עדות של גלבוע (פוליאקוב) יעקב – “צבי”

יעקב פוליאקוב-פולני בן מתתיהו ודבורה נולד בשנת 1914 בעיר סלונים שברוסיה הלבנה, בה התיישבו הוריו שנתיים קודם-לכן. סבו ואביו היו חסידי חב”ד. הוא למד בבית-ספר “תרבות” ובגימנסיה היהודית בעיר. להוריו היתה חנות- מעדניה, והאם שגידלה את שלושת ילדיה, גם עזרה לאב בחנות. לימים הצטרף יעקב לתנועת ייגורדוניה” ותיכנן לנסוע
לארץ-ישראל ולייסד קיבוץ. בשנת 1932 ‏החליטה המשפחה לעלות ארצה והתיישבה בהרצליה, שם קנה האב פרדס.
בשנת 1934 ‏הצטרף יעקב להגנה הלאומית והתאמן בנשק. לימים גוייס לאצ”ל. היה מפקד סניף האצ”ל בהרצליה ועסק בין היתר בקבלת עולים חדשים, שהגיעו בעליית “אף על פי”.
לפני תחילת מלחמת העולם השניה נשלח לקורס מפקדים, לפולניה, במסגרת ההסכם של האצ”ל עם הצבא הפולני. ניהל קורס למפקדים בזופיובקה. שבוע לפני פרוץ המלחמה, הצליח לשוב ארצה והחל להעביר קורסים ללוחמים. עם הפילוג באצ”ל, הלך עם יאיר, ונימנה עם מייסדיו ומפקדיו הבכירים של לח”י . השתתף בארגון קורסים ללימוד נשק וחבלה בשוני ובכפר-סבא, עסק בכל הפעילויות המחתרתיות, ובאחד המקרים נעצר על-ידי הבולשת עם חברו יהושע זטלר, אך שניהם הצליחו להימלט .

חברים מספרים

משפחתי עלתה לארץ בשנת 1931 מפולניה סלוניק. גרנו בעיירה יהודית טיפוסית במזרח פולניה. היו שם הרבה מוסדות יהודיים, ישיבות תלמוד תורה. אבי סבל מאוד, כמו יתר היהודים מהרדיפות של הפולנים שנישלו את היהודים מכל אמצעי הפרנסות ומכל האפשרויות האחרות. בגיל מאוחר הוא החליט לעלות ארצה. בסלוניק היו תנועות ציוניות מאוד מפותחות, בית”ר, גורדוניה, הפועל הצעיר והיו גם קומוניסטים. בכל פולניה ובפרט במזרח פולניה חיו היהודים במצוקה גדולה. לא היה לו כל עתיד. הוא לא ראה כל פתרון למצוקתו. הוא יכול היה לגמור לכל היותר את בית הספר ואחר כך לא היתה לו עבודה ולא כלום. כיהודי הוא לא יכול היה להתקבל לא בשרות ממשלתי ולא בשרות מוניציפלי. להשכלה גבוהה הגיעו רק יהודים בודדים. רוב היהודים בעיירות האלה היו אביונים. בכל עיירה היה גביר אחד, אבל בד”כ בכל העיירות לא היתה תעשיה וכמעט שלא היתה תעסוקה. היו חנוונים, ונותני שרותים. פחדו להיות בודדים בכפרים ולעבוד בקרקע בין הגויים. היהודים רצו להיות תמיד יחד ולחיות חיי קהילה לפי המסורת.

אנחנו היינו מחסידי חב”ד. בית הכנסת שימש את הקהילה . והיה המקום שבו היה המפגש בין יהודים. בעיירה שלנו היו כחמישים בתי כנסת, כמעט כל אחד היה לו בית כנסת משלו. למלאכה לחוד, לבורסקים לחוד, לבנאים לחוד. לא היה מקום אחד היכן שיכלו כולם להיפגש ולדבר על הצרות ועל כל הענינים הפולנים. נישלו אותנו מכל פרנסה, הנוער היה סגור ומסוגר ולא היה לו לאן ללכת. ההגירה אחרי מלחמת העולם הראשונה נסגרה לחלוטין.

