יעקב נולד ביום 16.1.1924 בעיר לובלין בפולין להוריו ברכה ויהושע גרינברג. אביו היה יהודי דתי. בשנת 1938 עלתה המשפחה ארצה והשתקעה בדרום תל-אביב. בשל המצב הכלכלי הקשה, נאלץ יעקב לצאת לעבודה בגיל צעיר, בכדי להשלים את השכלתו, המשיך ללמוד בשיעורי ערב. הוא היה חבר בתנועת נוער דתית ובשנת 1943 הצטרף למחתרת לח “י מתוך שאיפה להילחם לסילוק הבריטים מארץ-ישראל.
יעקב הצטיין בקור רוח, בתבונה ובתושיה רבה, תכונות שסייעו לו בפעולותיו במחתרת. היה ממקימי המחלקה הטכנית של לח “י, שיצרה, בין היתר, את חומר הנפץ אותו פיתחה, ששימש לפעולות חבלה רבות, כולל פיצוץ בניין ה”סאראייה ” ביפו.
חברים מספרים
נולדתי בשנת 1924 בעיר לובלין בפולניה. גדלתי בבית דתי וציוני, וגוייסתי ללח”י ע”י חבר שהיה במחתרת לפני כן. בשנת 1939 עליתי ארצה.
הפגישה הראשונה שלי עם לח”י הייתה, על פי זיכרוני, אחרי בריחת העשרים. התחלנו בשיעורים ראשונים על נשק. את השיעורים קיימנו אצלי בבית. הורי גילו מה נעשה בחדר הסגור והתנגדו לדבר, אבל כשנוכחו שלא יוכלו להתגבר על כך הסכימו בלית-ברירה. אחר כך כבר הייתה אמא יושבת על המדרגות ושומרת. הפעולות הראשונות היו הדבקות כרוזים שהיו בליווי של חברים נושאי נשק. באותה עת עברנו גם קורסים. יצאתי לקורס באבן-יהודה. היה זה הקורס השני של המפקדים אותו הדריך הקולחוזניק (בן טוב יעקב) . ביחד עם עלי , נגבי , בועז ויורם היינו חמישה איש. היה שם כלב שמירה ובאמצע הקורס הוא נשך אותי. הייתי חייב לעזוב את הקורס על-מנת שאוכל לקבל טיפולים.
אחרי הקורס ביצענו כמה פעולות. זכורות לי הפעולות שהשתתפתי בהן. הפעולה העיקרית היתה של בתי-הזיקוק. הועברתי לסניף חיפה כאיש לגאלי (לא מוכר למשטרה הבריטית) והוחדרתי לעבודה בבתי-הזיקוק, שם עבדתי כחצי שנה. לאחר שהכרתי היטב את בתי הזיקוק, מצאתי מחבוא מתחת לגשר מסוים כדי להטמין בו חומרי נפץ ושעונים. התחלנו להחדיר את חומר הנפץ לתוך בתי-הזיקוק, הן עם מזוודה והן על הגוף כ-15-20 ק”ג בכל פעם. כך היה לנו בתוך בתי-הזיקוק קרוב לחמישים, ארבעים קילו חומרי נפץ ושעונים. כל יום נוספו חמרי חבלה עד שהפעולה היתה מוכנה לביצוע. אולם כשהיינו צריכים לבצע את הפעולה באו כל מיני דחיות. שנבעו עקב השיחות עם ההגנה לביצוע פעולה משותפת במסגרת תנועת המרי העברי .הרשות לביצוע הפעולה נקבעה ל-1.11.45.
