עדות של בדיאן יפה לבית דרומי – “אביבה”

יפה נולדה ביום 20.12.1928 ‏ בארץ-ישראל, בעיר עזה, להוריה שאול ולאה דרומי, יוצאי לטביה. אביה היה ציוני וחבר הועד הציוני בפרם (אורל) שברוסיה. עלה ארצה בשנת 1921 תחילה התיישב בבאר-שבע ולאחר-מכן היה ממייסדי הקהילה היהודית בעזה (18 ‏משפחות). היה חבר נאמן במפלגה הרוויזיוניסטית.

יפה למדה בגימנסיה ‘הרצליה’ בתל-אביב. האוירה והחינוך שקיבלה בבית הוריה הכינו אותה נפשית להצטרף לתנועה לוחמת. בשנת 1944, בעודה תלמידת המחלקה השישית בגימנסיה, גוייסה ללח”י בהמלצת בן-דודה הרצל עמיקם.

חברים מספרים

יפה בדיאן: בקשר למשדר שלנו, שהיה בחדר שלי ושל אריאלה ליד “בית מנורה”. סיפרתי שאנחנו שמענו במקלט, בצורה מוגברת מאוד את “קול ההגנה”, שגם כן שידרו בירושלים, וזה היה מאוד תמוה בעינינו. לא הבנו מה קורה פה, אבל החידה נפתרה לאחר שיצאנו מן החדר. באותו בית שגרנו בו היתה מעלית עם סורגים ואפשר היה לראות את היורדים במעלית, ואז פתאום הבחנו שבמעלית היורדת מקומה מעלינו נמצאים עזריה רפופורט – וידענו שהוא אחד הקריינים של ה”הגנה” מהר מאד הבנו מה קורה בעצם. ההגנה התנגדה לפעילות שלנו בירושלים. חששנו מה”הגנה” שמא הם יכשילו את עניין השידורים שלנו. באותו זמן, נכבשה ליפתא על-ידינו והמשדר עבר לליפתא.

חנה ערמוני: אז אני כבר לא הייתי בירושלים.

יפה בדיאן: הוקם מחנה באופן גלוי. זה היה למעשה, סוף תקופת הבריטים. יציאת הבריטים מהארץ היתה בהילוך גבוה. רגע, אני מוכרחה, להקדים ולספר מספר דברים. בארבעה עשר במאי 1948 , נעשה נסיון על-ידינו לכבוש את העיר העתיקה, ואז כולם גויסו לפעולה. רוכזנו בבניין של בנק דיסקונט –שהיה אז נטוש –באולם גדול, אלה שהיו מאנשי מחלקת הפעולות, נשלחו לבתים הקדמיים שהשקיפו על העיר העתיקה כדי לתצפת ולאסוף מידע. רציתי גם לציין, שבאותה תקופה, הצטרפה ללח”י בחורה מאוד מאוד נחמדה בשם רחל זלצר, שכינינו אותה בשם: “עופרה”. היא היתה אחת מהסטודנטיות שנשארו בגוש עציון עד הרגע האחרון והצליחה לצאת משם, ופשוט היו בה רגשי נקם. היא רצתה לנקום בערבים על כל מה שעשו בגוש עציון, היא חזתה בכל מה שקרה, ומצאה את דרכה אלינו. מדוע אלינו? אולי פשוט משום שהיתה ידידה טובה של עמיחי עוד מחוץ-לארץ. הכירה גם את גבי עוד מרומניה, והיא למעשה גרה עם אמה בירושלים ובאותה תקופה, לפני ה-15 במאי, היא התגוררה גם איתי. מאחר שאריאלה התגוררה בליפתא במחנה של לח”י, ואני עדיין הייתי בחדר הזה בירושלים, ליד “בית מנורה”, התגוררה עופרה איתי במקום אריאלה, והתיידדנו.

היא סיפרה לי על כל מה שהתרחש בגוש עציון, שגרמה לה להיות אחוזת-נקם. היא תקריב את עצמה – ובלבד שהיא תנקּום בערבים על כל מה שהם עשו שם. עד כמה שאני ידעתי, היא היתה בת יחידה לאמה שהיתה גרושה מאביה, והקשרים עם אמה היו קשרים , של ידידות אמיצה , מלבד היותן אם ובת. האמא שלה אהבה אותה אהבת נפש והיתה קשורה אליה בצורה בלתי רגילה.

