שהיא היתה בנהלל, כל הנוער, כל בחור וטוב במושב לן בלילה עם נבוט. כולם היו מרוכזים במקום אחד, מוכנים להדוף התנפלות של לח”י, שינסה לשחרר אותה.

גדעון : איפה היתה שם? היה מקום קבוע ש…?

שרגא: היתה עצורה שם באיזה מקום. אני לא יכול להגיד לך היכן בדיוק. היא ודאי תאמר לך. מכל מקום, עם הבחורים האלה נפגשתי עוד מספר פעמים, והם היו למעשה אנשים שלנו. אחרי כן הוא אמר לי שאביו אמר לו:”אכן הבחור הזה שבא (לכאן) היה כנראה ג”כ מהחבר’ה האלה”. והוא הכחיש את זה, אבל מאז היה מקובל שהיו שניים. אותה הם הצליחו לתפוש ואותו הם לא תפשו. שני הבחורים האלה נחשבו לאנשים שלנו או חשודים כאנשים שלנו, והתייחסו אליהם לא טוב, והיינו נאלצים להיזהר מאוד בפגישות שלנו. בכל אופן סיפקתי להם הרבה פעמים חומר והם הפיצו אותו בנהלל או בסביבה במידת יכולתם. זהו.

גדעון : מה עוד?

שרגא: בתקופת היותי בחיפה נסעתי לעפולה להיפגש עם מורה, שהיה אח”כ מהאוהדים שלנו בירושלים ועבר להוראה בעפולה. היתה איזו סיסמה מפוקפקת. פגישה אתו. מכל מקום אמרו לי שהוא בסדר ושאבוא אליו. הוא יקבל את פני ברצון. באתי לעפולה, מצאתי את הכתובת שלו. פגשתי אותו בבית. הוא הזהיר אותי מיד שאשתו יודעת על קשריו עם לח”י ומתנגדת לזה, והציע שאני אבוא לפגישה נוספת אתו ביום אחר. אם אינני טועה קבענו לעוד שבוע, הוא יסדיר שאשתו לא תהיה בבית, או משהו מעין זה, ואז נוכל לשוחח ביתר חופשיות. באתי לאותה פגישה כעבור שבוע, נכנסתי אליו הביתה. הוא מיד אומר לי:”אינני יודע בכלל איך נכנסת. הבית מוקף, מחכים לך כל הזמן. אשתי שמעה והיא מסרה”, או לא בדיוק, אינני רוצה להשמיץ את אשתו. מכל מקום הוא אמר:”משגיחים עלינו, תסתלק מהר לפני שיחטפו אותך”. אני יוצא החוצה. אני רואה באמת בחורון קופץ על אופנים ודוהר מהר ממש מפתח הבית. תארתי לי שהמשמר הלך לשתות קפה. הציבו זקיף אחד ועכשיו הוא רץ לקרוא לו. זה היה לא רחוק מתחנת האוטובוסים של “אגד”. הלכתי לשם ולא נכנסתי לתחנה עצמה, אלא ראיתי אוטובוס ערבי בא מנצרת. עצרתי אותו בנפנוף יד, וזה היה ממש ברגע האחרון, כיוון שלהקה שלמה, חמישה-ששה בחורים, גברתנים, החלו רצים אלי במהירות. עליתי לאוטובוס ונופפתי להם ביד מהחלון. לכל היותר הם היו יכולים לרדוף אחרי, אבל כנראה שחשבו שלא כדאי להוציא אותי מתוך אוטובוס ערבי. לא כדאי לנסוע אחרי. והם הניחו לי.

גדעון : ז”א שאתה היית בטוח, אילו היית נעצר?

שרגא: אילו הייתי מנסה לנסוע באוטובוס “אגד”, פשוט ניגשים…

גדעון : זה היה בתקופת החטיפות?

שרגא: זה היה הזמן, כן, שבועיים אחרי המקרה עם נילי…

גדעון : תגיד, שרגא, אתה היית תקופה ארוכה בחיפה?

