דוד נולד ביום ה’ בשבט תרפ”ה, 30 בינואר 1925 בווינה להוריו זיגמונד וקרולה גוטליב. בשנת 1936 עברה המשפחה לצ’רנוביץ, אז רומניה. המשפחה, שהייתה אמידה, רחקה מהווי יהודי דתי. בשנת 1939 הצטרף דוד לבית”ר ושימש בה מדריך. בזמן הכיבוש הרוסי והגרמני פעל קן בית”ר במחתרת, בהגנה עצמית ובהכנות לבריחה ולעלייה לארץ.

דוד, יחד עם חברי קן בית”ר צ’רנוביץ, הצליח להגיע לבוקרשט ומשם לקונסטנצה כשבידיהם סרטיפיקטים שסופקו ע”י נציגי בית”ר. הוא הגיע לארץ ביוני 1944 השתכן בנתניה ועבד בליטוש יהלומים. כשהחליט להצטרף ללח”י נאלץ כתוצאה מכך לעזוב את נתניה. בלח”י הוכר בעיקר בכינוי “עמיחי”. פעילותו במחתרת התחילה במחלקת הפעולות. עבר קורס נשק יסודי. השתתף בהתקפה המשותפת של לח”י ואצ”ל על תחנת הרכבת בלוד בנובמבר 1945.

מכאן התמקדה פעילותו במיבצעי חבלה ברכבות, בהכנת מוקשים ומיטעני חומר נפץ. בתחילת 1947 הועבר לירושלים והתמנה למפקד מחלקת הפעולות. הפעילות התמקדה בהתקפות על מכוניות בריטיות ברחובות העיר ופגיעה בשוטרים וחיילים, או במכוניות, בעמדות־משמר ותחנות משטרה. דוד אף השתתף בחילוצה של גאולה כהן מבית־החולים הממשלתי בירושלים, ובניסיון להתנקש בג’ילס, מפקד הבולשת הארצי בירושלים, אך הניסיון נכשל.

עם הכרזת האו”מ על חלוקת הארץ, החל הקרב באזור ירושלים גם נגד הערבים. במערכה זו נטלו חלק פעיל לוחמי לח”י. בהתקפה משותפת של לח”י ואצ”ל על הכפר הערבי דיר־יאסין, היה דוד אחד ממפקדי הכוח. הוא הכחיש בכל תוקף את הסיפורים שהופצו על־ידי ההגנה על טבח שנעשה כביכול בכפר וטען שהערבים נהרגו תוך כדי הקרב.

עם יציאת הבריטים מהארץ, פקד דוד על כוח לח”י, שניסה לפרוץ לעיר העתיקה. בקרב נפלו חמישה לוחמים, ביניהם ידידתו, רחל זלצר (“עפרה”). דוד השתתף כמעט בכל הפעולות וההתקפות שיצאו מבסיס לח”י על ריכוזים ערבים בשכונות סביב ירושלים.

עם הרצחו של הרוזן ברנדוט, ירד דוד לתל־אביב. לימים יצא לווילנה, לפגוש את הוריו. שם ניסה להמשיך בפעילותו הלאומית על־ידי הוצאת עיתון, אך הדבר לא נתאפשר והוא החליט ללמוד הנדסת טכסטיל. התחתן בשנת 1951 עם חברתו חנה זינגר ולהם שתי בנות ונכדים.

בשנת 1952 חזר ארצה. בתחילה עבד במפעלי טכסטיל ובהמשך כיהן כמנהל סניף ישראלי של מפעל בחו”ל, שעסק בשיווק כימיקלים וצבעים לתעשיית הטכסטיל.

דוד נפטר ביום י”ד בטבת תשנ”ט, 2 בינואר 1999 ונטמן בחלקת לח”י בבית־העלמין ירקון.