בחמישה-עשר במאי היא הצטרפה אלינו באותו חדר שרוכזו כולם . באותו לילה הייתי באחת המשמרות, באחד הבתים הקדמיים ליד העיר העתיקה. השקפנו משם על החומות. רצינו לראות בדיוק מה מספר הערבים שנמצאים שם, כמה אנשים שומרים, מה הם סימני החלפת המשמרות, וכדומה. הייתי שם, אגב, עם חיים אחישר. הוא היה מפקד הבית ששם היינו . חזרנו מאוחר בלילה ומה שזכור לי הוא שהייתי מאוד עייפה ונשכבתי לישון שם על הרצפה יחד עם כולן, עם אלה שחזרו. ואז הופיע עמיחי ושאל מי יודע לירות ברובה, ועופרה קפצה ממקומה ואמרה שהיא יודעת לירות ברובה, אך עמיחי ניסה לשדל אותה שלא תתנדב למשימה.

ש: היתה חברה שלו, לא?

ת: לא. היא היתה פעם החברה שלו, אבל באותה תקופה לא. עמיחי ניסה לשדל אותה שלא תקום, שהוא לא בטוח בזה שהיא באמת יודעת להשתמש ברובה, אבל היא ממש דחקה את עצמה וממש כפתה את עצמה עליו והכריחה אותו לתת לה נשק ביד, למרות שעד כמה שנראה לי, בכלל לא ידעה להפעיל את הנשק. היא נשלחה לאחד הבתים הקדמיים שם, עמדה בחלון, וניסתה כמובן לצלוף על אחד הערבים, אבל הערבים הקדימו אותה וצלפו בה. היא נורתה בראשה ונהרגה. זה היה דבר נורא, כי בפעולה זו, גם יענק’לה, נהרג…

ש: באותה פעולה נהרג יענק’לה?

ת: כן, הוא נהרג על “גג המוות” יחד עם עוד ארבעה חבר’ה.

ש: איזה גג זה היה?

ת: “גג המוות”. הוא נקרא כך משום שלוחמים נהרגו שם.

ש: איזה בניין זה היה?

ת: זה היה בניין של טרה סנטה . הוא עלה על הגג, היו שם חרכי ירי – מעקה עם חרכים. הם ניסו למצוא מסתור ומקום שיוכלו ממנו לירות, וגם בו פגעו בראש והוא מת במקום. נהרגו אתו יחד עוד כארבעה חבר’ה, על אותו גג ארבעה חבר’ה נהרגו חוץ מאשר עופרה זה היה נורא. איבדנו למעשה את אחד הבחורים היקרים ביותר שלנו, את יענק’לה…

ש: יששכר הוברמן?

ת: כן, יששכר הוברמן היה גם הוא בין הנופלים. היה בחור מקסים! היה חברהּ של אריאלה הם אהבו אחד את השני אהבת-נפש. היו מאוד קשורים האחד לשני. אריאלה קיבלה חופשה ונסעה – בהפוגה הראשונה שהיתה ,לתל-אביב וגם יששכר הוברמן נסע הכירו גם את ההורים. היה ברור לנו שהם זוג שלאחר מכן יינשא . היה בחור מקסים, תמיד מחייך ותמיד מספר בדיחות ותמיד עליז ושמח, לץ כזה. ממש, חוץ מזה שהוא היה בחור יפה תואר עם עיניים ירוקות יפהפיות ושיער שחור. בחור גבוה, היה משכמו ומעלה. אריאלה נפלה שבי בקסמו. הוא אהב אותה, והיא מאוד אהבה אותו. זו היתה אבידה מאוד קשה, קשה מאוד מאוד לאריאלה. זה היה משהו מחריד לראות אותה. היא בכתה וניסתה שלא להראות את יגונה כלפי חוץ. בשבילה זה היה מין הינּתקות ממש מן העולם.

