מיכאל נולד בעיר וולקוביסק שבפולין (כיום רוסיה הלבנה) ביום י”ג באייר תרע”ז, 5 במאי 1917 להוריו יוסף וְלוּבה. אביו היה יערָן מומחה וניהל עסקי יערות; אמו היתה עקרת בית וגידלה בחום ואהבה את שלושת ילדיהם: מיכאל, שמואל וצפורה. בית ההורים היה ציוני ומסורתי. מיכאל נשלח ללמוד בגימנסיה העברית “תרבות”, ובגיל צעיר הצטרף לתנועת הנוער בית”ר והיה פעיל בה מאד.

מיכאל, נאמן לאידיאולוגיה של בית”ר, עלה בשנת 1935 לארץ כסטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא הגיע לביתה של בת דודתו בדרום תל אביב וקבע שם את מקום מגוריו. בתל־אביב פגש את יצחק שמיר, שהיה בן עירו וולקוביסק, למד איתו ב”תרבות”, והיה פעיל בבית”ר. שמיר גייסו לאצ”ל. באוניברסיטה למד מיכאל רק זמן קצר והתמסר לפעילות במחתרת.

בזמן הפילוג, הצטרף מיכאל ללח”י והיה פעיל בו עד לפירוקו. בלח”י עסק בהדרכה בנשק ובפעולות שונות. עבד כמנהל חשבונות אצל סוחר תבואות בעיר ותמך בחברים, שלא יכלו לצאת לעבודה והיו זקוקים לעזרה. בבית קרוביו הלין פעמים רבות חברי לח”י, שלא מצאו מקום לינה.

נאסר ביום 12 בינואר 1942 בעוון החזקת אקדח טעון ברחוב הרצל 67, שם עסק עם חברים באימון בנשק ותוך כדי כך נפלטה ירייה. מיכאל נידון ל־10 שנות מאסר ישב בבית־הסוהר בירושלים חמש שנים, ושוחרר בשנת 1947.

לאחר קום המדינה התגייס לצה”ל ושירת בשלישות, במשך שלוש שנים (1948–1951), כרב־טוראי.

במרץ 1949, נישא מיכאל ליונה טלומק, ניצולת שואה, שעברה את מוראות הגיטו בפשמישלנה, גליציה, ברחה ליערות והצליחה להינצל עם שני אחיה. הוריו של מיכאל ואחותו צפורה נִספו בטרבלינקה. אחיו שמואל נהרג בתאונה בילדותו.

בשנת 1968 נפצע מיכאל בראשו בדרך לעבודתו, נוּתַח, אך היה לנכה %.100 מיכאל לא התאושש וחי חיי סבל. בני משפחתו ואשתו במיוחד סעדו אותו במסירות רבה עד לפטירתו ביום י”א בכסלו תשמ”ג, 27 בנובמבר 1982. הובא למנוחות בבית העלמין בחולון.

מיכאל הותיר אחריו אִשה, שני בנים – יעקב ושמואל, ונכדים.

מיכאל היה נאמן ארץ־ישראל, צנוע, חבר טוב ועוזר לזולת.