בצער רב אנו מודיעים על פטירתו של חבר לח”י, שמואל גרנביץ’.
המשפחה יושבת שבעה בבית המנוח, רחוב האדמו”ר מגור 35, בני ברק.
שמואל נולד ביום 5.1.1933 בתל־אביב לאביו ר’ מרדכי מנחם ולאִמו לאה. אביו היה ממשפחה של חסידי גור ועשרת ילדיו זכו לחינוך יהודי חרדי ולרוח אהבת עם ישראל, אהבת המולדת ומסירות נפש עד אין גבול. בילדותו למד שמואל בבית־הספר החרדי “סיני” וכן ב”היכל התלמוד”. הוא היה חבר בתנועת נוער אגודתי ולאחר־מכן ב”ברית החשמונאים”, שנים רבות (עד שהתנועה נסגרה על־ידי שלטונות מדינת ישראל, אחרי ההתנקשות במתווך האו”ם ברנדוט). כמו אחיו ואחיותיו, גם הוא הצטרף לשורות לח”י בשנת 1947, בהיותו בן 14, וצורף למחלקת הנוער (“חזית הנוער”), וכרוב בני גילו הופעל בעיקר בהדבקת כרוזים בחוצות העיר תל־אביב ובהפצת חומר הסברה. בתקופה שלאחר החלטת האו”ם על חלוקת הארץ והודעת ממשלת בריטניה על כוונתה לפנות את הארץ, היתה מלאכת הדבקת כרוזים כרוכה בסכנה, כאשר החיילים הבריטים היו עצבנים ערב יציאתם מהארץ וירו לעבר מדביקי הכרוזים. באחת ההדבקות, לפנות ערב, בצומת הרחובות יבנה–שדרות רוטשילד, נתקלו המדביקים בחוליית “כלניות” (כינוי לצנחנים הבריטים בשל הכומתות האדומות שחבשו), אשר פתחה עליהם באש.
שותפו של שמואל, עוזי פילץ, נפגע ונתפס ואילו שמואל הצליח להתחמק. שמואל ביקר כמה פעמים עם אמו במחנה המעצר בלטרון, שם ישב אחיו יעקב וכן בבית־הסוהר לנשים בבית לחם, שם ישבה אחותו מלכה (שנפצעה בהתקפת לח”י על בתי־המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה, נעצרה ונידונה למאסר). בעת ביקורים אלה הצליח להעביר לאסירים פתקים (דואר) בתוך סוליית נעלים ובתחתית כפולה בכלי אוכל, וגם לקבל מהאסירים דואר חוזר באותה דרך. הוא הוצב במחנה לח”י בשייך־מונס ושהה שם עד להכרזת המדינה וגיוס חברי לח”י לצה”ל. שמואל לא גוייס מאחר שהיה מתחת לגיל הגיוס וחזר ללמוד בישיבה.
בתחילת שנות החמישים התגייס שמואל לצה”ל ושרת בצבא קבע עשרים ושבע שנים, בחיל הרפואה, עד לפרישתו לגימלאות בדרגת רב־סמל בכיר.
בשנת 1960 נשא לאשה את דינה לבית אטס ולזוג נולדו שמונה ילדים, ונכדים. לאחר שחרורו מצה”ל, עבד שמואל החל משנת 1979, במשך 19 שנים, באוניברסיטת בר־אילן, במחלקת משאבי אנוש.
המשפחה יושבת שבעה בבית המנוח, רחוב האדמו”ר מגור 35, בני ברק.
שמואל נולד ביום 5.1.1933 בתל־אביב לאביו ר’ מרדכי מנחם ולאִמו לאה. אביו היה ממשפחה של חסידי גור ועשרת ילדיו זכו לחינוך יהודי חרדי ולרוח אהבת עם ישראל, אהבת המולדת ומסירות נפש עד אין גבול. בילדותו למד שמואל בבית־הספר החרדי “סיני” וכן ב”היכל התלמוד”. הוא היה חבר בתנועת נוער אגודתי ולאחר־מכן ב”ברית החשמונאים”, שנים רבות (עד שהתנועה נסגרה על־ידי שלטונות מדינת ישראל, אחרי ההתנקשות במתווך האו”ם ברנדוט). כמו אחיו ואחיותיו, גם הוא הצטרף לשורות לח”י בשנת 1947, בהיותו בן 14, וצורף למחלקת הנוער (“חזית הנוער”), וכרוב בני גילו הופעל בעיקר בהדבקת כרוזים בחוצות העיר תל־אביב ובהפצת חומר הסברה. בתקופה שלאחר החלטת האו”ם על חלוקת הארץ והודעת ממשלת בריטניה על כוונתה לפנות את הארץ, היתה מלאכת הדבקת כרוזים כרוכה בסכנה, כאשר החיילים הבריטים היו עצבנים ערב יציאתם מהארץ וירו לעבר מדביקי הכרוזים. באחת ההדבקות, לפנות ערב, בצומת הרחובות יבנה–שדרות רוטשילד, נתקלו המדביקים בחוליית “כלניות” (כינוי לצנחנים הבריטים בשל הכומתות האדומות שחבשו), אשר פתחה עליהם באש.
שותפו של שמואל, עוזי פילץ, נפגע ונתפס ואילו שמואל הצליח להתחמק. שמואל ביקר כמה פעמים עם אמו במחנה המעצר בלטרון, שם ישב אחיו יעקב וכן בבית־הסוהר לנשים בבית לחם, שם ישבה אחותו מלכה (שנפצעה בהתקפת לח”י על בתי־המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה, נעצרה ונידונה למאסר). בעת ביקורים אלה הצליח להעביר לאסירים פתקים (דואר) בתוך סוליית נעלים ובתחתית כפולה בכלי אוכל, וגם לקבל מהאסירים דואר חוזר באותה דרך. הוא הוצב במחנה לח”י בשייך־מונס ושהה שם עד להכרזת המדינה וגיוס חברי לח”י לצה”ל. שמואל לא גוייס מאחר שהיה מתחת לגיל הגיוס וחזר ללמוד בישיבה.
בתחילת שנות החמישים התגייס שמואל לצה”ל ושרת בצבא קבע עשרים ושבע שנים, בחיל הרפואה, עד לפרישתו לגימלאות בדרגת רב־סמל בכיר.
בשנת 1960 נשא לאשה את דינה לבית אטס ולזוג נולדו שמונה ילדים, ונכדים. לאחר שחרורו מצה”ל, עבד שמואל החל משנת 1979, במשך 19 שנים, באוניברסיטת בר־אילן, במחלקת משאבי אנוש.