מיכאל בן יעקב ואסתר נולד בחודש דצמבר שנת 1913 בריגה, לטביה. אביו היה איש עסקים. בילדותו למד מיכאל בבית־ספר עממי ולימודי קודש. כבר בגיל 13 הצטרף לתנועת בית”ר. הוא השתלב בפעילות ענפה בתנועה, כי רצה להכין את עצמו לעלייה בעתיד לארץ־ישראל. לאחר שסיים את לימודיו בגימנסיה גרמנית, התנדב לשרות בצבא הלטבי ועם סיום שירותו, נסע מיכאל לגרמניה, כדי למלא את רצון אביו, ללמוד רפואה.

בעלות הנאצים לשלטון, קרא מיכאל את ‘הכתובת על הקיר’, הפסיק את לימודיו, עזב את גרמניה, ועבר לצרפת, שם למד שלוש שנים לימודי חקלאות ים־תיכונית באוניברסיטת טולוז, כי רצה להיות חקלאי בארץ־ישראל. לאחר שנת לימודים נוספת בחקלאות, בארצות־הברית, הוסמך כאגרונום. אז הרגיש שהוא מוכן להגשים את חלומו, ובשנת 1937 עלה ארצה. תחילה התגייס לנוטרות ושירת כ’גפיר’ בקלמניה. כעבור זמן־מה עבר לעבוד בחברת ‘עלית’, בה היה אביו שותף.

בשנת 1939 נסע מיכאל לקובנה, ליטא, כדי לשאת לאישה את קרובת משפחתו רחל בת צבי היימן, ילידת .1920 לאחר הנישואין, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, חזר הזוג ארצה, ורק עתה יכול היה מיכאל להגשים את חלומו: הוא הקים בית ומשק חקלאי במושבה גדרה. לימים הצטרפו מיכאל ורחל ללח”י ועזרו למחתרת ככל יכולתם. הם סייעו בתרומות, אך בעיקר העמידו את ביתם ואת משקם לרשות המחתרת, כמחסה לחברי לח”י בימים הקשים של הרדיפות. רבים מהלוחמים המבוקשים על־ידי השלטונות הבריטים מצאו אצלם מקלט.

בשנת 1945 עברו מיכאל ורחל לבנימינה, רכשו שטח גדול מחוץ למושבה, בנו בית כלבבם, קדחו באר מים והקימו בצמוד לביתם משק חקלאי לדוגמה. כך קם ללח”י בסיס חדש לפעילות. גם כאן הסתתרו חברי מחתרת ‘מבוקשים’, לרבות בורחי כלא עכו, לאחר הפריצה הגדולה. המקום שימש גם כבסיס לכינוס וליציאה לפעולות קרב.

לאחר קום המדינה נטל מיכאל חלק פעיל בחיים הציבוריים של בנימינה.

מיכאל נפטר ביום ב’ באייר תשמ”ה, 23 באפריל 1985, ורחל ביום י”ב בכסלו תשנ”א, 29 בנובמבר 1990 הם השאירו אחריהם ארבעה ילדים: צבי, בנימין, אליהו ואסתר. הובאו למנוחות בבית העלמין בבנימינה.