יצחק נולד בי”ט באלול תרפ”ח, 4 בספטמבר 1928 בליגש בניה (כפר קטן) שבהונגריה להוריו יהודה לֵיב ויונה בלאושטיין. למד בליגש בניה בבית ספר עממי.
בכבשן ההשמדה הנאצית הוא איבד את הוריו וכמעט את כל משפחתו, זולת אחותו לאה, שלימים הגיעה לארץ. שרד את השואה למרות כל הקשיים ולמרות שצעד את צעדת המוות בפקודת הנאצים.
הוא עלה ארצה במסגרת עליית הנוער בשנת תש”ה, 1945, ושהה אצל בן דודו יעקב בן־פז. הוא ניסה לכפר על אזלת ידם של בני עמו בימי ההשמדה בארצות אירופה והונגריה בכך שהצטרף לשורות לוחמי חרות ישראל, זמן לא רב לאחר הגיעו ארצה. סיבה נוספת להצטרפותו ללח”י הייתה ההבנה כי כל עוד השלטון הבריטי מונע את הקמתה של מדינה עצמאית ליהודים, העם היהודי לא ישכון לבטח ולעולם תרחף מעל ראשו סכנה ההשמדה.
יחד עם חבריו החדשים במחתרת יצחק עבר את מסלול הטירונות ותוך זמן קצר השתלב היטב במלחמה לסילוק השלטון הזר, כשהוא מועסק במגוון של פעולות. במשך הזמן, בשל מסירותו והלהט שהוכיח בעבודת המחתרת והאמון הרב שניתן בו, הוטלו עליו תפקידים אחראיים. מרכז לח”י מינהו לבלדר מרכז, המקשר בין חברי המרכז לבין האחראים על המחלקות השונות. יצחק גם השתתף בפעולות שונות נגד הבריטים.
אחרי החלטת האו”ם על חלוקת הארץ, השתתף בפעולות נגד הכנופיות הערביות שהחלו להתפרע נגד הישוב היהודי ברחבי הארץ. במאי 1948 התגייס לצה”ל עם חבריו ללח”י, לחטיבה 8, גדוד הפשיטה 89, בו שירת כקשר קרבי. עם גדודו השתתף בשחרור הנגב המערבי, במבצע חורב ובקרב על עוג’ה אל חפיר. לאחר תום הקרבות הצטרף לקיבוץ נווה יאיר, נקודת התיישבות על יד רצועת עזה, שהוקמה על ידי קבוצת בחורים ובחורות יוצאי לח”י.
ביום א’ בשבט תש”י, 19 בינואר 1950, כאשר עשה את דרכו בחשכת הערב, דרך השדות, אל הקיבוץ, נפל חלל מידי מרצחים ערבים. גופתו נתגלתה רק אחרי שלושה ימים של חיפושים. יצחק הובא למנוחת עולם בבית העלמין בבאר שבע. בן עשרים ושתים היה במותו.
מונצח באנדרטה בהר הרצל בלוח מס’ 31