חזרתי לחדר בהרגשה נוראה. זה היה אבל איום ונורא. עם זאת – ההישג שלנו, ההישג של התנועה היה בכך שלמעשה כבשנו את כל אותם הבניינים הציבוריים שהיו ב”בווינגרד”, שעד אז היה מקום מושבו של הממשל הבריטי והיו מגודרים בגדרי תיל, ואסורים בכניסה. העובדה שאנחנו נכנסנו לשם וכבשנו את כל אותם הבניינים – מנענו בכך מהערבים להתקדם לעבר העיר החדשה , לעבור את החומות ולכבוש את אותם הבניינים. קבענו, למעשה, את גבולותיה של העיר, ולצערנו לא הצלחנו לחדור לעיר העתיקה, כי כוחם של הערבים היה הרבה יותר גדול משלנו. היה גם הקונפליקט עם דוד שאלתיאל. יהושע זטלר [מאיר], מפקד לח”י בירושלים, ניסה לבקש עזרה מה”הגנה” בנשק, בציוד ובאנשים. הוא ניסה, איכשהו, לערב אותם בכיבוש, בשיתוף פעולה – ושאלתיאל, לעומת זאת, לא הסכים, ולא קיים את הבטחתו. הוא הבטיח שיעזור, והוא לא עזר. מבחינה צבאית – גם אם זה היה במידה מסוימת – לא השגנו את היעד שקבענו לעצמנו. היה הישג בזה שכבשנו את כל אותו ה”בווינגרד” וקבענו עובדה קיימת לגבי העיר ירושלים.

ש: אמרי. כשנפל המרכז המסחרי , את היית בירושלים?

ת: בוודאי. למעשה, אני יודעת מה שנאמר אז בעיתונות גרתי אז בביתה של יהודית קבסו אנחנו יודעים, שהערבים התנפלו על המרכז המסחרי והרגו ושדדו ובזזו את כל אותן החנויות. ולאחר מכן אנחנו – למעשה, אני לא זוכרת מי בדיוק עמד מאחורי זה, איזה כוח, גירש אותם מאותם המקומות – האם אנחנו או שהיתה זו ה”הגנה”.

ש: לא. הם כבשו את המרכז המסחרי. לכן העיר העתיקה נפלה גם.

ת: אבל לאחר מכן היה זה שטח הפקר. לא היה שטח כבוש. למעשה, נסוגו לעיר העתיקה. הם לא היו בתוך המרכז המסחרי. בתחילה – כן. הם היו שם, אבל לאחר מכן הפך להיות שטח הפקר. את לא זוכרת שזה היה שטח הפקר, כל המרכז המסחרי? היה מחוץ לחומות. הם הסתגרו בחומות. ערבים לא הגיעו אל מחוץ לחומות. חוץ מאשר העיר העתיקה ושיח’ ג’ראח וכל המקומות האחרים, אבל מחוץ לחומות הם לא התגוררו ממש. שיח’ ג’ראח היה בידי הערבים ואנחנו ניסינו… את ליפתא אנחנו כבשנו. אנחנו כבשנו גם את שיח’ באדר, המקום שבו יושבת הכנסת כיום.

זה היה המחנה הראשון שלנו, למעשה, ולאחר מכן עברנו לליפתא, וכשהינו בליפתא עבדתי באדמיניסטרציה, בכל מה שקשור בכתיבת החומר, באיסוף חומר, בכתיבת השידורים, העברתו לדפוס, כל מה שקשור בחומר ההפצה שלנו. עבדתי עם דרור. דרור היה גם מדריך נשק של נוער ומקום ההדרכה היה במחנה שלנו בשיח’ באדר. אני זוכרת את היום שבו אמר לי שהוא יוצא להדריך ובתוך שעה-שעתיים מקווה לחזור. ואז קרה האסון הנורא. הוא ביקש מאחד החניכים שיכוון את נשקו לעבר בטנו – במחשבה שאין, כמובן, כדור בקנה אבל…

ש: גם הבחור הזה היה משוכנע שאין כדור בקנה?

ת: כן, גם אותו בחור. בוודאי. הם לא בדקו אם הנשק טעון, ואז הוא ירה, , ועוזי נהרג.

ש: דרור?

ת: דרור, כן. מרדכי עוזיהו שמו, כן. זה היה נורא.

ש: עכשיו, כן… איבדנו המון בחורים שם. מה קרה עם הפיצוץ הזה שאריאלה ו….?

ת: זה היה בתקופה הרבה יותר מאוחרת.

ש: …וכוכבה.

ת: גם זה היה בתקופה הרבה יותר מאוחרת.

ש: כמה חודשים?

