הקדמה
משה ברזני נולד בשנת תרפ”ו 1926 בעירק. בילדותו עלתה משפחתו ארצה והשתקעה בירושלים העתיקה. משה גדל והתחנך באווירה של כמיהה לגאולת העם, אשר הובילה אותו להצטרף לשורות מחתרת לח”י. אחיו בנימין, יחזקאל, שאול ואחותו לאה היו גם הם לוחמים במחתרת לח”י. אחיו יחזקאל ברזני, לוחם לח”י נפל בעת מילוי תפקידו ביום ל’ באב תשט”ו, 7 באוגוסט 1956.
באחד מלילות המצב הצבאי, אותו הטילו הבריטים על ירושלים, יצא משה מביתו לסמטאות ירושלים ורימון בכיס, בעזרתו התכוון להתנקש במפקד הדיוויזיה התשיעית, שנהג לעבור באותן סמטאות. משמר בריטי שסייר בסביבה הפתיע את ברזני. הוא נאסר, הועמד למשפט צבאי, כפר בסמכות בית הדין לשופטו. במהלך המשפט מהדיונים, קרא בתנ”ך כשכיפה על ראשו.
לאחר שנגזר דינו למוות בתלייה, קרא לעבר השופטים:
“בתליות לא תפחידנו”
בבית הסוהר המרכזי במגרש הרוסים, בצינוק התלייה, ישב משה ברזני עם מאיר פיינשטיין, לוחם אצ”ל שנידון אף הוא לתלייה, שעות אחדות בטרם תשיג אותם יד תליין, ביום 21 באפריל 1947 הניחו השניים רימון שהוברח אליהם בתוך תפוז, וכשהם חבוקים, פוצצו עצמם למוות. השניים נטמנו בחלקת קדושי המאורעות בבית העלמין בהר הזיתים. לימים, ביקש ראש הממשלה מנחם בגין להיקבר לצידם.
משה ברזני – אישיות יוצאת דופן
לוחמי ולוחמות מחתרת לח”י ניחנו באופי מיוחד אשר הניע אותם להצטרף למחתרת, לחרף את נפשם למען המטרה שעמדה לנגד עיניהם – לגרש את הבריטים מארץ ישראל ולהקים את מדינת ישראל. כמו רבים אחרים משה ברזני, נטל על עצמו את הסיכונים הכרוכים בחברות במחתרת והיה מוכן לשלם כל מחיר בעד פעולותיו.
מעדויות שניתנו במהלך השנים על ידי חברי המחתרת, אחים לנשק, עולה דמותו של משה ברזני כלוחם אמיץ ונועז שהיו בו מכלול תכונות של הקרבה, מסירות, עמידה על עקרונות ואמונה עזה ברעיון הקמת מדינה יהודית לעם ישראל. משה היה אדם בעל אופי חזק מאוד, נחוש בדעתו שעצמאותו הייתה חשובה לו. בצד ערכיו ואמונתו, היה גם בן נאמן ומסור למשפחתו. עקב המצב הכלכלי בבית, הוא ניסה לעזור להורים בפרנסתם ועבד בכל מיני עבודות מגיל צעיר מאוד.
משה היה חניכו של דוד שומרון בחטיבה הלוחמת בירושלים והוא הכירו בכינויו בלבד – “בן-ציון”. שומרון מתאר אותו כבחור נלהב ומסור שמונה כמקשר. לפגישות עמו נהג לבוא בבגדי עבודה ועל פניו נסוך חיוך רחב. משה עסק ברכישת כלי נשק, תחמושת וחומרי נפץ. הוא היה חוצב במקצועו וקניית חומרי נפץ הייתה אצלו עניין שבשגרה. היו לו רשיונות לכך ותושיה רבה. הוא ידע איך לקנות, איך לבצע רישומים ולדווח לשלטונות באופן שחלק מהחומר יעבור לידי המחתרת.
שמו האמיתי של בן ציון נודע לשומרון רק לאחר שמשה ברזני ומאיר פיינשטיין פוצצו עצמם בתא הכלא בירושלים. שומרון מכנה אותו “אותו בחור-חמד חייכן.”