בהתחלה, בתכנון הפעולה, היו צריכים להשתתף בה שני אנשים לכל היותר: אני ועוד בחור שאחר-כך נפל ברכבת. לבסוף משום מה הוחלט שגם ישראל-משה בר-גיורא ואלחנן ישתתפו בפעולה. לשם-כך סידרו להם תעודות כניסה לאותו ערב. הפעולה היתה צריכה להתבצע לפי הנתונים שאני מסרתי .היינו צריכים לשתק שתי משאבות ראשיות ע”י דחיפת מטענים בין הדפנות. הארובה הגדולה של הגזים היתה צריכה להיות מופצצת. חוץ מזה, היו עוד שישה, שבעה מטענים שהיו מפוזרים במיכלי הדלק הגדולים . כל המטענים היו מכוונים שיתפוצצו בשעה שמונה בבוקר. היינו צריכים לעזוב את בתי-הזיקוק בשעה שש וחצי עם גמר המשמרת ואז היו צריכים לטלפן לבתי-הזיקוק ולהזהיר אותם לפנות את השטח לפני ההתפוצצות. בזמן העבודה הדבר היה יכול להביא לקורבנות עצומים בנפש, דבר שלא היינו מעוניינים בו.
למזלנו הרע, האמצעים הטכניים שעמדו אז לרשותנו היו, אפשר לקרוא להם כיום ,פרימיטיביים ודלים. כל המטענים צויידו בשעונים שלמעשה היו שעוני כיס. המגע היה צריך להתהוות ברגע שהמחוג נוגע בשעה היעודה, אבל היות וכל ההגנה הייתה זכוכית או פלסטיק עלול היה להתהוות מגע עם המחוג מכל מכה קלה. נכנסנו ארבעתנו לשטח בתי-הזיקוק ,עם כל העובדים, כרגיל בשעה 11:00. התמקמנו במקלט שבחרתי קודם לכן וישבנו בפנים קרוב לשעה. בשעה 12:00 התחלנו להכין את המטענים. ארבעה היינו: משה-צבי ארטל, שאחר-כך נהרג בבתי-המלאכה, ישראל בר-גיורא, אלחנן-אברהם יהודאי ואני. הכנו כל מיני בקבוקים כימיים לפיזור במיכלי הדלק כדי לגרום לתבערה יותר גדולה. הדברים האלה היו אצלי בכיס ועמדנו לצאת לפעולה. השגנו את הסיסמא שהיתה באותה משמרת. ישראל אירגן את המטען. כשעמדנו לצאת [לשטח] ישראל ניסה לסגור מזוודה ובאותו רגע הפעיל שעון ע”י לחיצה והמטען התפוצץ אני נפצעתי. גם אלחנן נפצע ומשה נשאר הרוג בשטח. אני חששתי שנפצעתי בעיני כי ברגע ראשון לא ראיתי, יצאתי החוצה. ישראל היה עם הפנים למזוודה ובמזוודה היו שעונים ונפצים.
ברגע שיצאתי מהמקלט הגיע אלי הבחור [משה] שעמד בחוץ כל הזמן בשמירה והתחיל להאיץ בי שאנסה לברוח משטח בתי-הזיקוק. היות ועלי היו המכנסיים וכל המטענים הכימיים. גם תעודת הזהות היתה במכנסיים. התחלנו יחד עם משה לצאת מבתי-הזיקוק, עברנו מחסום וגדר והצלחנו לצאת משטח בתי-הזיקוק והתחלנו ללכת לכיוון הקריות. הגענו לתחנת קמח שם הזעיקו את מ.ד.א והועברתי לבית-החולים בחיפה. הצליחו להוציא אותי מבית-החולים עוד לפני שהמשטרה הגיעה. העבירו אותי לחדר בחיפה זה היה חדר של “שרה”-חנה ערמוני ושם קיבלתי את הטיפול. שהיתי שם כחודש ימים ולאחר מכן עברתי לת”א.
לאחר שחזרתי לאיתני השתתפתי בפעולה בפיצוץ הסי.אי.די. בירושלים. זאת היתה פעולה משותפת עם האצ”ל.