שרגא: הייתי תקופה ממושכת למדי. אני יכול לומר בחגיגיות כמה זמן. הייתי פעמיים בחיפה. פעם תקופה ממושכת מאד, ז”א קרוב לשנה, ואחרי כן חזרתי לתל אביב לחודשים אחדים, ואחרי כן שוב באתי לחיפה, ממש בסוף, לפני קום המדינה. את הכרזת הקמת המדינה שמעתי בחיפה ולמעשה לא הייתי כל כך חיפני, אלא גלילי. יצאתי מחיפה לגליל, לעמק, לטבריה, לראש פינה. קשרתי קשרים עם כל מי שאפשר.

גדעון : תגיד לי עכשיו, ממה היית חי?

שרגא: קבלתי קצבה.

גדעון: כמה היית מקבל אז?

שרגא: כמה קבלנו? דומני שתים עשרה לירות לחודש, אם אינני טועה. זה היה צריך להספיק לנסיעות ואני ימים רבים חייתי עם, אני זוכר מפלאפל, ופלים וסודה. לא הזיק לי, וכמובן ששאבתי מן ההורים כמה שאפשר והם תמיד נתנו.

שרגא: לא לכולם היו הורים, אז שאבתי גם בשביל אחרים.

גדעון : ואיך היית לבוש? היית צריך להיות מלובש.

שרגא: הייתי לבוש תמיד בבטלדרס שחור עם סוגרן, מכנסי חקי קצרים, חגורת עור עבה. והיה לי שפם עם קצוות מסולסלות והייתי פלמחניק טיפוסי עם שיער פרוע, נעלי עבודה גבוהות. בכל משק שנכנסתי אליו תמיד נתקבלתי כאחד מהחבר’ה והרבה עזר לי העבר החקלאי שלי במושבה, עבדתי בחקלאות, במשק, ברפת, היה לי תמיד נושא משותף לשיחה בכל מקום.

גדעון : שרגא, יש לך עוד איזה אירוע מן ההווי שלך שהיה לך בלח”י?

שרגא: מההווי המיוחד יש הרבה אירועים. קשה כרגע להעלות משהו הראוי לסיפור.

(הפסקה)

גדעון : כן, שרגא?

שרגא: זה היה בתקופה של טרומפלדור. היו פקפוקים אידיאולוגיים.

גדעון : מי זה טרומפלדור?

שרגא: טרומפלדור הקטן עם היד הקטועה. בגלל היותו גידם קראנו לו טרומפלדור. התחילו אצלו פקפוקים. הוא התחיל נוטה לקומוניזם. באה הוראה מהמרכז שצריך להעביר את נכסיו, כלומר את כל קשריו עם האוהדים ועם האנשים שלנו לאחרים, והוא עמד בפני עזיבה או סילוק. ובכן היה לו קשר עם בחור שגר בקרית חרושת בחיפה. ויום אחד נסענו לשם שנינו בכדי שהוא יכיר לי את הבחור הזה.

גדעון : הוא ידע את המטרה שלך?

