פיצוץ מטה המשטרה בחיפה

חלק חשוב ממאבקה של לח"י בשלטון הבריטי היה התקפות על מרכזי המשטרה הבריטית בארץ. אחת הפעולות המוצלחות ביותר התרחשה ב- 12 בינואר 1947 בחיפה, שם הותקף מטה המשטרה, ברחוב שכיום נקרא באופן הולם דרך העצמאות (אז – רחוב המלכים). היה מדובר בבניין גדול באזור מבוצר שכלל את כל משרדי המחוז של המשטרה ומפקדותיה, כמו גם משרדים ממשלתיים נוספים.

מכיוון שלבניין היתה חצר סגורה שבה חנו כלי רכב, הוחלט להחדיר לאליה מכונית תופת. אחד השוטרים שעבדו במקום סיפק מידע מבפנים ואנשי מחלקה ו', מחלקת הידיעות, ערכו תצפיות מבחוץ וכך התגלו והתבררו הנוהג של כניסת המכוניות, אופן החנייתן ותנועתם של אנשי הבולשת. עוד ביררו מתי יהיה הזמן העדיף לביצוע הפעולה והמחלקה הטכנית הכינה את המטען, בו הותקן שעון עצר. למקרה חירום הותקן גם פתיל ליד דלת הנהג, כדי שאם ישתבש דבר מה, יהיה אפשר לפוצץ את המטען ישירות.

לראש צוות ההתקפה נבחר יעקב פנסו – "גואל". כמו בהתקפה על שרונה, גם כאן היה צורך בהסוואה, ערמומיות ואומץ רב. על מנת לחדור למתחם, הוחלט שגואל יתחזה לקצין בריטי וינהג ברכב משטרה בריטי. בתל אביב הוחרמה משאית של חיל האוויר הבריטי והועברה צפונה, לבנימינה. למחרת, ביום הפעולה, אנשי המחלקה הטכנית ובראשם ראובן אביבי – "רוב'קה", צייר במקצועו, צבעו את המשאית כך שתדמה לרכב משטרה ובמקביל הוכנו עבורה המסמכים הדרושים. לאחר מכן, הועמסו על הרכב 400 ק"ג חומר נפץ ורסיסי מתכת, שכוסו בשמיכות משטרתיות.  

אנשי הפעולה יצאו לדרך בשיירה של שלושה רכבים – המשאית שעליה מטען הנפץ, נהוגה בידיו של גואל, לבוש במדי שוטר בריטי, ועוד שני רכבים בהם ישבו לוחמים נוספים שנועדו לאבטח את הפעולה ולחפות על נסיגתו של גואל: רוב'קה, יעקב בן טוב – "קולחוזניק", יהודה לוי – "שמואל", ראש המחלקה הטכנית של לח"י ומומחה לחומרי נפץ וחבלה,  צבי פיגלביץ – "רמי" ודוד שומרון – "עלי".

לקראת השעה 17:00, הגיע גואל למקום ונסע למגרש החניה של מטה המשטרה. אולם החצר, שהיתה אמורה להיות פנויה למדי, היתה מלאה בכלי רכב. בלית ברירה, העמיד גואל את הרכב היכן שהתאפשר לו. הגירסאות בעניין שונות. יש הטוענים כי הוא חנה תוך שהוא חוסם את אחד הרכבים האחרים, יש האומרים שהוא חנה במקום חניה שמור של אחד הקצינים ולפי גירסא נוספת הוא העמיד את רכבו באמצע החצר. בכל מקרה, עד מהרה יוצא החוצה אחד השומרים לנזוף בו. גם כאן נבדלות הגירסאות.

לפי יעקב בנאי – "מזל", בספרו "חיילים אלמונים", הסמל התורן ניגש לנזוף בגואל ושאל מנין המכונית. גואל, שתכנן להסתלק מהמכונית ולתת לשעון העצר לעשות את שלו, הבין שהפעולה עלולה להיכשל והחליט להדליק את הפתיל ידנית תוך שהוא עונה בה בעת לשאלתו של הסמל -"מתל אביב".

