אריה נולד בשנת 1920 בעיר לוקאץ’ בפולין, לפרץ ולגולדזנד, משפחה ציונית, תרבותית, דוברת עברית. היה נער רגיש, בעל נפש עדינה, מחבר שירים. אריה הצטרף לבית”ר ואחר־כך גויס לארגון הצבאי הלאומי בפולין. בשנת 1938 נימנה על חניכי הקורס הראשון של הארגון, שרק יחידי סגולה שותפו בו. בשנת 1939 החל לעבוד במערכת העיתון ‘די טאט’ (המעש), שעורכו היה נתן פרידמן ילין (לימים: ילין־מור) וידידות נרקמה בין השניים.

כשפרצה מלחמת העולם השניה, הצליח אריה להגיע ארצה, בשנת 1940, בעזרת אישורים מזויפים מהקונסוליה הבריטית באיסטנבול שנתן השיג עבורו. כדי לא לבזבז סרטיפיקט, צורפה אל אריה חיסיה שפירא, אשתו כביכול. בהגיעו ארצה, נעצר במחנה עתלית והוחזק שם כמה שבועות. עוד בטרם שוחרר, הצטרף לשורות לח”י.

בצאתו מעתלית, מצא קשר למחתרת באמצעות ירחמיאל אהרנסון (אלישע), שאותו הכיר מפולין. מאחר שאריה לא היה מוכר לשלטונות הבריטים כאיש מחתרת, הוטל עליו לשמש כמקשר של יאיר. באחד מימי דצמבר 1941, הגיע לפגישה בדירה, בה נאסרו, שעות אחדות לפני בואו, האנשים שהמתינו לו ולא היתה להם כל אפשרות להזהירו. הבריטים ארבו בדירה ואריה נפל לידיהם ונשלח למחנה המעצר במיזרע, שם פגש את ידידו ילין מור (גרא).

לאחר בריחתם של שמיר וגלעדי, הועבר המחנה ללטרון. במשך חודשים ארוכים השתתף אריה בכריית המנהרה המפורסמת וביום 1 בנובמבר 1943 ברח דרכה, עם 19 מחבריו. לאחר הבריחה, התגורר תקופה מסוימת בשכונת שפירא בתל אביב, ואחר נשלח לירושלים כאחראי לנוער ולהסברה. בתור תחפושת, גידל זקן והתלבש כאחד החסידים. כעבור זמן מה נקרא לשוב לתל אביב כדי להדריך אידיאולוגיה בקורס שנערך בגבעתיים.

לאריה היו חלומות נשגבים על מלחמת מחתרת ועל עתיד המדינה שתקום. הוא שאף להישלח לפעולות קרב, אך הוטלו עליו דווקא תפקידים בתחום העיוני־תרבותי, משום שהיה משכיל ובעל אינטליגנציה גבוהה. בלטרון נודע כיד ימינו של גרא. אולי משום כך ציפה, כי לאחר הבריחה ישמש בתפקידים מרכזיים, ואכזבתו היתה רבה. לאט־לאט הסתגר בתוך עצמו, שקע בדיכאון, וביום ה’ באב תש”ה, 15 ביולי 1945 שם קץ לחייו בירייה. נטמן בנחלת יצחק.