יתכן שהיה נוסע לאמריקה, אבל הכל היה סגור. היתה ההגירה היהודית בהתחלת המאה, אבל זמן קצר אחרי זה הכל היה סגור ומסוגר עבור היהודים. המיסים היו כבדים, האירועים עשו מהיהודים עפר ואפר. הבעיה היתה שאחרי מלחמת העולם הראשונה הוקמו הרבה מדינות חדשות באירופה המזרחית, אחר שעבוד רב, לא יכלו לנהל את המדינה. לא היה להם נסיון. על כן דחפו את כל הצרות על היהודים. היהודי אשם. לכל דבר היה יהודי אשם. אין תעסוקה – יהודי אשם, השעיר לעזאזל היה היהודי. אני למשל הייתי חבר בגורדוניה. אבי למשל בשנת 1931 קם בבי”ס, מחסידי חב”ד ואמר – אני לא אשאר כאן. אז אמרו לו – ר’ מתיתיהו, כך קראו לו, מה תעשה שם, נוסעים חלוצים ואתה יהודי ברוך השם בא בשנים. אני כאן לא אהיה אמר. ניסו לשכנע אותו – יהודי, מה אתה עושה? אין לך מקצוע, אין לך כלום, מה תעשה שם? והוא המשיך ואמר – אני כאן לא אהיה. ברור שלפני זה היו חלוצים שעלו, אבל הוא היה יהודי מבוגר, ללא כסף, וללא מקצוע.

שם של אמי היה דבורה. פוליקוב היה השם משפחה של אבא שלי. התברר לי שבמקום שאמי גרה, עיירה קטנה קראו להם פולקים, מתוך רצון לקלס אותה, התברר שבזמן ההתקוממות הפולנית נגד הרוסים במאה הקודמת היו במשפחה של אמי בין המתקוממים בעיירות היהודים, הלכו עם נשק, ויתר היהודים היו באים בטענות אליהם, שאתם ממיטים עלינו אסון בזה שאתם עוזרים לפולנים, הם ענו – אנחנו רוצים לעזור לפולנים. ועל כן הדביקו להם את השם פולקים. היהודים עמדו בסכנות גדולות כשעמדו לצדם של הפולנים המתקוממים. אבי החליט לקום ולעלות ארצה. אני אקנה קרקע ואעבד אותה. איך תעלה? וזה מעניין ודבר יפה, מה זה בית מדרש. בית הכנסת, אנשי חב”ד, שהיו רובם עניים אספו כסף ביניהם, אבי אסף 1000 לירות (לו היה רק 500 לירות ועוד 500 אספו ביניהם כל מתפללי בית הכנסת). נתנו לו בלי כל התחייבות. הוא עסק בכל מיני דברים בבורסקאות והיתה לו חנות ולא הלך לו כמו לכל היהודים. אני זוכר שהגענו ארצה, ליפו , מהאוניה הורידו אותנו בסירות, והכניסו אותנו לקרנטינה ישנה.

_____________________________

ישנה תקלה בסרט עד סוף הצד הראשון

_____________________________

הכרתי אותו כמפקד הארגון. ירושלמי ויחד עם חבריו בירושלים עשו את הפילוג בתוך ההגנה. הרקע שלו, אני לא חושב שהוא מהחוגים הרויזיוניסטים. אני חושב שהוא נמנה על החוגים האזרחיים, הנוער הציוני הכללי או משהו כזה. הוא חונך בירושלים יחד עם חבריו אני חושב בבית הכרם, בסמינר של בית הכרם בחוג הלאומי או הלאומני, אפילו של אבא אחימאיר, במשך הזמן היו יעקב אורנשטיין, חיים דבירי, שהתווכחו על כל בעיות השעה, והיו בעיות קשות. היטלר עלה לשלטון. זה היה אחרי רצח ארלוזורוב ולפני זה השחיטות האיומות של היהודים בארץ. כל זה יצר תסיסה. הנוער כאחד התחיל לחשוב איך לפתור את הבעיות. זה לא פשוט. אמנם הישוב היה אז קטנטן, פחות ממאתיים אלף איש, אני חושב, אבל התחילו כבר לדבר מה אפשר לעשות. כשפה הניפו את הדגל של הנאצים מיד הורידו אותו. זאת היתה קבוצה ירושלמית, בעיקר בירושלים החינוך שלהם, אני חושב שזה היה מהסמינר בבית הכרם, היה חוג שנפגש לעתים קרובות. אלו היו סטודנטים מהאוניברסיטה. האוניברסיטה היתה אז מצומצמת מאוד ולא היתה לה כל השפעה. הוא סחב את כל אלה שלא היו מרוצים מפעילות ההגנה. גם בירושלים להגנה לא היה נשק, לא היה כמעט שום דבר. הוא אמר שצריך לעשות יותר מאשר שמירה. בשמירה אנחנו לא נפתור בעיות. בואו נתחיל להשיג נשק, נתחיל לעשות סדר, נקים כוח לוחם. מבחינת מפקד היה יוצא מן הכלל. אני הייתי בשרון. הוא העביר את תכניתו לכל הסניפים, פעל בתחום ההסברה, הופיע גם בטאון, היו גם אנשים ששלח להסברה, אנשים ממדרגה ראשונה שהתמסרו לתנועה בלב ובנפש. בשרון היתה משפחת סטרליץ, חנוך סטרליץ ,מנחם סטרליץ ומרדכי סטרליץ, זטלר הופיע בתקופה יותר מאוחרת, אבל גם קלעי היה חניך באותה הקבוצה הירושלמית. הם התחילו להקים את הארגון בצורה לגמרי אחרת.

