שמעון נולד ביום י”ב בניסן תרפ”א, 29 באפריל 1921 בפולין להוריו יהושע וחנה שימנסקי. משפחתו היתה משפחה ציונית מסורתית, שרוח ארץ־ישראל ואהבה אליה היוו מרכז עיסוקה ומחשבתה. דודו, הרב כתריאל פישל טכורש היה ממנהיגי “המזרחי” והיה בין מטיפי רעיון העלייה לארץ־ישראל בשנת 1924 עלתה המשפחה לארץ וראשית דרכה החלה במושב כפר חיטין בגליל.

בשנת 1929 עברו הוריו להתגורר ביפו ולאחר־מכן בבני־ברק. הוא רכש השכלתו בבית־הספר “תחכמוני” בתל־אביב. מאורעות תרפ”ט הטביעו בו חותם בל־יימחה אשר ליווה אותו כל חייו. החינוך בבית סבו, לאהבת ארץ ישראל ולאהבת העם, כשבמרכזו התנ”ך, הוביל אותו לבית”ר ולאצ”ל, במסגרתו השתתף בפיצוץ תאי טלפונים. למרבה האירוניה, נעצר בגלל החזקת כרוזים של המפלגה הקומוניסטית, שהחרים מפעילי פק”פ ונחבש בכלא.

לאחר רצח יאיר הצטרף שמעון ללח”י, נשא לאִשה את בת דודתו, דבורה לבית טכורש והקים ביתו בחיפה. הדירה הקטנה ברחוב החלוץ הפכה עד מהרה למעוז הלוחמים, שהגיעו לעיר ומצאו בה מחסה ובסיס ליציאה לפעולות. לימים, בפשיטה של הבולשת, עקב הלשנה, נעצרו בה חמישה לוחמים פעילים, ביניהם שמעון. הוא הצליח להשתחרר כעבור זמן־מה וירד למחתרת. דבורה, עם ילדה התינוק, עברה לגור עם הוריה בשכונת שפירא, בה שימש אביה כרב השכונה. שמעון נעצר על־ידי הבולשת באחד מביקוריו בבית והובא למחנה המעצר לטרון. ומשם לגלות אריתריאה, סודן ושאר מחנות ההסגר. הוא השתחרר לפני השבת השחורה, תודות למאמצי הרב טכורש, אך לאחר זמן־מה שוב נעצר ונכלא בלטרון. לימים נעצר על־ידי ההגנה והוחזק בקיבוץ.

במלחמת העצמאות התגייס שמעון לחטיבת השריון של יצחק שדה לגדוד 82, ויחד עם חבריו השתתף בכל כיבושי הגדוד. כן לחם במלחמת סיני וששת הימים.
עם שחרורו מהצבא, הקים לו בית מלאכה לתיקון צמיגים, ממנו התפרנס, עד שהמחלה בה חלה הכריעה אותו. איש תם היה שמעון ואת כל ימיו הקדיש לאהבת הארץ והעם. בקיאותו בתנ”ך היתה מופלאה. באחרית ימיו היה תומך נלהב בהתרחבות ההתיישבות העברית בארץ ישראל השלמה ולבו רחב למראה עליית כל ישוב חדש על הקרקע.

שמעון נפטר ביום ח’ מנחם אב תש”ן, 30 ביולי 1990 ונטמן בחלקת הלוחמים בחיפה. השאיר אחריו את אשתו דבורה (שנפטרה בשנת תש”ס–2000), שני ילדים: דוד ורינה, ונכדים.