משה נולד ביום כ”ה באדר א’ תרצ”ב, 3 במרץ 1932 בהולנד לאמו צילה ולאביו אברהם אליהו. אביו היה תלמיד ישיבה שעלה מפולין בשנת 1919, למד את מקצוע הבנאות ועבד כבנאי בסולל בונה כיובל שנים. הוא היה בין מייסדי פועלי אגודת ישראל (פאג”י). בשנת 1929 יצא אברהם אליהו להולנד, שם התחתן, וחזר ארצה בשנת 1932 עם אשתו והתינוק משה.

משה קיבל חינוך דתי ולאומי. הוא למד בבית הספר ביל”ו, בבית הספר התיכון מוריה וכן עבר השלמה תורנית בישיבת בית יוסף בתל אביב. בנעוריו היה חבר בתנועת הנוער המזרחי. היות והתגורר בקרבת “מצודת זאב”, התרועע עם צעירי בית”ר והושפע גם מהם. אחת הדמויות שהעריך ושהיוותה נר לקביעת המשך דרכו הייתה דמותו של שלמה בן יוסף, עולה הגרדום הראשון.

רצח יאיר בשנת 1942 השפיע עליו השפעה עמוקה ביותר, ולפיכך לא היה זה אלא טבעי, לכשיגדל, לחפש דרך אל המחתרת. ואכן, כשעמד על דעתו, הצטרף למחתרת לח”י. הדבר היה בסוף שנת 1946 ומפאת גילו הצעיר צורף למחלקת הנוער. משה מילא את כל התפקידים שהוטלו עליו במסירות רבה, ביציאות הליליות להדבקת כרוזים, הפצת חומר הסברה, תפקידי קישור ותצפיות.

עם קום המדינה התגייס לצה”ל יחד עם כל חברי לח”י ביום 29 במאי 1948 (הוא יום נפילת העיר העתיקה בירושלים). הוא הוצב בגדוד 82, חטיבה 8, פלוגה א’, היא פלוגת המשוריינים, בתפקיד אלחוטאי ונפצע בקרבות מבצע דני. גם לאחר תום המלחמה המשיך במסורת ההתנדבות ושירות העם והמשיך לשרת בצבא קבע עד צאתו לגמלאות בשנת 1972 בדרגת רב סרן. בצה”ל מילא שורה של תפקידים, בין היתר קצין המיון של צה”ל, עוזר הצנזור הראשי, ראש לשכת ראש אגף כוח אדם ואחרים.

במלחמת ששת הימים שירת משה במחוז לכיש כאחראי לארגון כוח האדם בחזית דרום הר חברון מול צבא ירדן. במלחמת יום הכיפורים שירת ארבעה חודשים כיושב ראש הוועדה לתאום שרות מילואים–חרום בפיקוד דרום.

לאחר שחרורו מצה”ל, עבר קורס למורי דרך והיה מזכיר ארגון המוניות בתל אביב–יפו.

בשנת 1955 נשא לאִשה את אלופה לבית סמסונוב ונולדו להם ארבעה ילדים ונכדים.