התחילו להכניס משמעת וסדר, היו מסדרים ותרגילי סדר. התלבושת היתה יותר אחידה. בערב כשהיו מתאמנים בנשק התאמנו לפי שיטה מסוימת. אולי גם יאיר היה אז בירושלים. היה גם ספר הדרכה “האקדח”, שליפות אקדח. לאט לאט התחלנו להרגיש לא כמו ארגון של שמירה. התחלנו להגיד שהנוער שלנו הולך להקים גוף צבאי. לא הייתי אומר שהיה זה צבא, או צבא פרטיזני אפילו, אבל זה בהחלט התחיל להראות לא כתנועת צופים. עצם השלטת הסדר, המשמעת, הקפדה על הופעה החיצונית מדויקת, הכבוד לנשק עשו את שלהם.

התחלנו לחפש פתרונות לבניית סליקים מסודרים. לא היה פיקוח מרכזי. כל אחד שמר את הנשק שלו אצל זה או אצל אחר. היינו זקוקים לנשק , אך תקציבים לא היו לנו, היו הוראות איך שומרים נשק. נשק צריך להיות תמיד מוכן לפעולה. בהגנה זה לא היה ככה. במחסנים היו כמה אקדחים או רובים, קצת הנשק שהיה, היה מוסתר באדמה או בעלית גג, מרוח בגריז, ובכדי להוציא אותו לפעולה היו צריכים זמן של שבוע ימים עד שהגיעו לנשק. פה אצלנו, הנשק היה צריך להיות מוכן כל רגע לפעולה וצריך לשמור על הכדורים שיהיו יעילים. התחלנו לפתח ייצור רימונים, אמנם היו פרימיטיביים מאוד.

הרימון היה מורכב מצינור ברזל מפוקק מבפנים. קודחים חור, וממלאים עם פּוֹטַש או עם מלח ברטולטי , זה היה מאוד פרימיטיבי. אינני יודע למי היו יותר מסוכנים, למי שהחזיק ברימונים האלה או לאויב. דרך אגב אחיו של סטרליץ נהרג בטיפול עם פצצה כזאת. קשה היה להשתמש בהם, התחלנו לחשוב איך וממי אפשר להשיג נשק. אברהם תהומי, היה הראשון שאמר – אני לא רוצה להשיג את הנשק דרך הערבים בכסף או במתת שוחד. קם, נסע לחו”ל, אני לא יודע איך מצא קשר לפינלנד והיה הראשון שהביא נשק חדש מפינלנד,. עד אז לא ראינו בכלל נשק חדש. הראשון שהביא תת מקלע פיני. אנחנו פשוט לא האמנו שליהודים יכול להיות נשק חדש כזה, ממש חדש, עם הכדורים. הכל היה חדש. ניסינו אותו והיה יוצא מן הכלל. בפעם הראשונה ראיתי נשק שהושג לא באמצעות מתווכים ערבים. כל סניף היה חייב לקנות את הנשק הזה. קנינו ושמרנו עליו כמו על בבת העין. התחלנו להתאמן על תת מקלע פיני. הוא היה עם תוף קטן. לא כמו טומיגן, אך זה היה נשק נחמד מאוד.