ת: כן, כמה חודשים. תראי – בשבילנו, כל שבוע, זה היה בגדר של תקופה ארוכה מאוד. אבל רציתי לספר לך על העניין של עופרה. לאמא שלה – היתה תחושה עמומה שקרה משהו, והמעניין הוא שעל עופרה נאסר למסור איפה היא מתגוררת. על כל פנים, היא אמרה שאמה אינה יודעת היכן היא מתגוררת. מסתבר שאמא שלה – אינני יודעת באיזו צורה היא הגיעה אל כתובת מגוריה באותו יום שבו היא נהרגה . זו היתה משפחה רוסית מכובדת מאד, היא באה לחדר, ביקשה להשאיר פתק לבתה. הפתק שהשאירה היה כתוב ברוסית.

ש: חשבתי שהם היו מרומניה.

ת: אכן הם היו מרומניה, אבל המיקום היה באיזור השפעה רוסי.

ש: קרפטים?

ת: לא, לא. קרפטים היה אזור הונגרי יותר. כן בסרביה. בסרביה היתה באזור השפעה רוסי . אמא שלה היתה שמאלנית , ולמעשה, גם עופרה היתה שמאלנית. היא השתייכה בתקופה מסויימת למפלגה הקומוניסטית, ואני חושבת שהיא אימצה את השפה הרוסית מתוך הזדהות עם הקומוניזם. היא השאירה לה פתק ברוסית, וביקשתי מהאשה שהתגוררתי אצלה, שהיא תתרגם לי, והיה כתוב שם: “עופרה. לבי אומר לי שקרה משהו. אני מקוה שלא. אנא, התקשרי אלי מיד.”. זה היה דבר נורא. ידענו שזה בשבילה השוֹק האיום ביותר שיכול להיות. איך אנחנו נמסור לה את הבשורה המרה על מות בתה? אני ואריאלה התנדבנו לבוא אליה ולמסור לה זאת. היא גרה בשכונת הבוכרים, בכל אופן, באחת הסביבות האלה שם, “מקור ברוך”, באיזה מקום היה לה חדר, היינו בליפתא ומשם יצאנו אליה. אני זוכרת שעברנו דרך “מקור ברוך” , היה נורא , פגזים עפו מכל עבר. ממש דילגנו מפגז לפגז, ממקום למקום, עד שהגענו אליה ברגל , היה זה ממש מקום חשוף. לא היה לך מקום מסתור. התפוצצו פגזים ממש לידך. לבסוף הגענו אליה. כשבאנו אליה היא אמרה: “אני כבר יודעת”, ואמרה לנו: “תשמעו. אני לא רוצה פה שום דבר ממנה. קחו את כל הבגדים שלה.”, אנחנו סרבנו בתוקף. היא ממש בכתה והתחננה שאנחנו ניקח. בחוסר ידיעה מה לעשות במקרה כזה, מה קורה, ממש נאלצנו לקחת את הבגדים של עופרה . היא נתנה לנו הכל “תתנו את זה לכל מי שאתם מבינים שצריך לתת”. מאוד חששנו למה שיקרה לה, והחלטנו שאנחנו פשוט נשב איתה. קשה היה לומר לה: “תראי, אנחנו באנו לשמור עליך” או משהו כזה, כי היא פשוט היתה מסרבת, אבל עשינו משמרות להיות במחיצתה, גם אריאלה וגם אני. לאחר מכן גייסנו עוד חבר’ה ופשוט ישבנו אתה. ישבנו אתה ממש ימים, וכל פעם יושבות ומתחלפות ועובדות. נורא! אני זוכרת, שבהלוויה שלה, היא לא בכתה. אף דמעה לא יצאה מעיניה, היא הלכה דוממת ובאה לקבר, וכאשר כיסו את הקבר היא ליקטה את כל האבנים הקטנות שכיסו את הקבר –באופן זמני, קברו אותה בסנהדריה, כמו גם את כל החבר’ה האחרים שנפלו איתה . לאחר מכן העבירו אותם להר הרצל – אז ירדה וליקטה את כל האבנים הקטנות וסידרה אותן בשורה , לא צעקה ולא דמעה ולא כלום, וידענו שזה הדבר הגרוע ביותר, משום שהיא אוצרת בקרבה את כל הכאב , ואת כל הצער. היא החליטה לעבוד באחד מבתי-החולים. התחילה לעבוד בבית-החולים “זיו”, ושם אריאלה ואני היינו באות כמעט כל יום לבקר אותה וכולם חשבו שאנחנו משפחה. תמיד היינו קוראות לה החוצה והיא היתה יוצאת והיינו יושבות ומדברות, יוצאות ככה, מטיילות איתה ומדברות איתה ומנסות, לברר מה מצבה הנפשי ובאיזו מידה היא תחזיק מעמד. מאוד חששנו. ידענו שבמוקדם או במאוחר – משהו יקרה לה.

