בת שבע נולדה ביום י”ח בתשרי תרפ”ט, 2 באוקטובר 1928 בתל אביב. הוריה, יהודה ומוסיה אלטשולר, היו נצר למשפחת רבנים ידועה והיו להם גם שני בנים. בת שבע למדה בגימנסיה “השכלה” בתל אביב, ובסיום לימודיה נרשמה ללימודי משפטים. אך ליבה ונטיותיה היו ספרותיים יותר וכבר בנערותה משכה ידה בעט השירה. עתיד רב נשקף לנערה ברוכת הכשרונות הספרותיים. שיריה התבלטו בנתיב הלירי הצמוד למראה העיניים והחודר למעמקי הנפש. חלק מפרי עטה התפרסם בעיתונות בעודה בת 17, כגון “צפיה” ב”דבר”, שתי טרצינות ב”הארץ” וכד’.

אולם שירים אלה עדיין לא ביטאו את המתרחש בנפש הרגישה של הנערה, שמחשבותיה על המציאות בארץ ישראל בתקופה ההיא היו ריאליות בתכלית: הארץ בידי שלטון זר וצריך לשחררה על ידי מלחמה בלתי מתפשרת. הכרה זו הביאה אותה להצטרף אל מלחמת החרות של המחתרת ואל שורותיה של תנועת לוחמי חרות ישראל. לא הרבה הספיקה בת שבע במלחמה בבריטים, שכן ניכרו כבר סימני המעידה של השלטון הזר, והמחתרת החלה לפעול נגד האויב הערבי. עם חבריה, לוחמי חרות ישראל, נכנסה לשורות צה”ל בשלהי אייר תש”ח ושירתה בחטיבה 8, גדוד 82, פלוגה ג’. היא סיימה השתלמות כחובשת קרבית ויצאה עם פלוגתה למבצע “דני”.

השתתפה בכיבוש יהודיה, שדה התעופה לוד ובית נבאללה. בעת הקרבות סירבה לעזוב את מקומה, כשהגיעה השעה להחליפה, והמשיכה לכפר דיר טריף, שם נפל פגז לתוך הזחל שבו נסעה ושני רסיסים פגעו בראשה ושמו קץ לחייה הצעירים, בג’ בתמוז תש”ח, 10 ביולי 1948 היא הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין של כפר סבא, המקום בו עברו שנות ילדותה ונעוריה. לאחר מותה, נדפסו כמה משיריה בעיתונות הצבאית והאזרחית. בנוסף, שיריה יצאו לאור בספר קטן בשם “יום ירוק”, בהוצאת מחברות לספרות (תל אביב, תש”ט). על מצבת קברה נחרתו ארבע שורות משיר שכתבה:

“אמונה על כל ניתזת / ומתנגנת כסימפוניית אדירים; /
היא תנוגן עד תושב המולדת, / היא תנוגן ותחי למאזינים.”