כל סניף קנה מקלע אחד. לא היו להם תקציבים, אבל כל אחד היה חייב כלי אחד לפחות. מחירו היה חמש לירות, כמשכורתו של שוטר לחודש. זה היה הרבה מאוד. בתקופה זו שררה אבטלה בקושי השיגו לפעמים יום אחד עבודה בשבוע, אבל מכרו את זה בתשלומים. התת מקלע הפיני עלה יותר כמובן, ועל כן אספנו בינינו כספים. לא היו תקציבים לשום דבר. הדבר הראשון שהתקינו היה סליקים עבור הנשק שהכניס אוירה יוצאת מן הכלל בקרב הנוער, שהשפיע לדעתי גם על אנשי ההגנה, מפני שלנוער היה קשר ואי אפשר היה להסתיר שקימים שתי הגנות באותה ההכשרה. ראשית ראו שביום שבת אנשי הגנה ב’ לבושים מסודרים עם חולצות חאקי מכנסי חאקי ועושים תרגילי סדר, וכל הגישה היתה אחרת. הרגישו בזה. אבל שם היתה ההשפעה של הממסד שלעזוב אותנו עם הביקסלעך.

אנחנו צריכים שמירה על הקיים, לשמור על הפרדסים ועוד, וצריך להגן על זה וזה. צבא זה ענין של ז’בוטינסקי, הוא משחק עם הביקסלעך. העסק הזה נמשך כל שנת 1936. בינתיים התאמנו, היינו צעירים והאוירה היתה יוצאת מן הכלל. האמונה במפקדים שלנו היתה ללא כל ערעור, כל הביקורות שבאו מן החוץ לבדוק את הקורסים, יאיר שהופיע בבדיקת קורסים. או תהומי כשהוא הופיע, אתה ראית שבא מפקד שיודע מה לדרוש, שמתיחס לדבר הזה ברצינות, לא רק זה אלא ראו בכך מפעל חייהם. אלה שעמדו בראש ההגנה ראו בזה עיקר. זה לא היה המקצוע שלהם, אלא היה אחד הדברים הבסיסיים להקמת המדינה, בזמן שאצל “ההגנה” זה היה דבר שולי, שמירה. שומרים על הקיים, שומרים על הפרדסים, אבל לא ראו בזה את העיקר. העיקר לגביהם היה לרכוש עוד דונם, לייסד עוד קיבוץ, לייבש עוד ביצה ולהבטיח שתהיה להם שמירה, שלא יתנפלו עליהם בלילות. פרצו המאורעות של שנת 1936 ואז התחיל ויכוח גדול ביישוב. מה לעשות? המשיכו לרצוח יהודים, זרקו פצצה לתוך האוטובוס, זרקו רימון לתוך בית של מתיישב בקיבוץ ולא הבדילו אם זה קיבוצניק או מושבניק, אף אויב שלנו לא מבדיל בין היהודים. והתעוררה השאלה מה לעשות. אחרי שהארועים התרחשו פעם, פעמיים, שלוש הממסד החליט שצריך להגביר את השמירה, ואנחנו, ההגנה הלאומית שכך קראו לנו, אמרנו – לא. אנחנו צריכים לקחת את הענינים בידינו. והתאמנו בנשק כדי שבבוא העת נוכל להשתמש בו.

אנחנו לא התאמנו בנשק, שיהיה מונח במחסנים. צריך עם הנשק להשתמש כשבא זמן המבחן. לדעתנו צריך להתקיף את הערבים באותן שיטות שהם מתקיפים אותנו. היה ויכוח גדול מאוד גם בישוב, גם בעיתונות, לא רק בשתי ההגנות. שני האנשים לא נפגשו, אולי בדרגים הנמוכים, אבל הויכוח היה גדול ונמשך חדשים רצופים והנטיה בתוך הארגון הלאומי היתה שצריך לשבור את ההבלגה שהכריז עליה היישוב ודרשו זאת בעיקר מהסניפים. התחילו לדרוש נקיטת פעולות נגד הטרור של הערבי. לא הייתי בויכוחים שהיו למעלה במפקדה, הייתי בסך הכל למטה שם בהרצליה, הייתי בתפקיד אחר, עוד לא הייתי ממונה על הרצליה עצמה אבל נודע לנו על מהות הויכוחים. הדברים הגיעו לידיעה רחבה יותר באמצעות הבטאון שלנו, הגיע אלינו הויכוח שתהומי וחבריו החליטו פתאום לא להגיב.

