רחמים בן יוסף ואסתר נולד בירושלים בשנת 1923 כנער הפסיק את לימודיו בבית־הספר העממי כדי לסייע בפרנסת המשפחה.

במלחמת העולם התגייס לצבא הבריטי והגיע לאיטליה. כשהשתחרר בתום המלחמה, הצטרף לאצ”ל. שיטת המלחמה של האצ”ל לא נראתה לו ולכן עבר ללח”י, כי סבר שיש להילחם ולפגוע באויב עצמו.

רחמים  עבר קורסים לנשק והשתתף בפעולות קרב רבות. אחת החשובות בהן היתה פיצוץ המיפקדה בשרונה בתל אביב, מבצרם של השלטונות. במסווה של עובדי מחלקת הטלפונים, הכניס רחמים, שהתחפש לנהג ערבי, עם חברו “יעקב” (הוברמן), שהתחזה לטכנאי טלפונים, מכונית תחזוקה מזוייפת של הדואר לשרונה, כששניהם מצויידים בתיעוד מתאים. הם העמידו את המכונית הממולכדת ליד המיפקדה, ואחרי שרחמים הפעיל את מנגנון ההשהיה, יצאו מהמחנה ברגל, כדי לבדוק, כביכול, את הקווים על עמוד הטלפון הקרוב. הפיצוץ האדיר גרם לבריטים נזקים עצומים.

כן השתתף רחמים בהתנקשויות רבות בחיילים ובשוטרים בריטים. לאחר הכ”ט בנובמבר, כשהערבים החלו להתפרע, הצטרף רחמים אל לוחמי לח”י בירושלים. ביתו שימש מקום כינוס ומחסן נשק, ואִמו סייעה ללוחמים בניקויו ובאחסנתו לאחר כל פעולה. רחמים היה אמיץ ללא גבול, שש לקרב ושלט היטב בנשקו. הוא אימץ את המקלע “בְּרֵן” לנשקו האישי, כאילו היה זה תת־מקלע, ירה בו מהמותן ביעילות רבה והפך להיות ה”מְחַפֶּה” העיקרי בפעולות לח”י בירושלים, שבמרביתן השתתף. כשהערבים השתלטו על רוממה, יצאו לשם לוחמי לח”י ורחמים עם הברן בראשם, הוא ירה לכל עבר, השליך רימונים, והערבים נתקפו בהלה ונטשו את רוממה, שחזרה לידי היהודים, ובכך נפתחה היציאה לתל אביב.

רחמים השתתף בהתקפות על שייח באדר, ליפתא עילית, ליפתא תחתית, בפריצה לקטמון ובדיר יאסין, שם הוביל את התושבים המפונים במשאית לשער מנדלבאום. הוא היה מלא שמחת חיים ובטחון עצמי, הפיח אופטימיות בקרב סובביו, ידע לשתות, לשיר , לרקוד וסחף את כולם אחריו.

בשנת 1950 נשא לאִשה את מרגלית לוי ונולדו להם שני ילדים ונכדים. את שירותו בצה”ל עשה במחנה שנלר.

אחרי המלחמה הצטרף למפלגת חרות והיה פעיל שטח של הליכוד. למחייתו עבד בנגריה, אחר כך ככַבָאי בירושלים, עד שהחליט להיות עצמאי ולסחור בירקות בשוק מחנה יהודה. אולם ההצלחה לא האירה לו פנים והא עבר תקופה של דיכאון ועוני.

רחמים נפטר בגיל 71, בכ”ד באדר תשנ”ד, 7 במרץ 1994 והובא למנוחות בבית העלמין בהר המנוחות, ירושלים.