בנימין אור נולד ביום ל’ בשבט תרצ”ב, 7 בפברואר 1932 בשכונת הבוכרים בירושלים למשפחה בת שמונה ילדים. אביו, הרב יוסף יזדי היה תלמיד חכם ובעל חנות לירקות בשכונת מאה שערים. בנימין סייע לאביו בחנות ולמד ממנו ערכים של נתינה בסתר ודאגה לאחר. בנימין למד בתלמוד תורה ‘בני ציון’ בשכונת הבוכרים בירושלים בה הוא גר.

בשנת 1947 כאשר הוא היה בן 15 הצטרף ל’לוחמי חירות ישראל’ מתוך אהבת הארץ ותחושת ציונות כבירה וכינויו היה ‘מנחם’. הוא היה חייל ממושמע ונאמן, עשה את המוטל עליו ומילא את תפקידו בשמחה, ובאמונה בה’ ובהצלחת הפעולה. הוא לא היסס לסכן את נפשו והחל לתלות כרוזים נגד הממשל הבריטי ולהעביר מסרים למקומות שונים בעיר, אף בזמן העוצר ועסק בהסברה.

עם התבגרותו ומסירותו למטרה הוא התקדם והשתתף בפעולות מסוכנות יותר, עסק במודיעין וגם שמר על אנשים חשודים. בנימין היה איש צנוע ועניו שלא הרבה לספר על פעילותו אך ידוע שהוא שמר על מרגלת גרמניה שנתפסה.

במהלך מלחמת העצמאות הוא עבר עם משפחתו מהבית שהיה בגבול בשכונת הבוכרים אל מרתף בשכונת גאולה שהיה בו חדר אחד ומטבחון ושימש בתנאים קשים חמש משפחות וכך הם עברו את המצור על ירושלים.

בנימין התגייס לצה”ל בגיל שמונה עשרה, היה לוחם קרבי והשתתף בקרבות במלחמת העצמאות. לאחר מכן הוא עבד בפחחות במאה שערים בירושלים והתמחה בהכנת דודי מים מפח.

בשנת 1953 הוא התחתן עם גברת שרה לבית גול והקים בירושלים, עיר מולדתו האהובה, משפחה בת ארבעה ילדים. הוא עבד בבית חרושת ‘אבן וסיד’- מנקודת מבטו הוא החל לבנות את ארץ ישראל ולכן הוא התמיד בעבודה למרות הקשיים הגופניים והפגעים בידיו כתוצאה מהסיד.

כראש משפחה, בנימין לא היסס אף לרגע ומיהר להילחם במלחמת ששת הימים בכדי לשחרר את כל ירושלים, למרות שאשתו כרעה ללדת את ילדם הצעיר. שמחתו על שחרור ירושלים הייתה גדולה ביותר, ובתור אדם אהוב עם מזג נעים חבריו מהעיר העתיקה שהכירו אותו כאשר עבד אצל אביו בתקופת המנדט, שמחו לפגוש אותו משום שהם לא יכלו להיפגש לאור כך שהעיר העתיקה לא נחשבה כחלק מגבולות ארץ ישראל ממלחמת השחרור עד מלחמת ששת הימים.

לימים בנימין הפך להיות קבלן בניין והבניין הראשון שהוא בנה היה בשכונת קטמון. הוא בנה בירושלים בניינים רבים:

• בשכונת בית וגן – ברחובות: הפסגה, הרב פרנק, עוזיאל, בית וגן.
• בשכונת גוש 80 – ברחוב פנינה.
• בשכונת גאולה – ברחובות: הושע, נחום.
• בשכונת בית הכרם.
• בתלפיות- ברחוב צרת 15- מפעל הממתקים רבל שהפך לעסק שלו.

בנייניו של בנימין היו ידועים באיכות הגבוהה שלהם – האבנים היו אבנים ירושלמיות אדומות שנחשבות לאבנים יקרות וטובות, היסודות של הבניינים היו חזקים וטובים וכשהוא בנה את הבניין ברחוב צרת 15 הוא עשה אותו מבטון מזוין כך ששום מלחמה לא תוכל לפגוע בו. בנימין היה ידוע בקרב מהנדסי הבניין כאדם חכם והוא היה מציע להם פתרונות ומציע להם דרכים לסידור הבניין כך שכל מקום ינוצל בצורה הטובה ביותר.

השילוב בחברה היה בראש מעיניו של בנימין ומשום כך בתור קבלן הוא העסיק אנשים שעברו את השואה ואנשים תשושי נפש – הוא הסיע אותם כל יום לעבודה ודאג לכל מחסורם – כובעים, בגדים מיוחדים ואוכל. בנימין התייחס באנושיות וחמלה לכל עובדיו מכיוון שהוא הבין את תלאות חייהם והקושי שבבנייה הידנית הזו. בנימין הצטרף לעבודה בעצמו ובפרט הוא דאג בעצמו ליציקה. לאחר שהסתיימה בנייתו של הבניין בנימין היה דואג לסעודת מצווה מכובדת ומפוארת בכדי להודות לה’ על הזכות לבנות את ירושלים עיר הקודש ותחושה של יום חג אפפה אותו.

לאחר מכן הוא הקים את מפעל הממתקים רבל בו יוצרו ממתקים שעדיין זכורים בחיך האנשים שטעמו אותם. בנימין דאג להעסיק גם במפעל אנשים עם צרכים מיוחדים ואנשים ניצולי שואה ודאג למחסורם. המבשל הראשי שהוא העסיק היה אדם ניצול שואה בשם יעקב אייזנברג שהיה גר בתל אביב ובנימין דאג להסיע אותו בעצמו ומיוזמתו בכל יום עד לתחנה המרכזית בירושלים בכדי להקל על יעקב את הדרך.

בנימין היה איש חסד שעזר לאנשים אחרים, קירב והשכין שלום בין אנשים ואהב את ארץ ישראל בצורה הטבעית והטהורה ביותר.

בנימין נפטר ביום כ”ז בכסלו תשנ”ב, 22 בדצמבר 1992 והוא קבור בבית העלמין סנהדריה בירושלים.