הסרג'נט לוטש עיניים: מה מתרחש פה? גואל יודע: כעת אין לאבד זמן. הכל גלוי. הוא שולף את אקדוחו ויורה. מחטיא. הסרג'נט תפש את הכל. שלף גם את אקדוחו ופתח באש אל גואל, הבורח לעבר השער. השוטר הערבי איבד את עשתונותיו – מה פתאום שני ג'ונים (כינוי לשוטרים) יורים זה בזה. וטרם הספיק לתפוש משהו, תפש גואל את ה'סטן' שעל כתפו וסובב אותו סביב-סביב. השוטר התהפך וגואל קפץ מעל לשער (עמ' 504-505).

 

תמונה באדיבות מכון ז'בוטינסקי בישראל

מאידך, לפי נתן ילין-מור – "גרא", בספרו "לוחמי חרות ישראל",

לגואל לא היה עניין להיכנס עם הסמל בשיחה ארוכה. הוא חשב על אפשרות להפעיל את המוקש. על כיוון השעון בנוכחות הסמל אף לא היה כדאי לחשוב… עתה לא שיחק עוד גואל במחבואים. הוא סינן מבין שיניו את התשובה "אני מתל אביב" ובאותה עת הדליק את הפתיל לנגד עיניו של הסמל. מנקודה זו התפתחו העניינים במהירות. הסמל החל צורח 'בומב!', היינו 'פצצה!'. הוא לא הסתפק בזה. הוא הוציא אקדח מנרתיקו וירה פעם ופעמיים אל עבר גואל, בלי שפגע בו. הוא פגע בשוטר הערבי ששמר על הכניסה ופצעו. גואל היה מאומן וזריז יותר. גם הוא שלף את אקדחו וביריה אחת הפיל את הסמל. הזקיפים שעל הכניסה לא הבינו את המתרחש: שני אנגלים יורים זה בזה. מכל מקום, הם לא ההינו להפעיל את תת-המקלעים שבידיהם נגד אחד מהם. אך היריות הזעיקו את השוטרים והבלשים שבבניין. גם הם לא תפסו את המתרחש. הם החלו לירות לכל עבר כי לא ידעו מי האויב והיכן הוא. היתה אנדרלמוסיה מלאה. בראותו את הבהלה שהשתררה החליט גואל כי כשרה השעה לחמוק מחצר הבניין. השוטר הערבי פצוע היה ושכב על האדמה. השוטר האנגלי היה מבולבל. גואל זינק עליו, הפילו והתגלגל יחד עמו אל מחוץ לפתח היציאה, שם הרפה ממנו (עמ' 376).

 

תמונה באדיבות מכון ז'בוטינסקי בישראל

בנוסף, על פי רישומי הבולשת, המובאים על ידי יעקב מרקוביצקי בספרו "ימים של דם ואש", מכונית משטרתית הגיע למקום ב- 17:25, לא עצרה לפני המחסום ופרצה אותו. הנהג אמר לשומר כי הוא הגיע מתל אביב וכי הוא בתפקיד, אך מכיוון שחסרו לו כובע שירות ותגי זיהוי, השומרים חשדו בו.

בכל אופן, כל הגירסאות מביאות לתוצאה אחת – גואל מנצל את המהומה, נמלט מהמקום במהירות ומגיע בשלום לחבריו שהמתינו לו בתחנת "אגד" הסמוכה. הם נוסעים דרומה, לתל אביב. לאחר שהם נוסעים כמה מאות מטרים הם שומעים את ההתפוצצות, שעוצמתה כמעט והופכת את מכוניתם. ההתפוצצות האדירה מוטטה אגף שלם מבניין המשטרה. מספר שוטרים נהרגו (המספרים נעים בין שישה לארבעה), עשרות אנשים נפצעו ונזק רב נגרם למאגר המידע של הבולשת.