לאחר הפעולה, כשהגענו למקום הריכוז, מקום החזרת הנשק, ראיתי שסוחבים את דֹב פצוע בבטן ובראש וכשראה אותי הוא שמח מאוד שראה מישהו שמכיר אותו. התלוויתי אליו והבאתי אותו לרופא, שם קיבל טיפול ראשוני. לאחר מכן העברנו אותו לחצר בשיכון הבוכרים ושם הוא נשאר. ראיתי שמטפלים בו ואני חזרתי לת”א. בצורה לא מאורגנת כל אחד חזר לבד. הפעולה הבאה שנראית לי אולי החשובה ביותר אחרי פיצוץ בתי-הזיקוק, ואחרי הפיצוץ של סי.אי. די. זאת פעולה שנכשלה למעשה אבל לי היא גרמה לחוויות שלא ניתן לשכוח אותם עד היום הזה.
נחזור לפעולה של בית-הסוהר בירושלים. גם זאת היתה פעולה משותפת עם האצ”ל ותוכננה זמן רב, יעקב אליאב שישב בפנים הכיר את התכנית של בית-הסוהר. עד כמה שזכור לי היו עמדות על הגגות מסביב לבית-הסוהר. אני הייתי בחוליה הראשונה שהיתה צריכה להיות החוליה הפורצת, היינו צריכים להשתלט על המוסך של מכבי-אש, שם עבדו יהודים וערבים. לשם כך דאגו לנו לבגדים של כבאים. התרכזנו בבית-ספר והגענו לחצר שממנה היינו צריכים לזנק. אני עמדתי ליד “מזל”, שהיה מפקד הפעולה. היינו חוליה של ארבעה איש. פתאום שמענו יריות. היינו בעמדה מס’ 7 ו”מזל” נתן הוראה: מעמדה מס’ 7 קדימה. שלושה זינקו קדימה, הייתי האחרון שצריך לזנק כששמעתי יריות. שאלתי: “מזל, ממשיכים או לחזור?” “דן ממשיכים, רוץ!” עברנו את הכביש, נכנסנו למכבי-אש והשתלטנו עם נשק . תפסנו עמדה שממנה יכולנו לראות הכל וחיכינו להמשך הפעולה. למעשה כל שלושים האיש שהשתתפו בפעולה, חוץ מאלה ששמרו ואבטחו את הדרכים היו אמורים להכנס למכבי-אש משם היו צריכים לעבור שטח מסויים, להתחיל לפוצץ ולהגיע לבית-הסוהר. ההמשך לא בא, חיכינו וחיכינו,אך גם לא באה כל הודעה ולא היה כל נסיון לבוא ולהוציא אותנו ממכבי-האש בעת הנסיגה.
במקום הבחורים שלנו שהיו צריכים לבוא הבחנו שיש על הכביש תנועה של משוריינים. החלטנו לנקוט באמצעי זהירות, ראשית לא לשכב עם נשק, הסתרנו את האקדחים. פתאום הגיע משוריין לתחנה של מכבי-האש. נכנסו כמה חיילים עם ברנים ושאלו את העובדים “אתם כולכם מתנדבים?” הערבים שהיו שם פחדו להגיב והיהודים לא היו מעוניינים להלשין עלינו, והם אישרו, “כן, כולם מתנדבים”. האנגלים נשכבו, תפסו עמדות, אחרי שעתיים קמו וקיפלו את הנשק שלהם ועזבו את העמדה והתמקמו קצת יותר רחוק. אז בא אלינו הקצין היהודי ואמר, “לא תוכלו לעשות פה הרבה, אבל אם יתפסו אתכם עם נשק זה לא לטובתכם, כדאי לכם לזרוק את הנשק”. העצה באמת היתה טובה, אבל לוחמים לא נפרדים כל כך קל מנשק. גם ידענו שכל כוחנו על הערבים כדי למנוע מהם פעולה נגדנו או הלשנה הוא בנשק שבידינו.
החלטנו לנהוג בעורמה, זרקנו את הנשק לבור, הוצאתי קופסא של גפרורים שכאילו עמדתי לזרוק אותה והכנסתי אותה חזרה לכיס ואמרתי ליהודי שעמד לידי, “זה רימון, זאת פצצה שאני מחזיק. אם הם “ידברו” כולם יתפוצצו ביחד איתנו”. היהודי הסביר להם. ראיתי שהערבים מפחדים מקופסת הגפרורים.
