בוקי נולד להוריו, יהודה צבי ואסתר, ביום ט”ו בתשרי תרע”ז, 10 באוקטובר 1918 בלוצק, פולין. הוא היה הצעיר מבין ששת ילדיהם. כבן שנתיים התייתם מאִמו ואחותו, גיטל, גידלה אותו. האב, שהיה תלמיד חכם, לימד תורה. אחיו ואחיותיו ניספו בשואה, פרט לגיטל, שניצלה והקימה משפחה לתפארת.
בוקי למד בחדר, בבית ספר יסודי ובבית ספר למסחר. בן 16 הצטרף לבית”ר ואחר מונה למפקד הקן בלוצק. בשנת 1938 השתתף בקורס המפקדים הראשון של האצ”ל בפולין. עם כניסת הרוסים לפולין, ברח לוילנה, פעמיים נשלח לחפש דרכי מילוט לארץ, ופעמיים נתפס וישב בכלא הרוסי. כשהוקמה חווה חקלאית במרגלובקה ליטא, להכשרת האנשים לעלייה, מונה לאחראי מטעם ההנהגה. בעזרת קרובת משפחה מארצות הברית רכש ניירות מזוייפים ויצא לטורקיה, שם שהה שנה, מחכה לסרטיפיקט ונתמך על ידי הג’וינט.
בשנת1941 הגיע ארצה עם חבריו מהאצ”ל, שכּוּנוּ “הקבוצה הפולנית”. כאן שמע על הפילוג והצטרף ללח”י. בוקי עבד כמנהל במפעל יהלומים וכל הכנסתו הייתה קודש למחתרת. שכר, על חשבונו חדרים למסתתרים, בנה סליקים לנשק, היה אחראי על הקמת תחנת שידור, ניסויה והפעלתה. את המשדר הראשון הביא אליהו בית צורי, עולה הגרדום שבוקי הכירו והיה בן בית במשפחתו. בוקי היה גם זה שליווה את אליהו לרכבת בדרכו למצרים ומסר לו את הניירות הדרושים.
בתקופה שיצחק שמיר (מיכאל) הסתתר, בוקי גר איתו ועם אשתו שולמית והיה שומר ובן לוויה בפגישותיו הליליות של מיכאל. את כל משימותיו מילא בנאמנות ובמסירות וזכה להערכה רבה מצדם כחבר וידיד אמת.
בשנת 1944 באחת הפעולות, הכיר בוקי את רחל לבית פרטיג, ומאז לא נפרדו. ביום 2 באפריל 1946 נישאו. הוריה אהבו אותו אהבת נפש ונהנו מטוב לבו ונדיבותו. ביתם שימש מסתור למבוקשים ומפגש למערכת ה”מעש”. כשחבריו ששרדו מהתופת הגיעו ארצה, מצאו גם הם פינה חמה בביתו.
עם קום המדינה התגייס בוקי, יחד עם חבריו לצה”ל, בשייח’ מוניס. כשיעקב גרנק (“הבלונדיני הגבוה”) נפל, ליווה, יחד עם אלמנתו, את גופתו לתל אביב.
לאחר הצבא עבד בוקי בדפוס “אלישע” ובקופת חולים לאומית, עובד חרוץ ומסור, זכה בפרס העובד המצטיין. איש עניו וצנוע, אוהב אדם, אהוב על כל יודעיו ומסור למשפחתו.
לבוקי ולרחל נולדו שתי בנות – אסתי וניוה. ניוה נפטרה בגיל 16 לאחר מחלה. אסתי, עובדת סוציאלית. לה ולעודד ארבעה ילדים – איל, אלון, אורלי ואפרת.
בוקי נפטר בח’ בשבט תשס”א, 1 בפברואר 2001 לאחר שנים של יסורים, ונטמן בקריית שאול, לא רחוק מבִתוֹ ניוה.