שרגא: הוא היה בסדר. הוא ידע ש…

גדעון : טרומפלדור ידע את המטרה שלך, שאתה לוקח כאילו את הקשרים ממנו ואתה…

שרגא: כן. הוא ידע והוא הבין שהתנועה אינה סומכת עליו עוד. והוא היה מוכן להעביר את כל הקשרים שלו אל אנשי התנועה האחרים, מבחינות אידיאולוגיות. אני כבדתי את השקפותיו. התווכחתי אתו הרבה. גם באותה נסיעה התווכחתי אתו הרבה, אבל אצלו זה היה כבר מנוי וגמור שהוא הולך לכיוון אחר. לא היה טעם להמשיך אתו. הוא היה עקשן גדול. רצה להיות קומוניסט והוא לא יכול היה להמשיך בלח”י. כבר היה מוכן להעביר את קשריו בסתר ולא עשה בעיות. ובכן הגענו לקרית חרושת. זה ישוב קטן שכמעט כל תושביו הם עולי סוריה או לבנון יותר נכון, מזחלב, קוראים להם זחלווים בלשונם. זה שבט מיוחד, מעניין. הבחור שהוא הכיר לי היה ג’ינג’י. מהג’ינג’ים האמיתיים. גם מנומש וגם שיער אדום. תוסס. טרומפלדור, לקח מיד את האוטובוס הראשון וחזר לחיפה, ואני נשארתי אצל הבחור הזה ושוחחתי אתו וראיתי שהוא בחור פשוט מאד. לא מבין הרבה באידיאולוגיה, אבל מלא רצון לפעולות. והוא אמר לי שיש הרבה בחורים בקרית חרושת שרוצים להצטרף לתנועה. ובכן הסדרתי אתו שאבוא באחד הערבים לקרית חרושת, לזמן יותר ממושך, כלומר, אפילו אלון אצלו. שהוא יכנס את כל הבחורים המעונינים להצטרף לתנועה. אני אסביר להם את עקרונות התנועה, גם אוכל לגייס אותם באותו מעמד. מי שיהיה מוכן לקבל את העקרונות האלה. באתי באותו יום שקבעתי אתו. לפנות ערב ובפגישה הראשונה הוא הכיר לי את בני משפחתו. היתה משפחה עניפה מאד. הם קבלו אותי ממש לפי כל כללי הכנסת האורחים המזרחית. קפה, הרבה קפה, והושיבו אותי ליד השולחן. ולמעשה זה לא היה שולחן אלא מחצלת שהיה באמצעיתה מגש גדול מאד ועליו הרבה מעדנים, ובהמשך הארוחה היו כמה וכמה מנות. אכלנו כבש וכולי. בינתיים אני רואה שזו כבר תהיה פגישת מחתרת עם חמישה-ששה בחורים הרוצים להצטרף אליהם וכל בני משפחותיהם ומשפחתו וקרוביו ומכריו, כולם באים ונוהרים ורוצים לשמוע את הנאום שאני אשא. ראיתי שאין ברירה. אני צריך לדבר לפני כולם. אין לי כבר מה להסתיר, אין סודות בקרית חרושת. צריך לדבר גלויות. מי שרוצה לשמוע, אי אפשר למנוע אותו שלא ישמע. כטוב לב המסובים וארוחה דשנה, אחרי כמה לגימות קפה טובות עם הל, השתרר השקט והתחלתי לדבר. דברתי, השתדלתי לדבר במונחים הפשוטים והעממיים ביותר. על מצב העם היהודי. הצורך בשחרור המולדת. כל הנקודות שהיינו נוהגים להסביר אותן לכל מתגייס חדש, בצורה העממית האפשרית. התלהבתי לאט לאט ועברתי לדברים חוצבי להבות אש. כשסיימתי אז מסביב בערו העיניים ואחד אומר:”שמעתם דיבור? שמעתם דיבור?”. בקיצור, מאותו היום ואילך כל קרית חרושת היתה של לח”י. הרבה לעשות אתם אי אפשר היה, כיוון שהם היו פשוטים מאוד בגישתם. אולי אני אוכל להמחיש את זה אם אני אספר את המקרה הזה, שלאחר כמה וכמה פגישות יותר חשאיות, רק עם ששה-שבעה בחורים, כי רציתי בכל זאת להכניס בהם מעט אידיאולוגיה, שלא יחשבו שזאת כנופיית הרפתקנים או איזה הרפתקה מהמערב הפרוע שהם נכנסים אליה. לאחר כמה פגישות אידיאולוגיות, כפי שנהוג היה לקרוא, המנהיג שלהם לוקח אותי הצידה ואומר:”תגיד, מתי יורדים כבר על בנק?”. אז אני הופתעתי מאד. ראיתי שכל העמל האידיאולוגי שלי היה לשוא. שוחחתי אתו והתברר לי שהוא באמת חושב שהוא הצטרף לחבורה שמפצחת קופות של בנקים ואחרי הפיצוח מחלקים את הכסף. וכל המסע הציוני שלי לא הסביר לו שום דבר. אבל זה לא משנה. למעשה כש…

גדעון : מקום אחסון היה?