יום אחד הגענו לשם, ושאלו אותנו מי אנחנו, אם אנחנו באמת קרובי משפחה, ואז נמסר לנו שהיא איבדה את עצמה לדעת. זה היה נורא. ידענו שזה יקרה. זה היה כל כך ברור לנו. אבל לא יכולנו לשמור עליה כל הזמן. זה היה בלתי אפשרי. היא הלכה, היא התנדבה, ממש, לטפל בפצועים וזה היה נורא. ממש נורא. עופרה ידעה את זה. הכי מעניין הוא שהיא ידעה שזה יגרור משהו נורא. היא ידעה שהיא האדם היחידי, למעשה, שיש לאמה. שהיא האדם היחידי, הקרוב לה, שיכול… היא היתה אשה בודדה. אמנם היתה לה אחות שהיתה אחת המרצות באוניברסיטה, אבל אינני יודעת אם היה ביניהן קשר או משהו דומה לזה. לאחר מכן, כשעופרה נהרגה אני יודעת , כי האחות הזו באה אליה מפעם לפעם – אבל זה לא מנע ממנה את מה שהיא עשתה אחר כך. זהו. נסתם הגולל.

ש: במה היא איבדה את עצמה לדעת? כדורים?

ת: כן, כדורים, כן. היא לקחה כדורי שינה וכנראה שהיא אספה אותם בבית-החולים.

ש: כנראה שהיא לקחה במיוחד?

ת: במיוחד. ואספה אותם. כיום הן קבורות יחד בהר הרצל. . כל שנה אנו נוסעות להר הרצל לפקוד את קברה.

ש: קודם סיפרת משהו.

ת: אבל אני לא יודעת אם סיפרתי לך את זה, או שסיפרתי את זה ל…

ש: לא, לא. את לא סיפרת לי.

ת: סיפרתי לך את זה בהפסקה, נדמה לי. שבתחילה, כאשר הגעתי לירושלים, במשך תקופה מסוימת אחרי הכרזת האו”ם – נסעו רק בשיירות מירושלים לתל-אביב וחזרה. נתבקשתי על ידי גבי ועמיחי לנסוע לתל-אביב עם אחד החברים, ולהביא חומרי נפץ. כלומר: למסור את השליחות … למנהל מחלקת הפעולות – זה היה אז נגבי – ולומר לו שכדי להתחיל בפעילות אינטנסיבית בירושלים, אנחנו חייבים בראש וראשונה לקבל כמות חומר נפץ, כי כל מלאי חומר הנפץ שהיה בירושלים אזל.

הבעיה היתה, שהיה זה ביום שישי והשיירות – – באותו יום לא יצא אף אוטובוס של “אגד” והאמצעי היחידי שיכולתי להגיע באמצעותו, היתה מכונית אחת שהיתה שייכת לאחד האוהדים שלנו, יהודי בשם גרייבר שהיה מנהל חברת הנסיעות “פטרה” בירושלים, ואיכשהו באמצעותו, באמצעות הקשרים שלו, יכולנו לנסוע. זאת אומרת: אמצעי הקשר היחידי שלמעשה נותר לנו, היה לנסוע עם אחת ממכוניות חברות התעופה שנסעו מירושלים ללוד. הבעיה היתה, שאותה מכונית היתה מכונית של B.O.A.C. שאגב, בעלי הוא היום המנהל המסחרי של החברה הזו בארץ – אז B.O.A.C., היתה אוספת את הנוסעים ומסיעה אותם ללוד – – היום זה BRITISH AIRWAYS. זה התמזג עם ה- BRITISH EUROPEAN. B.E. התמזגה עם B.O.A.C.. אז זה היה B.O.A.C. בנפרד, והתחנה שלהם היתה במלון “סמירמיס”.