אנחנו שאלנו – בשביל מה הקימו את הארגון הזה? אם כך זה ארגון של שומרים לא יותר מזה. למה לא להגיב. רוצחים אותנו. אז מה לעשות? והם אמרו – לא. הדעה של היישוב של הממסד היא הנכונה. בסדר, אז מה יש לכם לעשות כאן? לכו בחזרה לשם והתחילו לנהל מו”מ לחזור למקור מחצבתכם. והחזרה שלהם השפיעה לא מעט לרעה באוירה אצלנו. אם המפקדים והיוצרים של הארגון הזה חזרו בחזרה להגנה זה השאיר משקע לא טוב. גם בבטאונים שלנו התבטא הדבר. היו כל מיני התבטאויות, למשל דברו שאלה שחזרו בגלל זה שהובטח להם תפקידי פיקוד מתאימים ב”הגנה”. אני לא כל כך בטוח, אבל אני חושב שהם ניהלו מו”מ לא על החזרה לארגון, אלא רצו לחזור להגנה עם משהו, לא אומר מבחינה כלכלית, אלא מבחינה פיקודית, שיהיה להם מעמד, למרות שבמשך הזמן התברר שהמעמד הזה לא היה כל כך חזק וקובע. הם כנראה ניסו גם שם לעשות שינויים מסוימים בהגנה, אבל הממסד שם היה כנראה יותר חזק מהם. הופיע בטאון במשך כל הזמן. מי היו הכותבים? אני חושב שיאיר כתב, יענקלה אורנשטיין, והיו עוד כאלה שאני לא יכול לזכור את שמותיהם. הכותבים לא תמיד חתמו בשמותיהם.

כשהתחילו המאורעות אחרי חצי שנה הוא חזר, אבל הארגונים שהקימו רובם אמרו תודה רבה, עזבת אותנו, תלך לאן שאתה רוצה. הארגון הריח את העצמאות, הריח מה שנקרא נשק יהודי וכבוד יהודי. תחושה זו לא יכלו לעקור. הצעירים, בעיקר בסניפים, לקחו את הענינים יותר ברצינות להגנה הלאומית. גם ז’בוטינסקי תמך בגוף הזה. הוא נתן כנראה את ההסכמה לכך. לא רק ז’בוטינסקי תמך, אלא גם חלק של היישוב, הציונים הכלליים . פקוח פוליטי היה. זה ברור. זה לא היה ארגון צבאי פרטיזני ללא כל פקוח. הוא ישאב את העידוד שלו ממקור פוליטי. אין ספק. אינני יודע מה היתה מידת הפיקוח דה-פקטו, אבל בלי ספק שלא היו עושים משהו בלי הפיקוח הציבורי.

אחרי שהם עזבו המפקדים לקחו את הענינים בידים, כמובן יאיר, סטרליץ, דב. אני לא זוכר כי כבר חלפה מאז תקופה ארוכה מאד. רזיאל גם כן הצטרף, אבל אני לא יודע אם היה בפיקוד העליון, אבל אלה היו אז פעילים. הם באו והם קבלו עדוד מהתנועה הרויזיוניסטית.

התנועה הזאת היתה בעד שבירת ההבלגה. הארגון נתן לאלה ללכת ואמר להם תודה רבה, ועכשיו בא המבחן, ואנחנו נעשה מעשה. לקחו על עצמם גם כן בקורת ציבורית. אין ספק שהתייעצו עם ז’בוטינסקי, ועם עוד חוגים. אני חושב שהוא כבר קרא לעצמו ארגון צבאי לאומי, מפני שתהומי עזב אותם, ואחרי שקבל את הגבוי הציבורי של החלק האזרחי והרויזיוניסטי ואולי גם חלק מהמזרחי ומאותם האנשים שלא היו שבעי רצון מדרכו של הממסד, אלה שהיו מאורגנים בהסתדרות הציונית הישנה כפי שקראו להם. אבל הארגון לא פעל בחלל ריק ללא גבוי ציבורי פוליטי, היה לו גבוי פוליטי רחב, למעשה רוב הצבור בארץ היה בעד שבירת ההבלגה מפני שהרציחות והמסגרות השחורות שהופיעו כל יום, גרמו למצב רוח לא טוב . מה הישוב עושה? שום דבר. זה השפיע בכל מקום, גם בנהלל, בקבוצים, בכל מקום היו ויכוחים מה עושים, איך מפסיקים את זה. הממסד קבע ששום דבר אין לעשות. אנחנו צריכים להגביר את השמירה סביב הפרדסים, סביב השכונות, סביב המכוניות, אבל חס וחלילה אסור להתקיף את הערבים. היה אז וכוח גדול בעיתונות. היו עיתונים: “הבוקר”, “דבר” כמדומני, “דאר היום” שהתחילו לכתוב שיש לפעול נגד הערבים באותה דרך שפעלו נגדנו. צעקו חזק נגד האצ”ל, אבל בכל הישוב הרגשנו שכולם שמחים שיש איזה פעולה של האצ”ל. כולם שמחו קודם כל מפני שיש איזה שהוא רגש נקמה וגם לא היתה דרך אחרת איך להלחם נגד הטרור הערבי. זה נכון שלא היה מוסרי לפי הגדרות של חוגים מסוימים, אבל אחרי שהערבים שחטו יהודים ואנחנו נקטנו פעולה נגד הערבים ונהרגו הערבים, הקהל היה די שמח. רגש של נקמה ובפרט שההרגשה היתה שבכל הדורות היה היהודי אוביקט של רדיפות ורצח, והנה סוף סוף יהודי נושא נשק יהודי נלחם על כבודו וחייו. באירופה לא היה אפשר לעשות זאת, למרת שהרבה יהודים לחמו בצבאות זרים.