שרגא: מבחינת אחסון, גם הפעלתי אותם בתצפיות על קו הנפט, על תנועות הלגיון הערבי. אפשר היה לעשות אתם מה שרצינו. למעשה כבר הכנו פעולה במסגרת לא רק קרית חרושת, אלא גם היו לנו אנשים כמעט לכל אורך צינור הנפט, בכפר יהושע, בכפר ברוך או בנהלל. הבחורים האלה שסיפרתי עליהם קודם. בטבריה היו לנו אנשים, לא רבים, אבל אפשר היה, אם היה המרכז מוכן, אפשר היה לבצע פעולה לאורך כל קו הנפט, וביחוד בגזרה של קרית חרושת, ששם אפשר היה לעשות חבלות רציניות מאד. ידענו היטב את כל תנועות הלגיון, את התנהגותם של הלגיונרים, את הבסיס שלהם, את מועד היציאות שלהם, הפטרולים שלהם. כל זה היה ברור לנו. הבחורים האלה, אגב, כל אחד מהם, היה לו אקדח, ומאיפה השיגו את זה? הם לא אמרו לי. גם לא התעניינתי במיוחד. כבר היה קרוב לתקופת קום המדינה, כלומר היה אפשר להשיג נשק. בקניה בכל אופן. עוד קוריוז מעניין. היות ונחשבתי למעין מנהיג אצלם, אז נחשב לכבוד גדול לאקדח ולבעליו אם אני ארביץ בו כדור אחד. הייתי צריך לילה אחד לקחת את כל האקדחים האלה ולצאת אתם למקום צדדי. כל אחד חיכה לתורו, ויריתי כדור באקדחו של כל אחד. חנכתי את האקדח שלו. זו היתה פרשת קרית חרושת.

גדעון : תראה, שרגא, אני עדיין לא מוותר על הפעולה שאתה רצית לספר, אולי אתה בכל זאת היית רוצה לספר אותה?

שרגא: אני אספר לך בקוים כלליים, כי כדאי לי להתכונן לקראת סיפור כזה. אתה כל כך דורש, וכאשר אתה מארח, אני צריך להיות אורח טוב. אספר על פעולת שרונה שביצע אותה בחור שקראו לו אז יעקב ההונגרי. סופר לי שהוא נפל בקרב על פריצת חומת העיר העתיקה בירושלים, והשני היה בחור שאפילו את כינויו איני יודע ואני לא אשכח לעולם את שני הבחורים, כיוון שהם הגיעו לגילויי אומץ נפלאים והם גילו קור רוח בלתי מצוי. בתקופת ההיכרות הקצרה שלי אתם התרשמתי מהם מאד. התכנית לפוצץ את המפקדה של האף.אם.אף בשרונה הגיעה אלינו מאדם מסוים שהיו לו ידיעות על התנהגות אנשי הדואר הנכנסים לשרונה. היה ידוע שאפשר להיכנס לשרונה במכונית דואר אדומה של הממשלה לשם ביצוע תיקונים בכבלים הטלפוניים, והיה ידוע שאפשר להשיג את המסמכים הדרושים כדי לעבור בשער את המשמר של ה”כלניות”, והיו ידועים עוד מספר פרטים, החיוניים לביצוע פעולה המושתתת על התגנבות בהסוואה, והייתי מעורב בהכנות לקראת הפעולה הזאת. בעיקר בהשגת הפרטים הדרושים. כל הפרטים הדרושים לחדירה בהסוואה של אנשי דואר. התכנית היתה, בקיצור, להשתלט על מכונית של דואר, לאסור את הנהג שלה ואת הפועל של הדואר. להכניס במקומם אנשים שלנו, להכניס למכונית כמות רצינית של חומר נפץ, להיכנס בעזרת מסמכים מזויפים של הפועל הזה ושל הנהג הערבי, מסמכים שיותאמו לשני האנשים שיחליפו אותם, מבחינת התצלומים שעל התעודות ושאר הפרטים, לתוך שרונה להיכנס בעזרת המסמכים האלה, להכניס את המכונית למגרש חניה קרוב למפקדת הפי.אם.אף., להפעיל את החומר ולצאת מהמחנה.