תארי לעצמך בתקופה ההיא, שהיתה תקופה נוראה, מסוכנת מאוד. אנחנו יהודים באיזור ערבי בקטמון. זה היה דבר שממש לא היה מתקבל על הדעת . בכל אופן, הביאו אותנו. נסענו בטקסי. הגענו למלון “סמירמיס”. זה היה קצת מפחיד. הגענו לשם ונכנסנו למלון. היתה שם מסעדה בקומת הקרקע, ונצטווינו לחכות עד שהאוטו יבוא. כל הנוסעים, כמובן, ישבו במסעדה. זה היה אוטו קטן, “סטיישן-קאר” כזה שהיו יכולים לשבת בו, שבעה נוסעים, כלומר: אחד ליד הנהג וששה נוסעים מאחור, שניים שניים. במסעדה הזו היו סודנים ששירתו את הקהל, ותארי לעצמך את ההרגשה שלנו שאנחנו ממש בגוב האריות. זו היתה תקופה קצרה מאוד אחרי שה”הגנה”, למעשה, הרסה את מלון “סמירמיס” כאחת המפקדות של הכנופיות הערביות. היינו שם, לבושה בחולצה רוסית ועם מעיל, שהשתדלתי לכסות בו את החולצה הרוסית משום שידעתי שהחולצה הרוסית, זה “מוקצה מחמת מיאוס”. מה זה? זה סמל יהודי מובהק של הציוני הזה הסוציאליסט. עקיבא, היה בחור שידע אנגלית היטב ואיכשהו דיבר אנגלית במבטא. אמנם היה ארגנטינאי, אבל היתה לו שליטא טובה באנגלית, מצב שנטע בנו הרגשת בטחון יותר גדולה מפני שהם פחות יחשדו בנו.

נכנסנו לאוטו. היתה אשה אנגליה – אני מציינת את זה, פשוט, לספר לך על הסיטואציה שהיינו בה – ישבה אנגליה ליד הנהג, שני ערבים שישבו לפנינו, אנחנו ישבנו באמצע בדיוק ומאחורינו שני ערבים נוספים. בקיצור, הנהג, היה גם כן ערבי . כל הדרכים היו ממש חסומות בפני יהודים. ההרגשה היתה נוראה משום שכל רגע חשבתי שהנה תוקעים לנו סכין בגב. הגענו לשער הגיא, ושם מה שזכור לי זה עמדו המוני ערבים משני צידי הכביש, היו על מורדות ההרים, וכל הזמן צווחות נוראות של נשים ושל גברים, וערב רב של אנשים. הם באו כנראה לקחת שלל או משהו דומה לזה. זו היתה מן הרגשה של… זה חזרה למלחמות של ימי הרומאים האלה, את יודעת, כשכולם, כל הנשים והטף שבאים אחרי המחנה, לקחת שלל, לבזוז.

המכונית עצרה והיינו משוכנעים הנה , פשוט, מוציאים אותנו. זהו זה… אבל הנהג ירד מהאוטו והניף מטפחת לבנה על האנטנה. טוב, נזרקו עוד כמה אבנים לעברנו, אבל אנחנו הצלחנו לעבור את שער הגיא. הדבר האיום ביותר היה, לעבור את השוק ברמלה. עברנו את השוק ברמלה שהיה הומה מאדם, והערבים הציצו כל הזמן מעבר לחלונות שבמכונית. המכונית היתה נאלצת להאט, משום שלא היתה דרך למעבר חופשי כל כך, הרגשנו שזה סופנו. קיצנו בא! ייתכן שגם הערבים, שהיו בתוך המכונית, איכשהו הרגישו רתיעה מהמצב. גם האשה האנגליה הזו , גויה מובהקת עם האף הסולד הגבוה. איכשהו עברנו את השוק הערבי. עברנו את לוד העיר. הגענו לשער של נמל התעופה והיינו צריכים להציג תעודות, ולנו הם אומרים לא פחות ולא יותר “מצטערים. אין לכם כרטיסים. אתם לא יכולים להכנס לשדה, כי רק אלה שיש להם כרטיסים יכולים להיכנס לנמל התעופה.

ש: דיברתם עברית?

ת: הוא דיבר אנגלית: ” מאחר שאין לכם כרטיסים, אתם צריכים לחזור”. תארי לעצמך את ההרגשה הזאת, שוב לחזור. אמרנו, התחננּו, ביקשנו, אמרנו שקבענו פה פגישה עם מישהו ושאנחנו חייבים להיות בשדה. אנחנו באים לקבל מישהו מאוד חשוב. ולבסוף הם נעתרו לנו, וזו היתה הרגשת הקלה, נכנסנו לשדה התעופה ושם לקחנו מונית עם נהג יהודי. האנגלים עדיין היו בשדה התעופה , ויהודים יכלו להגיע לשם.

