ישראל־אוליה נולד ביום כ”ג בכסלו תרע”ב, 14 בדצמבר 1911 בוויציטיניס שבאוקראינה לאִמו מייקה ולאביו יוסף, סוחר יערות אמיד, פעיל ציוני ויו”ר ועד ההורים של הגימנסיה העברית “תרבות”, בה קיבל ישראל חינוך עברי וינק את ערכי היהדות, הציונות ואהבת המולדת. לימים עקרה המשפחה לקישינב, שם הצטרף ישראל לתנועת הנוער מכבי, בה הכיר את אשתו לעתיד – רוזה בוביס.

הוא וחברתו רוזה הלכו שבי אחר רעיונותיו של זאב ז’בוטינסקי והצטרפו לתנועת בית”ר. אחרי לימודיו, סייע ישראל לאביו בעסקי המסחר, אך השאיפה לעלות לארץ־ישראל בערה בעצמותיו. שערי הארץ היו נעולים על־ידי השלטון הבריטי, וכדי להשיג סרטיפיקאט, נקט ב”תרגיל” של נישואין פיקטיביים, והוא נשא לאִשה את בת דודתו טובה’לה, ובשנת 1932 עלה ארצה.

תוך זמן קצר הצטרף לשורות “ההגנה הלאומית” (הגנה ב’) וכך היה לחבר באצ”ל. בתקופה זו נשא לאִשה את רוזה בוביס, חברתו מבית”ר קישינב, שעלתה גם היא ארצה. לזוג נולדו שלוש בנות: אסתר, זאבה ומיכל. עם הפילוג באצ”ל בשנת 1940, מתוך אמונה במטרה לסלק את השלטון הבריטי מהארץ, הלך עם אנשי יאיר (אברהם שטרן) והיה לאיש לח”י. זמן קצר לאחר הפילוג נאסר, כתוצאה מהלשנה, וישב בבית הכלא בעכו ובמחנות המעצר במיזרע ובלטרון. בסך הכל ישב לסרוגין שנתיים וחצי.

רוב שנותיו היה פעיל בהסתדרות העובדים הלאומית, כשבראש מעייניו הדאגה למקומות עבודה לאנשי המחנה הלאומי, שהתקשו למצוא פרנסה בגלל מדיניות ההפליה של מוסדות השמאל ששלטו אז בישוב היהודי בארץ. הוא הקים קבוצות ללימוד מקצוע הבניה במסגרת ה.ע.ל., ודאג להקים קופות גמילות־חסדים ומתן בסתר לנזקקים.

בשיכון “סלע” בתל־אביב, בו התגוררו רבים מחברי המחתרות, היה בין מייסדי בית־הכנסת “בית דוד” (על שם דוד רזיאל).

לימים עבר לעבוד בלשכת העבודה הכללית כנציג ה.ע.ל.. כמי שהוקיר מאוד את הרב אריה לוין (“אבי האסירים”), דאג לכתיבת ספר תורה על מנת להנציח את שמו של הרב לאחר מותו.

ישראל נפטר ביום ו’ בשבט תשמ”א, 11 בינואר1981 והובא למנוחת עולמים בבית־העלמין בנחלת־יצחק. הניח אשה, רוזה, שלוש בנות, ונכדים.