אור ליום כ”א בכסלו תש”ט

אהובתי,

היום סיימנו את ששת ימי העדות שלי. אינני יודע איך ימסרו זאת העיתונים, אך הסיום היה חזק. מחר יעמוד מתי. אצלו זה ימשך כנראה יום אחד בלבד או קצת יותר מזה. בשבוע הבא יתחילו בשמיעת העדים ותהיה לנו עבודה להכין את השאלות לכולם. עבודה לא פשוטה.

על בקשתנו המחודשת לשחרור בערבות עדיין לא קיבלנו תשובה. בית-הדין היה רוצה מאוד לעשות זאת, אבל התובע הנבל בא בכל פעם ומודיע, שהממונים על הבטחון מתנגדים לכך. אמונה רבה אין לי, איפוא, בשחרורנו ברגע זה. אם נשאר כאן, יבוא בחשבון ביקורך ביום א’. אבל אני מבקש אותך מאוד, ילדתי – אל תבואי, במקרה שזה עלול להזיק במשהו לך או לילדה. אמנם, רוצה הייתי מאוד לראותך, אבל אם ישנה סכנה כלשהי בביקור – על שנינו לוותר.

מה שלומה של דורית? האם היא רואה כבר? מה צבע עיניה? הנקבע כבר? והשערות – מבהירות? ואולי היא כבר מחייכת? הייתי רוצה לראות את הפעוטה בשבועותיה הראשונים. אני בטוח, שאת מספרת לה על אביה “הפושע” ומנשקת אותה גם בשמי.

ואיך את מרגישה? ודאי קשה לך עתה, לאחר שהמטפלת הלכה. איך את מסתדרת? מי שומר קצת על הילדה בשעה שאת צריכה לצאת לקנות משהו? המרובה העבודה?

אם יהיה לך קצת פנאי – כתבי יותר. כתבי על הדעות שאת קולטת בקשר למשפט. לא בקשר לפסק-הדין, אלא ביחס למהלך הדיונים עצמם.

מסרי נא שלום לכל הידידים והמכרים.

ונשיקות בלי-מספר לאם ולבת האהובות

אוהבכם נתן

הודיעיני נא אם קיבלת כבר את מכונת הכתיבה ואת הסיגריות.