כך עבר עלינו לילה מאוד מעניין שנמשך קרוב לשמונה שעות. בבוקר ראינו שאפשר לעבור את הכביש, כנראה שהעוצר בוטל לשעה. עזבנו את התחנה עם הבגדים של המתנדבים נכנסנו לחצר והורדנו אותם. מתחתם היו לנו בגדים אזרחיים. הבחורים הירושלמים, חברי האצ”ל, שהיו אתנו, הביאו אותנו עד לרכבת ושם עלינו לרכבת. הגעתי לת”א והתחלתי לחפש קשר עם החברה’.
ידוע לי שסגן מפקד הפעולה שהיה מטעם האצ”ל, שכב על הגג שעות ולא ראה אותנו יוצאים מהתחנה. הוא היה גם חברי בחיי הפרטיים. הוא אמר: “דן, נִשַאר בפנים. אי אפשר לעזוב”. והוא חיכה. חשב שיארגנו פעולת חילוץ כדי לא להשאיר לוחמים בפנים.
הפעולה החשובה הבאה שאני נזכר בה זה שחרור אלדד מבית-הסוהר. הפעולה הזאת די מרטה את העצבים. לפעולה זו הובאו למעשה קרוב לחמישה, שישה איש מת”א. היה ידוע שמביאים את אלדד למרפאה של דר’ טרוי לטיפול בגב שלו, לפי דרישתו, פעם בחודשיים-שלושה כשהוא מתלונן על כאבים. ביום מסויים מבלי להודיע לו מושיבים אותו על משוריין ומביאים אותו לירושלים. התכנון שלנו היה שברגע שיכניסו אותו למרפאה, ניכנס בשקט, נשתלט על המרפאה, נשחרר אותו, ונעביר אותו לת”א דרך רמאללה. לשם כך הוכנו שתי מכוניות. מכונית אחת שהיתה צריכה להביא אותו ואת המשחררים עד נקודה מסוימת. באותה נקודה חיכתה מכונית שניה שהיתה אמורה להגיע עד פתח-תקוה עם אלדד ועם דרורה ועם משמר של אדם אחד או שניים. עֵלי-דוד שומרון, אני ועוד בחור בשם מנחם לבושים כחיילים בריטיים בחיל התעופה, ומצוידים בנשק, היינו צריכים לשמור על חופש היציאה שלהם מרגע שהם נכנסים עד שהם יוצאים שלא יקרה דבר. למעשה הבטחנו את הנסיגה שלהם. כך ישבנו יום אחרי יום בירושלים באחת השכונות, בדירה הקרובה מאוד למרפאה של ד”ר טרוי. יהודי נחמד זקן ויותר מאוהד. ישבנו קרוב לעשרים יום. לשבתות היינו נוסעים הביתה. ביום ראשון היינו חוזרים. בדרך כלל ביום ראשון לא היו מביאים אותו. עצם נוכחותנו בירושלים עוררה כל מיני ניחושים אצל אנשי אצ”ל. לא הודענו להם על שום פעולה. בדרך כלל כשעמדנו לבצע משהו היינו רומזים להם שינקטו בזהירות. גם הם היו מודיעים לנו. עד כדי כך היה שיתוף פעולה. חבל היה על נשק עברי שייפול בידי הבריטים, אם זה שלנו או של האצ”ל. כשהם ראו אותנו ולא קיבלו כל הודעה, התחילו לשאול למעשינו כאן. הוחלט לא לגלות להם על מנת לא לקלקל את הפעולה. שמרנו על הפעולה בסודיות גבוהה. היה חשוב לנו להוציא את אלדד מבית-הסוהר. בעיקר מבחינה ראוותנית, להוציא אדם כזה מתחת לאף של הבריטים. זכור לי שנכנסה בחורה ירושלמית ואמרה שהד”ר (אלדד) בא, האנגלים היו מכניסים את אלדד לרופא ומוציאים חולה שהיה בחדרו של הרופא. הכל פעל כמתוכנן, רק שדב החליט ברגע האחרון בצורה ספונטנית לשנות את הפעולה. הביאו על אלונקה בחור, “בצלאלי” יצחק בן-משה, היה כביכול הפצוע, מיכאלי-אריה אפרתי, ועוד בחור סחבו אותו. הם היו צריכים לעבור ליד האנגלים. שני שוטרים עמדו בפתח הדלת, “דב” יעקב גרנק, הלך אחריהם וברגע האחרון הוא הוציא את האקדח, איים על שניהם, פירק אותם מנשקם והכניס אותם פנימה. השינוי הבא שהיה בפעולה למעשה. הפעולה הזאת היתה צריכה להתבצע בלי שום יריות. כשהביאו את הפצוע המדומה פנימה, היה שם שוטר. משום מה בצלאל או מיכאלי חשבו שהוא מסוכן. הם ירו בו ופירקו אותו מנשקו ואז הסתלקו. ראינו שהם נכנסים למונית. האנגלים נשארו בפנים. סגרו אותם ופירקו אותם מנשקם. אז יצא הד”ר עם שלושת הבחורים שלנו. הם נכנסו למונית והסתלקו. אנחנו נכנסנו לחדר, והחלפנו את הבגדים וחזרנו לת”א.
