רוזה־שושנה נולדה ביום י”ח בטבת תרע”ג, 28 בדצמבר 1912 בקישינב, בירת מולדאוויה ברוסיה, לאמה חיה ולאביה מתוסיס בוביס. ביתם היה בית מתבולל שלא ידע יהדות וציונות מה הן. רוזה למדה בבית ספר מקומי כללי. היא הצטרפה לתנועת הנוער “מכבי”, שם התיידדה עם ישראל ברון, בעלה לעתיד. לימים החליטו השניים לעזוב את “מכבי” והצטרפו לתנועת בית”ר, בה ספגו את רוח הציונות והלאומיות.

מאז החלה לחפש דרכים לעלות לארץ ישראל. בשנת 1932 תודות למאמציו של מי שהיה אז ראש עיריית תל־אביב, מאיר דיזנגוף, שהיה קרוב משפחה של אִמה, נשלח לה סרטיפיקאט והיא עלתה ארצה. דיזנגוף אף המשיך לתמוך בה בצעדיה הראשונים בארץ. לא חלף זמן רב והיא הצטרפה לתנועת “ברית הבריונים” שיסד אב”א אחימאיר. במסגרת זו היא השתתפה בפעילויות שונות ומגוונות, בין היתר בהורדת הדגל הנאצי מעל הקונסוליה הגרמנית, כשהיא ממלאת תפקיד של הסוואה וסילוק הדגל שהורד בתוך ארנקה.

שנים אחדות לאחר עלייתה ארצה, נישאה לידידה ישראל ברון ונולדו להם שלוש בנות: אסתר, זאבה ומיכל. בעלה, ישראל, שהיה חבר האצ”ל ואחר כך לח”י, נאסר בשנת 1940 ובילה כשנתיים וחצי, לסרוגין, בכלא עכו ובמחנות המעצר מיזרע ולטרון. רוזה התרוצצה עם בִתם הקטנה אסתרק’ה בין בתי־הסוהר, כשהיא נאלצת להתמודד עם קשיי הפרנסה והקיום. בתקופה קשה זו בחייה מצאה סעד רוחני וכלכלי בבית החם של הסתדרות העובדים הלאומית. למרות כל קשייה, מצאה רוזה פנאי לסייע למחתרת לח”י בכל דרך אפשרית, היא העמידה את דירתה הדלה לרשות המחתרת, אחסנה בביתה חומרים מסוכנים, ואף העבירה נשק שהסתירה בעגלת התינוקות של בִתה.

רוזה היתה אשת חסד וסעדה את אנשי המחנה הלאומי בשיכון “סלע” בו התגוררו ואת בני משפחותיהם.

ישראל בעלה נפטר ביום 11 בינואר 1981

רוזה נפטרה ביום י”ד בתמוז תשמ”ט, 17 ביולי 1989 – והובאה למנוחת עולמים בבית־העלמין בנחלת־יצחק ליד ישראל בעלה. הניחה שלוש בנות, ונכדים.