הלחיצה על ההדק זה היה דבר קטן יחסית. המהפכה שאנחנו הרגשנו, זאת היתה המהפכה הרוחנית האינטלקטואלית אצל היהודים, שפתאום לנוער היהודי יש לו נשק ויש מפקד יהודי ויש גם עיתונות גדולה אוהדת לפעולה ואתה מחליט על גורלך כרצונך. אתה לוחץ על ההדק וברצונך אתה לא לוחץ, ויש לך דרישה מהמפקד שלך או מאותו ממסד, מאותו גוף צבורי, שאתה לא פועל, ואם אתה כן פועל בהתאם לצורך. ההגנה על גורל היהודי, על כבוד היהודי היה מקודם בידם של לא יהודים וכעת עבר לידים יהודיות, וזאת היתה המהפכה הגדולה ביותר, מפני שלהתאמן תמיד התאמנו, לצאת לשמירה, תמיד יצאו, והיה ברור – אם יורים עליך אתה עונה ביריות, אבל שגוף ציבורי או צבאי יחליט מתי ללחוץ ומתי להגן על היהודים בנשק שלו – זאת היתה המהפכה הגדולה ביותר.

המרד הערבי, נמשך שלוש שנים. זה היה מצב מיוחד. מההתחלה צעקו נגדנו מההגנה, מהממסד של הישוב. אבל המרד הערבי המשיך והתרחב לערים. מאות הערבים ישבו בעכו ואין לשכוח את זה, והרבה ערבים הלכו בגבורה לתליה. בגלל המרד היו ביניהם גם הרבה טפוסים פליליים, אבל הם נלחמו אז. אבל אנחנו עשינו כמיטב יכולתנו. ברגע שהרגו בנו הרגנו בהם. זה השפיע חזק מאד וגם היום אני יודע, אחרי שנפגשתי אז בבתי סוהר עם אנשי הגנה, הם הודו בפני בפה מלא. התגובה של האצ”ל באותן שנות המלחמה השפיעה חזק מאד עליהם.

אנחנו לא שברנו את ההגנה, אבל זה נשאר במנטליות ובצורת החשיבה אצלנו. התחילו בוכוחים אצלנו. שם גם היה נוער. אותו הנוער היהודי. והתחילו שם וכוחים. היו להם אישים גדולים מאוד, גלילי, טבנקין ואנשי רוח והשפיעו עליהם שלא להגיב, אבל הדור הצעיר שאל שוב – אתה מייעץ לנו להבליג? הפעולות של האצ”ל התחילו להשפיע חזק מאד על אנשי “ההגנה”. אנשי הרוח שלהם כמו טבנקין, גלילי, ברל כצנלסון, ראו שצריך משהו לעשות. אי אפשר להחזיק את הנוער בלי תגובה, ובינתיים המרד הערבי הלך וגדל, אפילו התפשט על פני כל הארץ. התחילו להתפשט בין ההרים ,לפוצץ את צינור הנפט מן המפרץ הפרסי שהגיע לחיפה. יום אחד הופיע בארץ גוי אחד שבדור שלנו קבעו שהוא יותר יהודי מהיהודים שלנו. זה היה וינגייט, שהתחיל לדבר על התנ”ך, בחורצ’יק פיקח, קצין מוכשר, בחור אמיץ חייכני, שבא ואמר – אתם יודעים מה, אתם בני התנ”ך ואנחנו הבריטים אוהבים את הבייבל, בוא נקים יחידה ונפסיק עם השמירה. בוא נצא יחד ונגיב.