התפקיד שלי ושל עלי ועוד בחור היה לאבטח את הנסיגה, לא ירינו ולא גילו אותנו, זאת היתה התוכנית של הפעולה.
הפעולה הבאה שהשתתפתי בה ,היה שוד נשק אצל הכושים בחולון זאת פעולה שתוכננה הרבה זמן, ונערכו תצפיות רבות לשם כך. הייתי צריך לפרוץ לקומה שנייה מבלי שאוכל לסגת מבלי שיודיעו לי על נסיגה. שאלתי את דב “מה יהיה אם אני אהיה למעלה ואתם תחליטו לסגת?” ואז הוא ענה בבדיחות וקצת בעקיצה: “אבל דן כאן אני מפקד על הפעולה”.
למעשה, באותו ערב התרכזנו במחסן כלשהו באגרובנק בחולון, הגענו עם מכוניות עד המקום. הפעולה התקדמה. השתלטנו על חדר הקצינים. באותה עת הפעולה המשיכה למטה ב מחסן הנשק. היא לא נמשכה הרבה זמן. השתלטנו מהר על הבנין, ואם זכור לי טוב, לקחנו כמות גדולה של נשק. העמסנו על משאית. הנשק הועבר לפרדס של ירדני ישראל ברעננה ושם הם הסתירו את הנשק בתוך הפרדסים. לפנות בוקר חזרנו לת”א. מבחינה מורלית זה היה מאוד מעודד עבורי, רכשתי אמון שאפשר לסמוך.
לאחר מכן, התחלנו לתכנן מספר פעולות שוד של בנק ברקליס, לכאורה נראה כאילו באנו, ראינו ונכנסנו, אך למעשה תכנון הפעולה הזאת נמשך חודשים. היינו בבנק ברקליס שלוש או ארבע פעמים, פעם נכנסנו בלילה ושהינו שם כל הלילה, נסוגונו עם בוקר, כיוון שהמומחה הפולני שהיה פורץ קופות, לא הצליח לפרוץ את הקופה.
שבועיים לפני כן נכנסנו לבנק. אחד מאנשינו פתח לנו את הדלת מבפנים והבאנו את המומחה הפולני, הוא בא עם פטיש ואיזמיל ואמר “אני יכול לחתוך את זה”.
ידענו כמה כסף יש כל יום בבנק וכשהתאסף סכום גדול החלטנו להכנס לבנק, תכננו כך את הפעולה, ידענו שבשעה שבע בערב מתחלפת השמירה, ניצלנו את המצב הזה ודפקנו בדלת, בפנים ישב יהודי? והוא פתח אותה, לשם הסוואה הוא קיבל מכות. הוא לא ידע שנעשה את זה בצורה כזאת?. התחלנו להביא לפנים ציוד, בלונים, מכונות ריתוך. לאחר מכן, נכנסו המומחים לפריצה והתחילו לעבוד.