ליד השער תהיה חוליית אבטחה. במקרה שיהיה צורך לבצע ריצה מתוך שרונה בכוח, כלומר – להוציא אותם בכוח, המשמר הזה, האבטחה שלנו, היתה הורגת את השומרים, את ה”כלניות” שבשער ומאפשרת להם לצאת. ברור שהחומר היה צריך להיות מופעל במרעום זמן, כעבור מספר דקות מסוים, אחרי ההצתה, כדי לאפשר להם את הנסיגה. במרוצת ההכנות נפגשתי פעמים אחדות עם יעקב ההונגרי ועם הבחור האחר שלנו שהיה צריך להחליף את הנהג הערבי אחרי החטיפה, ומדי פעם הייתי מודיע להם על פרטים נוספים שהם צריכים לדעת בקשר לחדירה, שהם צריכים לשנן אותם, פרטי התנהגות, פרטי מקום, לאן לפנות, מה לומר פה, מה לומר שם כשיכנסו, שהרי כשנכנסים ללוע הארי והסיכויים שהם יצליחו לצאת משם לא רבים. אבל כל זה לא עשה עליהם שום רושם. הם היו מאד מאד נלהבים לפעולה, ואני לא אשכח איך יום אחד כשהודיעו ליעקב שהפעולה בוטלה משום מה, הוא היה מאד מאד ממורמר, וראיתי כאילו שממש הוציאו מעדן טוב מתוך פיו של אדם רעב. עם הבחור האחר שחבל שאינני יודע את הכינוי שלו, את שמו מהסיפור, אולי אני אקרא לו ‘הנהג שלנו’, שהיה צריך להיות דומה לערבי. כשבאחת הפגישות אמרתי לו שהוא לא ישתתף כי מצאנו בחור אחר מן התנועה שהוא יותר דומה בפרצופו לערבי ויכול למלא את תפקידו יותר טוב,אז הוא בשום פנים ואופן לא הסכים. והלך ונפגש, דומני כמה פעמים עם מזל, עד שהוא הסדיר שבכל זאת הוא יבצע את הפעולה ולא יחליפו אותו, והוא הבטיח שזה יהיה בסדר גמור. הוא יהיה ערבי במאה אחוז, רק שיתנו לו ולא יקחו את זה ממנו. אלה הם היו השניים. אני מקווה רק שהנהג הערבי חי, כי הוא ודאי יוכל לספר פרטים מתוך שרונה ואני לא אוכל לספר פרטים מתוך שרונה.

הגיע יום שכל הפרטים, במידה שאפשר היה להשיג פרטים, היו בידינו. נדמה היה לנו שאנחנו יכולים לבצע את הפעולה. שכחתי לספר עוד פרט חשוב: הבעיה היתה איך להגניב את חומר הנפץ פנימה בלי לעורר חשדות, כי בשער עמדו “כלניות”, בדקו כל כלי רכב שנכנס, אם יש לו רשיון, אם אין לו רשיון, ונמצא פתרון יפה מאד לדבר הזה. לקחת, היה נהוג לראות במכוניות הדואר גליל גדול של כבלים. גובהו כמעט שני מטר לפעמים. ובכן לקחת דלי כזה, להגביה את הציר, ז”א להרחיב את הציר שלו עד שזה יהיה כמעט מעגל, ומעליו לשים רק שכבה אחת של כבלים, כלומר שכל הפנים יהיה ריק, אבל כלפי חוץ המסתכל יחשוב שזה הכל כבל מגולל על הגליל . למעשה יש למעלה רק שכבה אחת של כבל וכל התוך מלא חומר נפץ. דומני שהצליחו להכניס פנימה כמאתיים או מאתיים חמישים קילו. וזה באמת היה מאד משכנע. רואים גליל עצום ועליו כבל עבה מגולל, ואיש לא היה מעלה על דעתו שזה לא כבל באורך של הרבה מטרים, אלא רק ליפוף אחד או שניים ומתחתיו יש רבע טון חומר נפץ. זה היה מוכן. ובכן הגיע היום. באותו היום בשעות הבוקר השתלטנו על מכונית של הדואר. את הנהג הערבי ואת העובד היהודי החזקנו בגן הציבורי.

גדעון : באיזה גן?

שרגא: אינני זוכר. אולי באיזה חדר, תחת משמר. לקחנו את התעודות מהם, את התעודות לקחתי אני ובמיטב יכולתי, אינני זייפן גדול, אבל נדמה לי שאותו היום היתה עלי השראה. הצלחתי להחליף את התמונות של הנהג הערבי ושל הפועל היהודי בתמונות של הנהג שלנו ושל יעקב ההונגרי בצורה כזו שהחתימה שמכסה חלק מן התמונה וחלק מן התעודה תהיה תואמת להפליא עם התמונה החדשה, שגם עליה היתה חתימה. הצרה היתה רק שהתמונות שלנו היו קצת חדשות מדי, התעודות היו בלות וישנות, אבל עם הרבה אפר של סיגריות ועוד איזה אמצעים שונים הצלחתי לתת להם גם רושם מרופט. אחרי כן לא מצאנו אצלם שום מסמך המאפשר להם כניסה למחנות צבא, אז ניצלתי את ידיעותי באנגלית. כתבתי: “priority number this and this” ועוד מילים אחדות. למעשה קבלתי את הנוסח המתאים מהמקור, אינפורמציה שמסרנו, לא אינפורמציה על שרונה ואת שתי התעודות .

