נעמי נולדה בכו’ בטבת תרע”ז, 20 בינואר 1917 בעיר קלוז’, בירת טרנסילבניה, (אז עדיין הונגריה), להוריה שמעון ושרה. סבה היה רב העיר, ציוני נלהב. בשנת 1923 החליט לוותר על כס הרבנות ועלה לארץ ישראל, מלוּוה בגידופיו וחרפותיו של הרבי מסאטמר. לאחר שנה עם מותו של הסב, חיסל האב את כל עסקיו ועלה אף הוא לירושלים עם כל משפחתו.

בילדותה עברה נעמי את מאורעות תרפ”ט, אשר השפיעו עליה מאד וברבות הימים הצטרפה ל”נוער הלאומי” ואחר כך לבית”ר. בגיל 16 התקבלה ל”הגנה הימנית”, ב־1936 נבחרה לקורס קצינים.

עם הפילוג בהגנה הימנית רוב חברי הקורס הצטרפו לארגון הצבאי הלאומי.  בתום הקורס היא עסקה בהדרכת חניכים, ומִדֵי פעם נטלה חלק בפעולות תגמול של הארגון נגד הפורעים הערבים.

למדה בבתי הספר “למל” ו”אוולינה דה־רוטשילד”, בירושלים. ואַחַר כך בסמינר למורות מזרחי. בתום לימודיה בסמינר, נרשמה ללימודי היסטוריה כללית וספרות עברית באוניברסיטה העברית. במקביל קיבלה עבודה חלקית כמורה בגימנסיה סוקולוב.

באותה תקופה עזבה את בית הוריה והמשיכה בפעולתה באצ”ל. לא עבר זמן רב והמשטרה עלתה על עקבותיה, באה לעצרה, אך לא מצאה אותה בבית. לתקופה מסויימת מצאה נעמי מקלט בביתו של הרב מימון.

כדי להינצל ממאסר החליטה בתחילת שנת 1939 לנסוע לכמה חדשים לחו”ל לעיר הולדתה. עם פלישת היטלר לאוסטריה, הזדרזה לשוב לארץ וחזרה לפעילות באצ”ל.

עם הפילוג באצ”ל בשנת 1940, הצטרפה ללח”י. במאי 1941 נישאה לחברה, יעקב אורנשטיין, אף הוא חבר לח”י וממקורביו של יאיר. שבוע לאחר נשואיהם נעצרו על ידי הבולשת, יחד עם חברים מרכזיים אחרים של לח”י. היא נחבשה בכלא יפו ואחר כך הועברה לבית הסוהר לנשים בבית לחם, שם הייתה כלואה שלוש שנים. היא שוחררה על תנאי והצטוותה להתייצב כל יום במשטרה.

לאחר הקמת מדינת ישראל, עבדה במכון התקנים במשך 25 שנים כמזכירה וספרנית. לנעמי  שתי בנות.

נעמי נפטרה ביום כ”ז בכסלו תש”ע, 3 בדצמבר 2010 והובאה למנוחות בבית העלמין ירקון.