עדה נולדה ביום ב’ באדר ב’ תרצ”ב, 10 במרץ 1922 להוריה יעקב ואסתר אריאל (לייבוביץ’) בציריך שבשוויץ. עלתה ארצה יחד עם הוריה ביום 2 באוקטובר 1929 – הגשמת חלומה הציוני של המשפחה. עדה השלימה את לימודיה בגימנסיה “הרצליה” ובגימנסיה בן־יהודה. היתה פעילה בבית”ר בסקציית השחיה של “מכבי” ובאתלטיקה קלה ב”מכבי עתיד”.

ההצטרפות לאצ”ל היתה מובנת מאליה. כבר בגיל 13 מילאה תפקידי קשר, העברת נשק, הכנת אוכל לבחורים בעמדות, עיקוב אחרי חשודים, ותצפיות בעת הורדת עולים בלתי לגליים. לימים גם צורפה לקבוצה, שלמדה עזרה ראשונה. עם הפילוג, הצטרפה ללח”י. בלח”י עברה קורס מפקדים ועסקה בכל תפקיד שהוטל עליה, החל במזכירות, עבודה בבית־הדפוס, הדרכת קבוצה, וכן שומרת ראשו של ישקה אליאב, מפעילי לח”י.

בשנים 1941–1943 עבדה כמזכירה אזרחית בצבא הבריטי, ובסוף 1943 התגייסה לחיל האויר הבריטי, הועברה למצרים ושירתה שם כאלחוטאית. מילאה תפקידים שונים עבור לח”י, ועבדה בשיתוף עם אליהו חכים ואליהו בית־צורי. במרץ 1945 הועברה לירושלים ומשם, כעבור חודש, למחנה השיחרורים ברמלה. נעצרה על־ידי הבולשת הבריטית בתוך המחנה, והועברה בתחילה לבית־הסוהר בבית־לחם, וכעבור שבועיים לבית המעצר (“הוילה”). נחקרה רבות על־ידי מפקד הבולשת קיטלינג בכוונה להסגירה למצרים, על־מנת להעמידה למשפט על חלקה בעזרה לחיסול הלורד מוין. ההסגרה לא יצאה לפועל, כנראה מחוסר הוכחות.

עדה שוחררה למעצר בית ביוני 1946, ונאסרה שנית עם גל המאסרים בעיקבות פיצוץ מלון המלך דוד. נשלחה ללטרון ב’. כעבור שישה שבועות שוחררה שנית למעצר בית.

עם קום המדינה שירתה בצה”ל, בגיוס חלקי, בחיל־הים. שוחררה סופית בשנת 1947.

החל מיוני 1947 ועד 1979 ניהלה את אופנת אריאל בע”מ, חנות לממכר אופנת נשים, שהקימו הוריה בתל־אביב. לאחר־מכן עבדה כמזכירה, תחילה בתעשייה הצבאית ואח”כ ב”מנפאור”.

עדה נפטרה ביום י”ז בשבט תשס”ז, 5 בפברואר 2007 והובאה למנוחות בבית העלמין ירקון.