ירושלים, ט”ז בשבט תש”ט

אהובתי,

אני כותב לך שורות אלו בזמן ישיבה של האסיפה המכוננת, בתוך אולם הישיבות. האספה משעממת מאד מבחינת התוכן. יש בה רק עניין בזה שמכירים את כל ‘האנשים הגדולים’, את קומתם ופרצופם. זה, כמובן, מעניין מאוד.

ירושלים היתה אתמול חגיגית וצוהלת. בחוץ – מצד הקהל וביחוד הנוער – היתה שמחה כנה וטבעית מאד. בפנים – בפתיחת האסיפה המכוננת היה עגום מאד. אבל, מה אפשר לעשות? עדיין לא למדו סדרי דמוקרטיה.

אני משמש לפי-שעה אטרקציה לצלמים, לקהל, לחיילים וצופים. אחרי ישיבת-הפתיחה נגש אלי רמז, כדי לברך אותי וכן נחמיה ארגוב, שלישו של בן-גוריון. הוא אמר, שיש לו הרבה מה לשוחח אתי וקודם-כל מסר לי שבן-גוריון – בניגוד לידיעות בעתונים – עדיין לא אישר את פסק-הדין ואף מתכוון להשיב לי על מכתב שהעברתי לו לפני כמה שבועות. כן נגשו לברכני אנשים רבים, שאת שמותיהם אינני זוכר. עניין החתימות רודף אותי גם כאן. אני מסרב. אך כשניגש חייל פצוע ומפציר, אני נענה ואח”כ כבר באים אחרים לדרוש על-סמך התקדים.

לידי יושב אורי צבי גרינברג. הוא רצה דוקא לשבת סמוך אלי. חברה זו, כמובן, נעימה לי יותר מכל חברה אחרת.

כמעט שכבר שכחתי, שלפני שבוע עוד הייתי במקום אחר. אבל גם כאן – את חסרה לי ואף הבת. אע”פ שהייתי רוצה להשאר בירושלים, אני מחכה כבר בקוצר רוח לערב-שבת, ששוב אהיה בקרבתך ואראה את דורית שלנו.

הספקתי להצטנן קצת. אך זה כבר עבר. הצרה היא בישיבות הלילה. מפאת שינה מועטת, אני חש בעיני. בכל זאת, אשתדל לישון קצת בהזדמנות הראשונה.

מסרי שלום לכל המכרים, לחברים (העבירי להם, אם תוכלי, את ידיעה על אי-אישור פסק-הדין); ד”ש לנחמה ולמשפחתה, לרות.

ולך הרבה נשיקות. אם אינך קנאית, העבירי חלק מהן לדורית.

אוהבך תמיד נתן