ממול הבנק יש אולם ריקודים, הם הרגישו בדבר וצלצלו למשטרה, ההודעה הזאת הגיעה לשוטרים יהודים, המשטרה הגיעה והם דרשו שנסתלק בשקט. לא היתה לנו ברירה ועזבנו את המקום. נוכחנו שפעולה כזאת לא תצליח ואז התחלנו לתכנן פעולה ל השתלטות על המשוריין שמביא את הכסף.
לאחר תצפיות ידענו מתי מזמינים את המשורין להעברת הכסף לירושלים, אז תוכננה הפעולה של ההשתלטות. להשתלט על השקים כאשר מכניסים אותם לתוך המשוריין. וכך היה. יום אחד דב השתלט על המשוריין, ואנו הכנסנו את שני השקים לטנדר.
הפעולה השלישית היתה בבנק ברקליס, התקופה בזמן מעבר, טרם קום המדינה. זאת היתה הפעולה הכי קלה, באו אל המנהלים הביתה. אני לא השתתפתי בפעולה הזאת אך עבדתי על התכנון. בזמנו עשיתי תצפיות על הבתים של המנהלים, השגנו תעודות של מפקחי מים, הייתי בדירה ברח’ שנקין ובשדרות-חן לראות את מבנה הדירה במקרה שנצטרך להשתלט על שני המנהלים שהיו יהודים. השתתפתי בהכנת הפעולה, בפעולה ממש הייתי כבר בירושלים.
בירושלים הכרתי מחלקה טכנית דומה, כמו זו שהיתה בת”א. זה היה ב-1947. אחרי הפעולה של בתי-הזיקוק וכשהתחילו להכין את הפעולה של הרכבות בחיפה עבדנו על מוקש מסוים. הועברתי למחלקה הטכנית. באותו הזמן ניהל אותה זאב הקולחוזניק-יעקב בנטוב, ואני הייתי צריך להיות לו לעזר. עבדנו על מוקשי דרכים שהיו צריכים לשמש כאבטחה, לפיזור בכבישים מסביב לפעולה של בתי-המלאכה. היות והפעולה היתה מאוד דחופה עבדנו בלחץ עצום. הסיום של המוקשים האלה בוצע בבית-מלאכה של אחד האוהדים, אליהו אלוני . בוקר אחד כשעבדנו שם, קולחוזניק, אלוני ואני ובחור בשם אפרים , מישהו עשה שגיאה, התפוצץ נָפץ וגם קצת חומר נפץ אצל האוהד בבית-המלאכה. זה היה ברח’ מזרחי ב’, שם היו כל המוקשים בעבודה. הבריטים חשבו שזה מחסן, זה היה בתחילת שנת 1946 ואז היינו מוכרחים להסתלק מהמקום. אלוני הפך לאדם בלתי ליגאלי.
נעמדנו בפני בעיה. היינו צריכים לתכנן מוקש אחר במהירות. המוקשים היו יצוקים מאלומיניום שהיו משוכללים והיה להם מנגנון שברגע ששמו אותם והוציאו את הניצרה, אי אפשר היה גם לא לדרוך עליהם וגם לא להרים אותם. למעשה, עזרו לנו בתכנון המנגנון הזה משפחה שעזרה כל הזמן ללח”י. אינני יודע אם גמלו לה על כך עד היום הזה. היו אלה שלושת האחים ממשפחת בטטוס ,
לאחר תקופה מסוימת ראינו שפיזור מוקשים סתם אינו מביא תועלת כי האנגלים היו מגלים אותם בקלות. היה חייב לפזר אותם באמצע הכביש, והם נראו לעין, כך שהאנגלים היו מפוצצים אותם.
אותה תקופה החליטו האנגלים שהעוצר בדרכים יחול רק על היהודים. החלטנו שגם הצבא הבריטי לא ינוע בדרכים. שמואל הביא למחלקה את הנסיונות הראשונים במנגנונים חשמליים ופיצוצם. בהתחלה עוד היה “קולחוזניק” במחלקה. אחרי הפעולה של בתי- המלאכה בחיפה הוא עזב אותה. נשארנו במחלקה, שמואל ואני. לאחר זמן מה הצטרף חרותי ובסוף קיבלנו גם תגבורת של יחזקאל .
