גנה (גנשווילי) סימן־טוב

שם מלא: גנה (גנשווילי) סימן־טוב
כינוי בלח"י: 
תאריך לידה:
1924
תאריך פטירה: 6.3.1968
ארץ ועיר לידה: ישראל, ירושלים
שנת הצטרפות ללח"י: 1940
 

סימן־טוב בן רבקה ואליהו, נולד במרץ 1924 בירושלים בשכונת בבל עמוד (שכ' הגורג'ים). הוריו עלו ארצה בשנת 1918 מטיבליסי שבגרוזיה. סימן־טוב היה הבן היחיד של המשפחה. אביו שירת בבריגדה ואחר עסק במסחר. הדמות הדומיננטית בבית היתה האם. בית ההורים היה לאומי, שררה בו אהבת הארץ והעם. סימן־טוב למד, החל מגיל שלוש בחדר, ולאחר־מכן בבית־ספר עברי ובבית־ספר איטלקי. הוא דיבר עברית, ערבית, אנגלית וגרוזינית על בורין.
בגיל 16 הצטרף ללח"י, ועסק עם חבריו בהדבקת כרוזים בירושלים. פעל בכל הפעילויות שנדרשו מנערי לח"י באותה תקופה. בפרוץ מלחמת העולם השניה, התגייס לצי הבריטי. סימן־טוב התבלט כלוחם ואף זכה בעיטור "חמשת הכוכבים" מידי מלך בריטניה. בשובו מהצי הבריטי, חזר לשורות לח"י. במלחמת העצמאות שירת בחטיבה 8, גדוד .82 בקרב על הכפר עירק־סואידן, נפצע קשה בשתי רגליו על־ידי פגז תותח, שפגע בזחל בו נהג. כן נפצעו שלושת אנשי הצוות האחרים. הזחל הוצא מכלל פעולה ונעצר בשדה הקרב. על אף מצבו הקשה, פתח סימן־טוב בחיפוי על הנסוגים במקלע הזחל, ועל־ידי וכך איפשר ליחידה לסגת על פצועיה ולהגיע לזחלים האחרים. הוא עצמו נשאר עם הפצועים, בתוך הזחל, בשדה הקרב, במשך שש שעות. בלי שים לב למצבו הקשה, הגיש לחבריו עזרה ראשונה והשקה אותם מים. לאחר ניסיונות אחדים, עלה בידו להתקשר באמצעות מכשירי הקשר שבזחל, להודיע על מקום הימצאו, ולבקש עזרה. התנהגות אמיצה זו הצילה את חייו וחיי חבריו. הוא עצמו איבד את שתי רגליו.
על התנהגותו זו הוענק לו אות "גיבור ישראל" מידי הנשיא הראשון, חיים וייצמן, והרמטכ"ל הראשון, יעקב דורי, ביום העצמאות השני של מדינת ישראל.
סימן־טוב התחתן עם האחות לוטה מבית החולים. לזוג נולדו שלושה ילדים.
יצחק שדה, שעקב אחר הקצב המהיר בו חתר החייל לשעבר, קטוע הרגליים, להשתקם ולהשתחרר מנכותו, למד לאהבו כבן וסימן־טוב השיב לו אהבה.
למרות פציעתו הקשה, היה נוהג לבקר בבתי חולים ולעודד נכים. בחגיגות יום העצמאות
ה־20, היה סימן־טוב אמור להדליק משואה, ולסמל את הגבורה האזרחית, הבאה לכלל ביטוי במאבקו לשיקום חייו. אותה שנה, לפני מועד הדלקת המשואה, בעת פינוי שדה גרוטאות בבסיס תל־נוף, התפוצץ פגז ישן והקליע פגע בסימן־טוב. פצוע־בטן קשה היה שוב לבדו מספר שעות, ללא שום עזרה. הוא מצא את מותו על שולחן הניתוחים ב־6.3.1968–ו' באדר תשכ"ח ונטמן בהר הרצל בחלקה הצבאית.
בנו, אליהו, ששירת בצנחנים, הדליק את המשואה לזכר אביו.

לחץ כאן לדף הנצחה - עיטור הגבורה באתר "יזכור" של משרד הבטחון