ש: מפני שגם ערבים וגם יהודים יכולים היו להגיע?

ת: גם יהודים וגם ערבים יכולים היו להגיע, אין ספק. ואז מצאנו איזה נהג יהודי, נהג טקסי שהסיע אותנו דרך וילהלמה. נסענו באורות כבויים. כשראינו כבר את כביש “דרך פתח-תקוה” וראינו שם כמה שיריוניות שעוברות, רווח לנו. זו היתה דרך נוראה. בכל אופן, באותו ערב הודיעו ברדיו שמכונית של חברת התעופה B.O.A.C. שנסעה מירושלים לתל-אביב הותקפה ע”י ערבים ונשרפה על כל יושביה. הסתבר שזו היתה מכונית שחזרה משדה התעופה לירושלים. באותו ערב, בירושלים, לא ידעו שום דבר. לא היה ברור בדיוק מצב הענינים, כי הקריין אמר מלכתחילה “מירושלים לתל-אביב”. הם היו משוכנעים שאנחנו גמורים, שאנחנו שרופים. את יכולה לתאר לעצמך את ההרגשה הנוראה ששולחים אותנו בצורה כזו והנה קורה מה שקורה? הם התקשרו ל”קול ישראל” ורק במוצאי שבת, למעשה, נודע להם שזו מכונית עם עובדים של שדה התעופה שחזרו משדה התעופה לירושלים.

אנחנו נפגשנו פה, בתל-אביב, עם נגבי וקיבלנו מזוודה עצומה של חומר-נפץ, העלינו אותה – אני זוכרת – על מכונית שאמורה לנסוע בשיירה מדרך חולדה לירושלים. העלינו את המזוודה הזאת על גג האוטובוס, וכשאנחנו מעלים את המזוודה מה אנחנו רואים? פתאום איזה מן חור בתוך המזוודה וחומר הנפץ, התחיל ליזול… לא ליזול אלא להיזרות. זו היתה מין אבקה כזאת שהתחילה ממש לגלוש דרך החור שבמזוודה.

ש: מה זה היה, טי.אן.טי., או שזה היה….? מה זה היה?

ת: אל תשאלי אותי על חומרי נפץ. אני חושבת שזה היה טי.אן.טי. בצורת אבקה או משהו כזה.

ש: אבל זה גם יכול להיות גוש.

ת: לא. זה היה, ממש, אבקה של ממש. אבקה צהובה .

ש: יכול להיות שחומר הנפץ היה משהו שאצלנו המציאו את זה?

ת: כן. משהו כזה. אז המציאו חומר נפץ מיוחד. נסענו ביום שישי , וכל הזמן אנחנו רואים את המזוודה. יושבים מאחור ורואים ש… ממש, את יודעת. מין זרם דק של אבקה דולף כל הזמן מתוך המזוודה. זו היתה הרגשה נוראה . כל הזמן חשבנו: “הנה תופסים אותנו, ה’הגנה’ או האנגלים.” זה היה עוד בתקופה שהאנגלים עוד היו בארץ. בכל אופן, הגענו לירושלים, למרות שדרך היתה מאד קשה.

ש: הערבים לא התקיפו בדרך? זו היתה אז, כבר, “דרך בורמה”?

ת: לא. זה היה עוד דרך שער הגיא, אבל היו אוטובוסים שהותקפו. השיירה שלנו לא הותקפה. הגענו לירושלים בשלום. זה היה יום שישי אחר-הצהריים. באנו והפקדנו את המזוודה במחלקת המטען של “אגד”, שהיתה ברחוב יפו במרכז. לקחנו את פתק ההפקדה בכוונה לקחת את המזוודה חזרה מאוחר יותר. גבי ועמיחי שבאו לאחר מכן לקחת את המזוודה הסתבר להם ש”אגד” סגור. מנהל התחנה הוזעק מביתו באופן מיוחד שיבוא. אמרנו לו שעלולה להגרם התפוצצות, משום שחומר הנפץ לחוץ שם וזו הרי מזוודה שעליה, כמובן, שמו עוד מזוודות , וזה עלול להתפוצץ. הוא נבהל נורא, רצנו והוצאנו את המזוודה. ואכן, חומר הנפץ הזה שימש אותנו בהמשך הזמן, לכל ההתקפות שלנו, גם על רוממה וגם אחר כך על ליפתא, על שיח’ באדר ועל קטמון. אותן הפעולות שאריאלה, למעשה, השתתפה בהן.