אנחנו נתחיל לצאת ולהפציץ את המורדים הערבים. אלה שהצטרפו לפלוגות הלילה בפיקודו של וינגייט היו ממיטב הנוער היהודי. אלה שתמיד התלוננו שלא מגיבים, ואז הממסד שלהם אמר – הנה אתם רואים, הם התחילו לצאת מגבולות הקבוץ והמושב, הנה יש לכם בחור נחמד שמצטט את הבייבל יותר טוב מכם, אתם ברחתם משעורי תנ”ך והוא יודע לצטט מהתנ”ך . הוא היה קצין נחמד מאד, טפוס מוזר קצת שלקח את מיטב הנוער, את אלה שהיו נגד ההבלגה. הממסד מיקד את המרץ של הנוער היהודי בכיוון מסוים תחת פקוח, שאמנם יציאה מהשמירה, מהגדרות של הישוב, אבל בפקוח מסוים של הבריטים באיזה שהוא מקום, והתחילו להתאמן, והיות שהנוער היהודי היה חומר יוצא מהכלל, הוא יצא לאמן אותם. הם היו יוצאים בלילה ופתאום הרגישו שבלילה אפשר לעשות הרבה מאד ושיציאה לשטח לצורך התקפה יותר טובה מאשר להתגונן.

ופתאום קבלו נשק וראו שהנשק היהודי יכול לעשות הרבה יותר מחוץ לגדר מאשר מבפנים.

הייתי בגליל התחתון. הם היו יוצאים והיו מתקיפים את הכנופיות, אבל בינתיים למדו הרבה מאד מהגוי הזה. הוא היה נחמד מאד והיו לו חבר’ה יוצאים מן הכלל שאחר כך התפתחו וקבלו תפקידים גבוהים מאד. באותה התקופה פנו גם אלי. אני לא הייתי מהרויזיוניסטים, הייתי בן מושבה, שאפתי פעם לגורדוניה עוד פה בארץ. פעם רציתי להצטרף ל”הגנה”. אמרו שאני צעיר מדי, עולה חדש, ועברתי לצד שכנגד. הציעו לי לבוא. הם ידעו שאני פעיל באצ”ל. מרגישים בזה במושבה הקטנה. כל הארץ היתה קטנטונת. אני זוכר שניהלו אתי מו”מ ואמרו לי – אתה יודע מה, יעקב, יש לנו כעת יחידת עלית יוצאת מן הכלל. הם יוצאים בלילה. הם לא מסתגרים כמו שאומרים. תבוא אלינו, תכנס אלינו ותוכל להצטרף ליחידה הזו ואתה תבוא על סיפוקך. הם רצו להוציא אותי משם משום שאני לא הייתי רויזיוניסט. היו מעט מאד מהרויזיוניסטים. 60% היו מפלוגות בית”ר באותה תקופה, ואני זוכר את התשובה שנתתי לנציג “הגנה” הזה. הוא בא ואמר לי – היחידה הזו יוצאת מן הכלל ואני שמעתי עליה שהיא באמת היתה טובה מאד.

אני לא ידעתי את כל הפרטים בדיוק. אמרתי לו – טוב מאד, אני מוכן לעבור ל”הגנה”, אבל תגיד לי דבר אחד, הפקוד ביחידה הזו בידי מי הוא, יהודי או גוי? והוא אמר – תחת פקוח של ה”הגנה”, כל העסק הזה תחת גבוי ציבורי ואתה רואה שיש לזה גבוי ציבורי מהעיתונות. אבל מי מפקד על היחידה, יהודי או גוי? הוא התחיל לגמגם ואמר – זה אמנם נוצרי גוי, אבל הוא יודע יותר טוב את התנ”ך מאשר אנחנו. ואני אמרתי לו – שמע, אני מוכן לבוא ליחידה הזאת בתנאי שהפקוד יהיה בידי יהודי.

אני לא דורש את זה לעצמי חס וחלילה. לא איכפת לי מי יהיה המפקד, אבל פקוד יהודי בבקשה. ואם כן – אני מחר עוזב את הארגון הזה ועובר אליכם. אתן לך תשובה, הוא אמר. וכמובן אחרי חודש נתן לי תשובה – לא בא בחשבון, אתה תכנס ליחידה, תצטיין, תעלה, אבל הפקוד מוכרח להיות ברור. אנחנו לומדים ממנו הרבה.