גדעון : איזה מקור?

שרגא: המקור היה מישהו שאינני זוכר את שמו. אינני יודע את שמו כרגע. ומסרתי את זה ליעקב ההונגרי ולנהג שלנו. בינתיים המכונית של הדואר העמיסה את הדלי.

גדעון : באיזה מקום הם העמיסו?

שרגא: זה אינני יודע. אני עסקתי בזיוף התעודות. פעלנו במקביל. בזמן שאני עסקתי בזיוף התעודות, המכונית נסעה להעמיס את החומר הנפץ והכל נעשה תוך דקות, כי לא רצינו שבדואר ירגישו שחסרה מכונית ויתחילו לחפש אחריה. הענין הזה של ההוראה להיכנס לשרונה לתקן כבל מסוים נכתבה באנגלית שידעתי אז. לא היתה האנגלית שאני יודע היום, והיתה טעות אחת או שתיים, אבל “כלנית” שבדקה את התעודה הזאת בשער של שרונה אכלה את האנגלית הזאת. אולי היא לא ידעה אנגלית יותר טוב ממני. מכל מקום נתנו להם להיכנס. אני פגשתי את יעקב ההונגרי אחרי הפעולה. עברנו, כלומר פגישה אחרי הפעולה.

גדעון : אחרי הפעולה פגשת אותו?

שרגא: באותו היום אחה”צ. הוא סיפר לי שהוא בא, הוא העמיד את המכונית בין שתי שריוניות של הפי.אם.אף. ובין הקיר של המפקדה. אח”כ הוא לא הפעיל מיד את החומר, אלא נכנס פנימה אל המפקדה ופטפט שם קצת עם האנגלים ואחד האנגלים אמר לו: “It’s a hot day” אז הוא אמר לו:hotter soon” “It will be כלומר: זה יום חם היום” והוא ענה לו:”עוד מעט יהיה חם יותר”. אולי הוא חשב שזו בדיחה מוצלחת. יעקב ידע שזו בדיחה מוצלחת. מעניין לספר איך הם יצאו אחרי שהוא הסתובב מעט בפנים. זה לא היה בתכנית שהוא יסתובב בפנים, אבל הוא החליט להציץ במפקדה לפני שהיא תעוף באויר, לראות את מי הוא מעיף. הוא חזר אל המכונית והוא והנהג שלנו הפעילו את המצתים, ועכשיו היו להם דקות ספורות למדי, אינני זוכר בדיוק כמה, בודאי לא פחות מחמש דקות להגיע אל השער ולצאת. והוא בהשראת רגע מצא דרך פסיכולוגית יפה מאד לצאת. הוא צעד עם פלייר ביד לכיוון השער כשהוא מסתכל כל הזמן על חוט הטלפון המתוח מעל עמודים, מקביל לכביש, והנהג שלנו הולך אחריו עם איזה סולם קטן. הם הולכים, מסתכלים, מסתכלים כמחפשים קלקול או משהו, וכך כמעט בלי להביט קדימה הם הגיעו לשער, וה”כלניות” פתחו להם באופן טבעי את השער, כדי שימשיכו להסתכל, לחפש את הקלקול, והוא סיפר לי שהוא עוד לא נכנס מיד למונית שלנו שחכתה לנו על יד הקיוסק, לקנות כוס גזוז לחיי ההצלחה. רק אחרי שהוא שמע את הזבנג הגדול הוא נכנס למכונית וידע שהמלאכה הושלמה כהלכה. זהו.

גדעון: תודה רבה לך, שרגא, היה חזק מאד.

שרגא: נקווה שישלימו את הפרטים החסרים. אולי הנהג הזה, שהייתי מאד רוצה להיפגש אתו שנית, יודע לספר יותר.