שיתוף

בריחת יצחק שמיר ממחנה סימבל באריתריאה

בריחתו של יצחק שמיר ממחנה סימבל באריתריאה עם אריה בן אליעזר, רחמים מזרחי, יעקב מרידור וראובן פרנקו (חברי אצ”ל).

יצחק שמיר, חבר מרכז לח”י, נעצר בחודש יולי 1946 בעת העוצר הגדול בתל אביב. כעבור זמן הוא גורש לאריתריאה שבאפריקה.

לפני הגיעו של שמיר למחנה סימבל בוצעו 9 בריחות. כל ניסיון בריחה גרם לבריטים להדק את השמירה על המחנה.

שמיר כותב בספרו “סיכומו של דבר”:

“כל ניסיון בריחה גרם לבריטים להדק את השמירה על המחנה ולהכפיל את אמצעי הביטחון. הבעיה לא התמצאה ביציאה במנהרה תת-קרקעית מן המחנה אל החופש, אף על פי שיציאה כזאת הייתה גם היא עניין לא פשוט. במרוצת השנים חפרו אנשי אצ”ל ולח”י שבע מנהרות במחנות של אריתריאה וקניה. רוחבה של כל אחת מהן לא עלה על 65 ס”מ והזחילה בהן, ליתר דיוק, ההידחקות בתוכן, הייתה מאמצת מאוד. מלאכת החפירה עצמה הייתה, מטבע הדברים, מפרכת ביותר. בכל פרק זמן נתון יכלו לעסוק בה רק בודדים, שעבדו בגב כפוף, בריאות חרוכות ובעצבים דרוכים. […] על כל פנים, לנוכח שפע כה מרשים של כישורי אלתור השאלה הבוערת לא הייתה איך לברוח – אלא לאן.” (עמ’ 85)

הבעיה העיקרית הייתה לא איך לברוח אלא לאן. אפריקה נשלטה על ידי הבריטים, לא היו אמצעי תחבורה, ולא היה יעד מתאים לבריחה. לבסוף גובשה תכנית בריחה.

אור ליום כ”ג בטבת תש”ז, 14 בינואר 1947 שמיר ברח דרך מנהרה באורך של כ-70 מטר אשר נחפרה עוד לפני הגיעו של שמיר למחנה. מנהרה זו הייתה אחת מתי המנהרות שברחו דרכן 54 עצירים, כחצי שנה קודם לכן. המנהרה חצתה את מגרש הכדורגל וגדרות מחנה סימבל. בבריחה השתתפו עוד 4 חברי אצ”ל: יעקב מרידור, ראובן פרנקו, אריה בן אליעזר ורחמים מזרחי.

מגרש הכדורגל במחנה באפריקה. מתחת המגרש עברה מנהרה ארוכה שנחפרה בעמל רב, שימשה לבריחת עצירים מהמחנה.

הבריחה מתגלה.

מתוך “ספר המעצר והגלות” שיצא לאור במחנה המעצר של הגולים בגילגיל קניה בנובמבר 1947 במלאת שלוש שנים לגלותם. חלקים ממנו הודפסו בספר “מסמבל עד גילגיל” בעריכת משה בלע, הוצאת משרד הבטחון:

“מיומנו של גולה / אבי (אריה מהולל):

כ”ב בטבת תש”ז (14.1.47) – קבוצה שניה של נבחנים בבחינות הבגרות הלונדוניות . הפעם – 11 נבחנים. בערב, במיפקד תשע, נוכחים הפוקדים לדעת, כי חסרים מספר עצורים . מיד נשמעת אזעקה. מיפקד שני וזיהוי, ומתברר, כי ברחו חמישה. הפעם מדהימה הבריחה את השלטונות יותר מכרגיל, כי הבורחים “דגים שמנים”. הוחרם הרדיו בוטלו הצגות הקולנוע.

כ”ג בטבת תש”ז – (15.1.47) – לא נודע, באיזו דרך ברחו החמישה, ומשום כך מצוייה בכל הלילות שמירה מזוינת בתוך המעונות, ואור החשמל אינו כובה. הקפיטן “המבושם” הוא האחראי (מייג’ור קולמן שוב בארץ ישראל). אמש איים הקפיטן ביריות במי ש”יוציא הגה מפיו”. העצים ליד המעונות נגדעו בחלקם, משום שסוברים, כי הבורחים קפצו מן העצים הסמוכים לגדר המחנה. מייג’ור ראסל מן האינטליג’נס מזמין עצורים לשיחה על המצב.”

מפת אפריקה עם ציון המחנות בהם שהו העצירים, מתוך "ספר המעצר והגלות"

דרכם של הבורחים

תחילה הגיעו ברגל לאסמרה, צעיר איטלקי המתין להם והוליך אותם לביתו. שם שהו מספר שבועות בבית מסתור.