אמרתי לו – עזוב ללמוד, אנחנו לבד, אני באתי לכאן בשביל להשיג עצמאות יהודית, בשביל עצמאות צבאית וכך הלאה. זה מה שאנחנו מסוגלים, אנחנו נעשה. אני מקוה שאנחנו נעשה את זה לא פחות טוב מאשר הגויים, נסים ונפלאות של וינגייט, אני רוצה פקוד של יהודי.

מכל העסק לא יצא כלום למרות הפלירט שניהלתי אתם. לאט לאט המרד מתגבר, הגענו לשנת 1937-1938. באותה תקופה אני רוצה לדבר על משהו שאנחנו משכיחים. האצ”ל עסק בעליה בלתי לגלית החל משנת 1933-34, עוד בימי תהומי, אחרי עליתו של היטלר לשלטון התחילו להגיע ספינות גם על ידנו. העלנו יהודים עוד לפני ה”הגנה”. הם התחילו הרבה יותר מאוחר.

אחרי שנת 1934-35 התחילו להגיע ספינות שלנו מוינה. הם נחתו בלילה בחוף הרצליה, בשוני על יד בנימינה ובנתניה. בתקופה הנדונה עוד לא היו מכשירי קשר בבנימינה. בנתניה היה לנו סניף חזק. בהרצליה היה סניף פתוח חזק .

הורדנו עולים, הבאנו עולים. גם ההגנה התחילה להביא עולים, אבל אחרי עלייתו של היטלר לשלטון. כל התקופה שלבנו גם עליה בלתי לגלית יחד עם שבירת הבלגה, ראינו אותם על חופי הארץ, הורדנו אותם, פתרנו בעיות איך לפזר אותם, איך להבטיח את שלומם, היו צריכים נשק כמובן להבטיח את החוף. כשאתה רואה יהודים במצוקה אלה שברחו מאירופה ואתה עוזר להם להגיע לארץ, יחד עם זה שיש לך נשק ביד שאתה אדון עליו ומסוגל להגן על עולים אלה ובנוסף שבירת ההבלגה, אלה המצבים שנותנים לך הרגשת בטחון טובה. האיש המצטיין לטוב, שראינו בו, למרות שלא היה המפקד הרשמי בערך בשנת 1937-1938 , היה יאיר. אחרי תקופת תהומי, התחלנו להרגיש את השפעתו של יאיר על הארגון. בהתחלה מן הבחינה הארגונית צבאית, בהדרכה, העברת קורסים. אני זוכר שהוא בא לאחד הקורסים בזכרון לבחינות. רצינו לסדר אותו והוא לא נתן שיסדרו אותו. היו לנו תרגילי סדר בקורס של מפקדים.

הוא עשה עלינו רושם של אדם אינטלקטואלי. צורת הדבור שלו, צורת ההתנהגות שלו, ראו שזה אדם אינטלקט. שמעתי שהיה אחד המצטיינים באוניברסיטה. הוא בלט גם מבחינה אינטלקטואלית בצורת הדבור, בצורת הגישה שלו לכל דבר, הרגישו שהוא משכמו ומעלה, שזה היה טבעי, ראית שהוא אדם, הייתי אומר, אריסטוקרט. היה לו משהו אריסטוקרטי מאוד בהתנהגותו , בדבור שלו. היה סמכותי שמדבר בקול ברור וצלול שנותן פקודות לפי הצורך.

ראית בעיניים שלו את האמונה היוקדת, ראית אותו כמו נביא מדבר, כמו בן גוריון. ראית שהוא לא איש צבא, אינטלקטואל, בכלל סוג של אדם אחר, איש רוח כמו טבנקין שהזכרתי. טבנקין היה אינטלקטואל. גדולתו היתה בזה שהוא אינטלקטואל שיכול היה להסביר את עצמו, וזה אפשר לראות במאמרים שלו. זה היה אחרת מאשר אחרים. שמענו שהוא גם כותב שירים. זאת לא ידענו קודם . לאט לאט הופעתו הלכה וגדלה. כל פעם שהיה מופיע בענינים ארגוניים, בענינים צבאיים, ראית שהאיש הזה הוא טיפוס לגמרי אחר , הוא טיפל בנושא בצורה לגמרי אחרת ממה שאחרים, הכרנו אותו יותר, היה מאד פעיל בזמן ההעפלה.

הייתי אחראי בהרצליה והסביבה, הורדתי עולים מאונית מעפילים שהגיעה מוינה והוא בא לראות איך אנחנו מבצעים פעולה זו. הגיעו כ- 900 איש, הורדנו אותם, לפני הסוף ,הבריטים גילו את האוניה והקיפו אותה.