אחד מחברי לח”י מספר על מפגש עם משה בבית הסוהר בירושלים:
“והנה הופיע בכלא אסיר יהודי חדש. נפגשתי אתו ממש בכניסה ועד מהרה התברר לי שבפני עומד בחור יוצא דופן, צעיר וחסון עם עיניים יוקדות…. עד מהרה נתגלתה לנו דמות יוצאת דופן בהקרבה, בהעזה ובפשטותה….. הימים ארכו והבחור (משה) ידע לקראת מה הוא הולך. באותם ימים הבריטים היו שופטים למוות את כל אסירי המחתרות עבור פשעים שהם קלים יחסית.”
אנשל שפילמן מתאר את משה בהגיעו לבית הסוהר בירושלים:
“באחד מאותם ימים הובא לבית הסוהר בירושלים בחור צעיר, שקט ומנומס מאופק בתוך עצמו. מיד עם הופעתו הכרנו שזה לא סתם אסיר – בהתנהגותו היפה הכרנו, שזה אדם שלנו.
בהמשך מתאר אנשל שפילמן כיצד התכונן משה ברזני למשפטו:
“וכך התכונן משה למשפט: מגוהץ ומצוחצח, נקי ומסודר, שקט ומחייך….. ושמח הוא לקראת פגישה זו של פנים אל פנים עם האויב, בפעם הראשונה ובגלוי – ואולי גם בפעם האחרונה.”
כמו חברי לח”י רבים לפניו, משה לא הכיר בסמכות בית המשפט ובמהלך המשפט הוא קם והצהיר באומץ, מתעקש שהוא שבוי בידי האויב:
“העם העברי רואה בכם אויב ושלטון זר במולדתו. אנו, אנשי לח”י, לוחמים בכם לשחרור המולדת. במלחמה זו נפלתי בשבייכם, ואין לכם כל רשות לשפוט אותי. בתליות לא תפחידונו, ולהשמידנו לא תצליחו. עמי וכל העמים המשועבדים לכם יילחמו באימפריה שלכם עד חורמה.”
לאחר שסיים הצהרתו ישב במקומו, חבוש כיפה. הוא הוציא ספר תנ”ך ועיין בו מבלי להתעניין במתרחש במשפט סביבו.
לאחר מתן גזר הדין “מוות בתליה” קם על רגליו ושר בקול את “התקווה”.
אחד מאחיו מספר על ביקור אמו אצל משה לאחר שנידון למוות, על כאבה הגדול ועל הפחד מאובדנו של הבן:
“הוא היה לבד במשפט. כשהוא נידון למוות, אנחנו הלכנו לבקר אותו בבית הסוהר. אמא בקשה ממנו, התחננה לפניו שהוא יבקש חנינה, אז הוא אמר לה: אמא, דעי לך דבר אחד: אני לא יפה משש מיליון אנשים שנהרגו בגרמניה, ואם אנחנו נמות, אני מבטיח לך שאז תקום, תהיה מדינה ליהודים…. והיא כל כך ביקשה ממנו שהוא יבקש חנינה, אז הוא אמר לה שבשום אופן הוא לא מוכן לבקש חנינה.”
מהאב ביקש משה שיסלח לו: “אבא אני באמת מצטער. יצאתי לעבוד בכדי שאני אוכל לעזור לך, אבל אתה צריך להבין, גם ארץ ישראל צריכה את המקום שלה…”
מעשה הגבורה
אחד הקווים שהנחו את חברי המחתרת היה שגם אם הם נתפסים ומושמים בכלא עליהם לעשות את כל מה שניתן כדי להילחם, עד חורמה. המלחמה ממשיכה גם בין כתלי בית המשפט וגם מאחורי הסורגים. אליעזר בן עמי מספר על הרעיון שעלה להגניב חומרי נפץ, רימוני יד לתוך צינוק התלייה ולהפעיל אותם ליד הסוהרים הבריטיים. הם קראו לתכנית: “תמות נפשי עם פלשתים”. אליעזר מספר:
“אז פנו אלי האחראים בלח”י ואמרו: אליעזר, תראה, תחפש דרך איך עושים את הדבר הזה! חשבתי לא מעט בנושא וכמובן שכל ההתלבטויות האלה היו מלוות בשיחות עם משה ברזני. הוא ממש דלק כאבוקה. עיניו נוצצו לקראת הרעיון הזה והאפשרות לבצע מין דבר שכזה.”