ש: את יודעת פרטים על איך אריאלה נהרגה?

ת: כן, אני יודעת. אמנם לא הייתי במקום. יצאתי מהמחנה. אני זוכרת שנסעתי עם יעקב חרותי ….היינו צריכים להביא משהו . אריאלה היתה האחראית על מחסן הנשק. זמיר גם הוא היה במחסן, במשך תקופה די ארוכה לאחר שיענק’לה נהרג למעשה עוד לפני זה, התאהב בה עד שגעון וחיזר אחריה כל הזמן, היא לא נענתה לו. היא ממש, היתה בשוֹק על מותו של יענק’לה. ובכלל לא התעניינה בשום דבר. היתה שקועה בעצמה. היתה מאד מיודדת עם כוכבה, שעבדה איתה במחסן של חומרי הנפץ.

חנה ערמוני: מה היה שמה של כוכבה?

יפה בדיאן: מרים פריד. היתה בחורה מאוד נחמדה.

ש: היא היתה חניכה שלי.

ש: את יודעת פרטים על איך אריאלה נהרגה?

ת: כן, אני יודעת. אמנם לא הייתי במקום. יצאתי מהמחנה. אני זוכרת שנסעתי עם יעקב חרותי ….היינו צריכים להביא משהו . אריאלה היתה האחראית על מחסן הנשק. זמיר גם הוא במחסן, במשך תקופה די ארוכה לאחר שיענק’לה נהרג למעשה עוד לפני זה, התאהב בה עד שגעון וחיזר אחריה כל הזמן, היא לא נענתה לו. היא, ממש, היתה בשוֹק על מותו של יענק’לה. ובכלל לא התעניינה בשום דבר. היתה שקועה בעצמה. היתה מאוד מיודדת עם כוכבה, שעבדה איתה במחסן של חומרי הנפץ.

ש: מה היה שמה של כוכבה?

ת: מרים פריד. היתה בחורה מאוד נחמדה.

חנה ערמוני: היא היתה חניכה שלי.

יפה בדיאן: נכון, אני יודעת. ואריאלה מאוד קירבה אותה. הן היו, ידידות בלב ונפש.

הפיצוץ ארע בי”ח תמוז תש”ח, כנראה בגלל סיגריה שהוצתה בתוך המחסן. כל הנוכחים במחסן, שנייוייס דוד(זמיר), מרים פריד (כוכבה),בנימין שלום (מיכאל) וקראוני אסף נהרגו, אריאלה נכוותה בכל גופה והועברה לבית חולים בקור חולים. ראיתי אותה ברגעיה האחרונים, היא צעקה מכאבים נוראים ובקשה הצלה, אך לא ניתן היה לעשות מאומה וההרגשה הנוראה של צפיה במצבה מבלי שניתן להושיע לה לא ניתנת לתאור.

אבריהם של הנספים באסון זה נאספו בשקיות והועברו לחדר המתים בבית חולים .

למרבית יגוני נאלצתי לשמור על כל חברינו שנספו, במשך כל אותו לילה.

לאחר האסון במחנה , החיים בבית שהיה סמוך למחנה , היו שרויים במצוקה ובדכדוך.

אני כשלעצמי הייתי משדרת מידי ערב, פניה לצבור הירושלמי על ההתנגדות הקשה כנגד הרוזן ברנדוט, שנשלח לארץ ,על ידי האו”ם ,להשפיע לקבלת תכנית בינאום ירושלים וכן הפיכת נמל חיפה ושדה התעופה בלוד תחת שלטון בינלאומי.

כותב השדרים היה ד”ר אלדד וסייע בשידור, בר- גיורא וכן נדיבה ששידרה בשפה האנגלית.

עם הוצאתו להורג של ברנדוט, חלק מהחברים נסע לתל אביב, בגלל החשד להשתתפותם בהריגתו , הנותרים קבלו הוראה , מאנשי ההגנה לעזוב את המחנה תוך מספר שעות ונאלצנו על כן לצאת את ירושלים ולהגיע לתל אביב.