יצחק נולד ביום כ”ז בשבט תרע”ג, 4 בפברואר 1913 בעיר קליש, בפולין. לאביו שלמה היתה מסגריה גדולה למשקולות. אמו צביה גידלה ארבעה בנים. בילדותו למד בבית־ספר עממי ועבד עם אביו. בגיל 14 הצטרף לבית”ר, עסק בספורט האיגרוף וייצג את בית”ר בתחרויות. הוא בא לארץ־ישראל, למכביה הראשונה, בשנת 1932 ונשאר בה באורח בלתי חוקי. באותה תקופה התפרנס מעבודת מסגרות.

בשנת 1933 נשא לאשה את יהודית לבית גליקר (אידה). בשנת 1935 נולד בנו הבכור, גיורא. יצחק הצטרף לאצ”ל והשתתף בקורס לנשק שהתקיים במשמר הירדן בשנת 1939. כל 38 משתתפי הקורס נתפסו על־ידי הצבא הבריטי ונידונו ל־10 שנות מאסר בכלא עכו, ולאחר־מכן במחנה המעצר מיזרע. בכלא התמחה בעבודות גילוף בעץ־זית. הוא שוחרר שחרור מוקדם בתחילת שנת 1942.

עם הפילוג באצ”ל, בשנת 1940, הצטרף אל אנשי יאיר והיה לחבר לח”י. הוא מילא תפקידים שונים ומגוונים. השתתף בהכנת חומר נפץ לביצוע פעולות חבלה, נפצע ונכווה קשות כאשר חומר הנפץ התפוצץ בטרם עת. טופל בבית־חולים “פעולן” ברמת־גן בידי פרופ’ מרקוס. ביום 1 בנובמבר 1943, ביום בו נמלטו 20 לוחמי לח”י ממחנה המעצר לטרון דרך מנהרה, נולד בנו השני, אשר נקרא עמיקם – סמל לתחילת התקומה. עמיקם נפל חלל במלחמת יום הכיפורים, בהיותו בשירות מילואים. הוא הניח אִשה ושני ילדים.

בשנת 1945, עבר יצחק להתגורר בשכונת זכרון־מאיר בבני־ברק, ובביתו נבנה בונקר לקליטת לוחמים נמלטים מידי הבולשת ולמחבוא לנשק. ד”ר ישראל אלדד מצא כאן מחבוא לאחר הימלטו ממאסר הבריטים בירושלים. יצחק ניהל את המפעל לייצור תת־המקלע “סטן” של לח”י. השתתף בניסיון התנקשות במושל הצבאי בתל־אביב על־ידי הנחת מוקשים. עם קום מדינת ישראל התגייס לצה”ל. בעקבות ההתנקשות במתווך השוודי, הרוזן ברנדוט, נעצר ונכלא בכלא יפו ואחר בעכו.

לאחר מלחמת העצמאות ביסס את עסקיו הפרטיים, בשנת 1960 בנה מפעל חדש באזור התעשיה בתל־אביב, ובשנת 1970 הקים מפעל גדול ומודרני לעבודות מתכת בחולון. לאחר נפילת בנו, סגר את מפעלו, עבר לגור עם אשתו בבית־אבות והתמסר כולו, בהתלהבות רבה, להקמת התנחלויות ביו”ש.

תחביבו היה פיסול.

יצחק נפטר ביום כ”ב באדר ב’ תשנ”ה, 24 במרץ 1995, נטמן בחלקת לח”י בבית־העלמין ירקון. הניח אִשה, בן, נכדים ונינים.