אידה נולדה בערב ר”ה 1911 בעיר צ’נסטוחוב, פולניה. אביה שלמה היה סוכן של חברת הבירה “פילזן”. אִמה בילה גידלה חמש בנות. אידה למדה בגימנסיה העברית. בגיל 13 עברו הוריה להתגורר בעיירה פרשקה, על גבול פולניה–גרמניה, ורכשו טחנת קמח ומשק חקלאי. היא המשיכה ללמוד בגימנסיה לבנות בעיר ויילון. בהיותה בת 16, נפטרה אמה. לאחר נישואיו השניים של האב, עזבה את הבית ועברה לעיר סוסנוביץ, שם עבדה כמנהלת חשבונות.

בשנת 1932 חזרה לצ’נסטוחוב, ושם החלה להבין, שלנוער היהודי אין עתיד בפולניה, היא חיפשה דרך להגיע לארץ־ישראל. בשנת 1933 הצליחה להגשים את תכניתה ולהגיע לארץ באמצעות נישואין פיקטיבים לאדם שהיה בעל רשיון עליה, ממנו התגרשה מיד עם הגיעה ארצה. לאחר שהייה של מיספר ימים בבית עולים, שכרה דירה בתל־אביב. כאן הכירה את יצחק גורנשטיין גזית, חבר פעיל בבית”ר ובאצ”ל ונישאה לו. אידה היתה עזר כנגדו וליוותה אותו בכל מעשיו.

בשנת 1935 נולד בנם הבכור, גיורא. בשנת 1939 נעצר בעלה ונשפט ל־10 שנות מאסר. במשך אותה תקופה פירנסה את עצמה ואת בנה. בשנת 1942 שוחרר בעלה וחזר לפעילותו בלח”י, אליה הצטרף בשנת 1940, לאחר הפילוג מהאצ”ל. בשנת 1943 נולד בנם השני, עמיקם.

אידה המשיכה במעורבותה בענייני המחתרת ולקחה חלק בכל מעשי בעלה, באירוח אנשי לח”י ובטיפול בפצועים ובמבוקשים. בשנת 1945 עברה המשפחה לגור בשכונת זכרון מאיר בבני־ברק. בגלל רדיפות האנגלים את אנשי המחתרת, נבנה בדירתם בונקר מתחת לחדר הילדים, שנועד להסתרת אנשי לח”י, כגון ד”ר אלדד, לאחר בריחתו, וכן בתור סליק של כלי־נשק. יצחק נעצר שוב, לאחר ההתנקשות במתווך השוודי, הרוזן ברנדוט. לאחר שיחרורו, הקימו הוא ואידה מפעל מתכת מצליח, בו שימשה בתפקיד מנהלת הכספים.

במלחמת יום הכיפורים נהרג בנה הצעיר עמיקם, בקרבות רמת־הגולן. הוא הניח אִשה ושני ילדים. האירוע הטרגי הביא את השניים לחיסול העסקים ולפרישה לבית אבות. בעלה, יצחק, נפטר בשנת 1995, והיא נותרה עם בן, נכדים ונינים.