אריה בן אליעזר הקדים ויצא לעבר אדיס-אבבה כדי לסלול את הדרך לבואם. בינתיים רכשו שמיר וחבריו מכלית דלק גדולה. הם התקינו בה תא קטן בין תא הנהג לבין תא הדלק. הם נסעו במשך שלושה ימים ושלושה לילות נסיעה רבת סבל ועינויים. רוב הזמן הם היו קרובים להתעלפות מאחר שההזדמנות היחידה לנשום במלוא הריאות ולחלץ את איבריהם ניתנה להם רק בלילה.

יצחק שמיר מספר על החוויה בספרו “סיכומו של דבר”:

“עד אז, עד שנכנסתי לתא הקטן, עד שיצאנו בואכה אדיס אבבה, לא חשתי מעולם שום מצוקה גופנית ולא נתקפתי מעולם בשום מחלה או חולשה. שמונים השעות שעשיתי במה שמרידור קרא ‘ארון מתים נייד’ היו הדבר הקרוב ביותר לעינוי גוף שחוויתי אי פעם. מקופלים במהודק, ברכיים לסנטר, קרובים רוב הזמן להתעלפות, נושמים בקושי דרך חורים זעירים שנקדחו במכסה התא, עשינו אט אט את דרך העינויים לאדיס-אבבה.”

באדיס-אבבה המתין להם אריה בן אליעזר. הוא שכר בית עבורם אך לבריטים נודע דבר הגיעם לעיר והם הגבירו את החיפושים אחר הבורחים.

לאחר כמה שבועות יצאו שמיר ובן אליעזר לג’יבוטי הצרפתית בסומליה. שלושת האחרים נותרו בינתיים באדיס אבבה ונפלו מאוחר יותר בידי הבריטים.  

בקרון דחוס, טעון פולי קפה, עם צנימים, שוקולד ומים ומרחב מצומצם מאד בין השקים הם עברו את הדרך לג’יבוטי. לקרון הוצמד ערבי סומלי שהיה אמור לשחד את פקידי הרכבת, כדי להבטיח שהמטען היקר לא יעוכב בדרכו לג’יבוטי ולא יתקע במסילה צדדית. אך השליח הביא לידיעת השלטונות הצרפתים את דבר היותם בקרון והם נעצרו. ראש הבולשת המקומי הסכים ששמיר ובן אליעזר ישהו בביתו של רב הקהילה היהודית עד לבירור העניין.

לאחר מספר שעות נקראו שמיר ובן אליעזר להגיע לתחנת המשטרה ושם נאמר להם שהבריטים דורשים את הסגרתם. בין חברי המשלחת הבריטית, שהמתינה בגבול להסגרתם של שני הבורחים, היה גם כומר. השניים פתחו במחאות ודרשו להיפגש עם עורך דין מקומי. מאמציו של עורך הדין נשאו פרי והתובע הכללי, שחשב שנוכחות הכומר הראתה על כוונת הבריטים להוציאם להורג, שכנע את המושל לבטל את פקודת ההסגרה והורה לאסור את שמיר ובן אליעזר בעוון הסתננות לסומליה הצרפתית. בינתיים בסיוע ידידים בפריז, הוסדר לשניים “זכות מקלט”.

בג’יבוטי שהו שמיר ובן אליעזר במשך כשנה בלי יכולת לזוז מהמקום עקב לחץ האנגלים על ממשלת צרפת. ביום 20 באפריל 1948 הפליגו השניים בנושאת מטוסים צרפתית לטולון בצרפת, לאחר שהממשלה הצרפתית הסכימה להעניק להם אשרת כניסה ולסייע בהעברתם לטריטוריה צרפתית.

יצחק שמיר עשה דרכו לארץ דרך פראג מצויד בדרכון מזויף. הוא שב לארץ ישראל ביום 20 במאי 1948, שישה ימים לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל.

כיצד ברחו החמישה, הייתה חידה לאנגלים שנים רבות, עד שהופיע בשפות רבות ספרו של יעקב מרידור, איש אצ”ל, “ארוכה הדרך לחרות” ואז התבררה הדרך לחופש.

בתמונות: יצחק שמיר, אריה בן אליעזר וגב’ ויידה בג’בוטי אחרי שברחו מהמעצר באפריקה. 

 

מקורות מידע:

לקסיקון לח”י – נחמיה בן תור.

סיכומו של דבר – יצחק שמיר

מסמבל עד גיליגל – בעריכת משה בלע

יוני 2024
יום ראשוןיום שנייום שלישייום רביעייום חמישייום שישישבת
26
27
28
29
30
31
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
החוויה המשולבת: סיור בפלורנטין, מוזיאון לח”י והצגה “שלוש יריות במזרחי ב'”
19
20
21
22
23
24
25
טקס זיכרון לציון 78 שנה להתקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה
26
27
28
29
30
1
2
3
4
5
6

הצטרפו לרשימת התפוצה

האם מכיר / קשור לחבר לח"י?