עברנו לשיטה של פיצוץ במוקשים חשמליים, ע”י לחיצה. עבדנו על מנגנונים כמו שעונים חשמליים, מנגנוני מלכודת, והפעלה עצמית של מיקוש רכבת. המומחה שתכנן את כל הביצועים החשמליים היה שמואל. קיבלנו לרשותנו מחסן ברחוב בלפור 15. שם בנתה המחלקה את הבונקר המשוכלל הראשון באותה תקופה. לאחר ההצלחה שלו בנינו בונקרים נוספים בכל הארץ. רוב העבודות בוצעו בהדרכתו של שמואל, ולפי תכנון משותף של כולנו. העבודה המשותפת בתחומים אלה חשפה בפנינו את הגישות ודרכי ההתנהלות של הארגון, וכמובן הרבה נקודות תורפה. חשבנו על תיקונים וגישות חדשות בצורת העבודה שהייתה בארגון. הגשנו מכתב לגרא, איחלנו לו שנה טובה, וביקשנו שיחה איתו. במכתב הערנו את תשומת לבו לדברים מסוימים שהתחילו להשתרש במחתרת. נעשו דברים שסיכנו חיי אדם רק בשביל לקיים את הארגון ולא לפעילות של לחימה בלבד. דרשנו גם שינויים וצמצומים בכל מיני דברים כמו נסיעות במוניות. אחר כך הגישו חשבונות מנופחים. אותה תקופה התחלנו לעסוק בחומר נפץ עצמאי ולא הוצאו כספים עבור הנסיונות. כן הוצאו כספים על דברים שהיו לפי הבנתנו פחות חיוניים.
הדברים התנהלו כך שבשלב מסוים הוצא עלי צו גירוש. אסור היה לי להיות חצי שנה בתל-אביב. עזבתי את תל-אביב ושמואל המשיך לאחר שהובטחה לו תמיכה בניהול המחלקה. מאוחר יותר סיפר לי שמואל שזמן מה אחרי הכרזת המדינה באו”ם בשנת 1947 הוא נפגש עם אלדד בבני-ברק. אלדד הסביר לו שאם באמת תינתן המדינה ב-15 במאי יש לקבל אותה כמו שהיא ורק לאחר מכן להלחם. שמואל סבר שעצם ההסכמה למדינה מקוצצת זו בגידה.
בפעולה שבוצעה לפיצוץ בנין הבולשת – סי.אי.די. בת”א ברח’ דרך-יפו, אני לא השתתפתי. כאיש מחלקה טכנית הכנתי רק את המטענים. היות וידענו שתבוצע פעולה בת”א, קיבלנו הוראה עוד לפני הפעולה לעבור לר”ג. גם דב שהיה מפקד הפעולה היה צריך לעבור לר”ג. היינו בבנין של חמש קומות. על הגג היה חדר שהיה שייך לזליבנסקי יהושע . אחרי הפעולה הגענו לשם, דב ואני וגם יוסקה וילנר וישבנו לנו בשלווה. בבוקר שמענו שהאנגלים הכריזו על עוצר בר”ג. הם הלכו מבית לבית והוציאו את האנשים לזיהוי. בחדר אנחנו שומעים איך ה”כלניות” עולים מקומה לקומה ומוציאים אנשים ומגיעים לקומה שלנו. היו על הגג שלוש דלתות, שמענו דפיקות על הדלת שלנו. החלטנו לא לפתוח. שמענו שדפקו על שתי הדלתות האחרות, פתחו אותן וראו שהן מובילות לגג. הם ירדו מבלי להוציא אותנו מהחדר, וכך ניצלנו באותו יום. אינני חושב שיכולנו לעשות משהו, אם היו לוקחים אותנו לזיהוי, כל הארבעה היו נתפסים. גור יהודה היה אחד מהעשרים (הבורחים מלטרון), את דב הכירו, אני גם כן הייתי ברשימה.