אריה נולד ביום י’ בסיון תרפ”ג, 25 במאי 1923. בבריסק, פולין, לאִמו, פנינה, ולאביו, אליעזר. המשפחה עלתה ארצה באופן לגאלי בשנת 1925 והשתקעה בירושלים. אריה למד בבית הספר “תחכמוני”, לאחר מכן בבית ספר “חורב”, ולבסוף בסמינר למורים מזרחי. הוא היה בעל דעות לאומיות ובשנת 1937 התגייס לארגון הצבאי הלאומי.
עם פרוץ מלחמת העולם השניה, התגייסו חברי האצ”ל לצבא הבריטי. בהתאם להוראה שקיבל, התגייס אריה לחיל הסְפָר של עבר הירדן, בו שירת שלוש וחצי שנים. אחרי שהשתחרר, הצטרף, בחודש מרס 1944, ללח”י. למחייתו עבד באותה תקופה במחלקת הטלגרף בדואר. במחצית שנת 1944 נשלח לקורס מפקדים של המחתרת, שנערך בלב הכפר הערבי ג’מוסין הסמוך לתל אביב, שם שכר זוג תימנים בית והעמידו לרשות המחתרת. זמן מה אחרי שהשתחרר מחיל הספר, הביא אריה למחתרת טכנאי רדיו שהכיר בעת שרותו, מנפרד שמו, אשר החל לבנות משדר עבור תחנת שידור חשאית של המחתרת וגם העביר קורס לאלחוטאים.
אריה צורף למחלקת הפעולות של לח”י ושולב במבצעים נגד השלטון הבריטי. השתתף בפעולה משותפת עם האצ”ל: ההתקפה על בניין ה־C.I.D. (מרכז הבולשת הבריטית). הוא היה אחראי לפעולות בירושלים, לרבות הפעולה הנועזת של שחרור חבר מרכז לח”י אלדד (ד”ר ישראל שייב), ממרפאתו של ד”ר טיכוֹ בירושלים, לשם הובא לטיפול, תחת משמר. אריה היה בין הפורצים לתוך המרפאה. הפעולה הצליחה ואלדד חזר לפעילות מלאה בלח”י. אריה עבר צפונה והכין מוקשים עבור ההתקפה הגדולה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה. הוא הפעיל מוקש נגד רכב צבאי בריטי מול זכרון יעקב ועוד פעולות נוספות. אריה פעל בירושלים, בחיפה, בתל אביב, בשרון ובזכרון יעקב.
עם הכרזת המדינה והקמת צה”ל, התגייס ביום 30 במאי 1948 לחטיבה 8, שם היה קצין קשר. אחר הועבר לחיל האוויר וסיים את שירותו הצבאי בדרגת סרן. ב-27 במאי 1948 נשא לאִשה את חברתו במחתרת, רות כהן (אמירה, נמרודה), שישבה כשנה בבית הסוהר לנשים בבית לחם, לאחר שנתפסה עם כרוזים. לאחר מלחמת הקוממיות עבד אריה כמנהל ייצור של בית החרושת עסיס. לאחר מכן עבר לחברת אוסם כמנהל מפעל. בשנת 1988, לאחר מחלה, יצא לגימלאות.
לזוג אפרתי נולדו שני ילדים: ארנון ודנה.
אריה נפטר בכ”ב בסיוון תשע”ח, 5 ביוני 2018 והוא קבור בבית העלמין סגולה בפתח תקוה.
