דוד נולד ביום ד’ באלול תר”פ, 18 באוגוסט 1920 בעיר בריסק (ברסט ליטובסק), אז פולין. היה הצעיר בשלושת ילדיהם של שרה ויעקב בגין. למד בגימנסיה “תרבות”, בעירו, ובגיל צעיר הצטרף לתנועת בית”ר. לאחר־מכן הצטרף לתא החשאי של האצ”ל בבריסק, שהוקם שם בשנת 1938, השתתף בקורס צבאי של הארגון ופעל להקמת תאים חדשים בבריסק. בפרוץ מלחמת העולם השניה, מילט את נפשו לרוסיה, דרך ליטא, והתחיל לחפש דרך להגיע לארץ ישראל.

בשנת 1941 הגיע ארצה כחייל בצבא אנדרס, ומיד ערק כדי להצטרף לשורות הלוחמים בבריטים. הוא מצא דרך אל חבריו במחתרת, והתחיל את חייו בארץ ובלח”י כדוד מאירי. בלח”י היה איש מחלקה ו’ – מחלקת המודיעין.

ביום 16 במארס 1944 נתפס בתל־אביב על־ידי הבריטים. בחקירתו הוכה ועונה, אך לא הסגיר לידיהם את כתובת חדרו, שם מצוי היה החומר על מחלקה ו’. היה עצור בחדר אנשי לח”י, במגרש הרוסים בירושלים – חדר 18.

במהלך משפטו ביוני דרש דוד מעורך דינו להסכים לקו ההגנה שלו, כשהוא מופיע כחייל של תנועת המחתרת העברית ושנשקו היה מיועד למלחמה באנגלים. עורך הדין לא יכול היה להסכים לקו הגנה כזה והתפטר, בהסכמתו. דוד ביקש למסור הצהרה בה אמר שהוא שולל את זכותו של בית דין זה לשפוט אותו. ברור היום שאנגליה לא באה לכאן כדי להגשים את המנדט, אלא יצרה את המנדט כדי להגשים את מטרותיה שלה. לוחמי חרות ישראל אינם משתתפים במשחק של אזרחות הגונה ובוויכוח על החוקים שלכם, ואני, כחייל בשרותיהם עומד בפניכם בפנים גלויות: הפסיקו את המשחק. אני רוצה מכם שביחס אלינו, תפסיקו גם אתם את העמדת הפנים של אובייקטיביות וחוקיות. נהיה אויבים גלויים עם כל היחסים הנובעים מכך. וראשית כל נובע מזה יחס אלינו לא כאל פושעים פליליים, כי אם יחס הניתן לשבויי מלחמה.

בבית־דין צבאי בריטי בירושלים נידון לשתים־עשרה שנות מאסר ונכלא בכלא עכו. נימנה עם הבורחים, בפריצה לכלא עכו, ביום 4 במאי 1947, והוסיף לפעול במסגרת הלח”י.

עם קום המדינה, התגייס דוד לצה”ל ושירת כקצין עד לשחרורו. עבד בעיריית תל־אביב והיה פעיל בהסתדרות העובדים הלאומית, בתנועת החירות ובאגודה להנצחת חללי לח”י.

נפטר ביום כ”ד באלול תש”ם, 5 בספטמבר 1980– בגיל ששים. הותיר אישה, גניה לבית טבקסבלט, ושני ילדים, בת־שבע ויעקב .