תכניתם של משה ברזני ומאיר פיינשטיין למות עם תלייניהם לא יצאה אל הפועל. הרב גולדמן שביקרם בכלא לפני ביצוע גזר הדין, הבטיח שיגיע להיות עימם בעת עלייתם לגרדום. השניים ניסו לשכנעו לא להגיע ולחסוך מעצמו את מראה התלייה. הרב התעקש להגיע להיות עימם ולתמוך בהם.
הרב גולדמן סיפר על פגישתו עם ברזני ופיינשטיין:
“אמרתי אני להם – יהודי לפני שהוא עוצם את עיניו לפני השינה קורא קריאת שמע והוא גומר עם הפזמון אדון עולם. אני מציע כשאנחנו הולכים עכשיו לנוח שנגיד יחד את הפזמון אדון עולם. אמר ברזני: למה להגיד את זה הלא יש לזה ניגון – נגינה – נשיר את זה, ושרנו בשירה אדירה מאד תוך התלהבות נפש.”
משה ומאיר ויתרו על תכניתם “למות עם פלשתים”. חבר מחתרת שהיה אסיר באותו זמן מסביר מדוע ויתרו על תכניתם למות עם תלייניהם:
“למה הם יכלו לוותר על הדבר: להרוג את התליינים? והתליינים זו כנופיה בלתי-רגילה ענקית, עצומה.
אהבת ישראל. אהבת ישראל הייתה אצלם יותר חזקה מאשר שנאת האויב. הם ויתרו על “תמות נפשי עם פלישתים” בכדי לא לשפוך דם יהודי, דם של רב יהודי. ואני אומר לכם: זוהי הגבורה האמיתית שאין כדוגמתה. חוץ מזה דבר נוסף: איש אצ”ל ואיש לח”י מחובקים שניהם יחד, כאילו ששתי המחתרות מתחבקות, ועושים את הדבר הנועז ביותר, והגבורה העילאית ביותר. ולא לחינם קבע ראש הממשלה (מנחם בגין) בצוואה שלו, שאחרי מאה ועשרים שנה הוא ייטמן על ידם.”
ובכך בא לידי ביטוי אחד הערכים שהובילו את חברי מחתרת לח”י בעת פעולתם. ערך מוסרי בו הוחלט שלא פוגעים בחפים מפשע, לא פוגעים באזרחים, ילדים ונשים. כל התוקפנות תהא מופנית כלפי השלטון הזר. מטרת לח”י הייתה לפגוע בתשתיות ששימשו את הבריטים ובחיילים וקצינים בריטיים.
פה אחד עלתה שירת התקווה, בצינוק המוות בירושלים על שפתותיהם של לוחם לח”י משה ברזני ולוחם אצ”ל מאיר פינשטיין, דקות אחדות לפני שהניחו השניים רימון בין לבבותיהם הצמודים זה לזה. הם הבעירו את פתיל הרימון וחייהם הסתיימו בפיצוץ עז.
יהי זכרם ברוך!
יעקב אורלנד ונתן אלתרמן, שניים מהטובים בכותבי השירים בעברית, הקדישו כל אחד שיר למעשה הגבורה של ברזני ופיינשטיין.
מקורות מידע
תמלול תכנית גלי צה”ל על עולי הגרדום.
תמלול תכנית רדיו – סיפורי מחתרת על פיינשטיין וברזני – אצ”ל ולח”י.
עדות של אנשל שפילמן “אריה”.
“חיילים אלמונים” מאת יעקב בנאי “מזל”, בהוצאת יאיר.
“גויסנו לכל החיים” מאת דוד שומרון “עלי”, בהוצאת יאיר.
“התפוז שבער” מאת גאולה כהן, בהוצאת בית אצ”ג.