יום ה’, ט”ז במרחשון תש”ט

אהובתי-יקירתי,

אחרי-הצהרים הייתי שקוע בקריאה, כאשר לפתע בשעה 235 נתגלו פניו של האחראי על בית-הסוהר והוא מברכני ברכת “מזל-טוב”. התרגשתי מאד ושאלתיו מנין הידיעה. הראה לי את הטלגרמה. ושוב התרגשתי. הן לא ידעתי עד כה את הרגש, להיות אבא. אכן, רק הטלגרמה היתה לנגד עיני. אף-על-פי-כן לא היה הרגש מופשט כלל וכלל. חשתי, שהלב מוצף חמימות מיוחדת והייתי אחר משהייתי לפני דקות מספר. כאשר הצלחתי לכבוש את הרגשות, עיינתי שוב ושוב בטלגרמה. הרי זאת אומרת, שהכל עבר בשלום ואת בריאה. עתה מותר לגלות, כי חרדתי לך מאד-מאד בשבועות האחרונים. וביחוד מאז נודע לי, כי מטרידים ומציקים לך בלי-הרף. והעובדה השניה – הרי יש לנו בת. צחקתי כשקראתי בטלגרמה שהיא “יפה ושחורה”.  מילא – שחורה, זה אפשר כנראה לראות. אך שהיא יפה, דומני מוקדם עדיין לקבוע. אילולא ידעתי, כי לא את שערכת את הטלגרמה, כבר הייתי מעיר את תשומת-ליבך, כי אינך שונה מכל האמהות, הרואות את ילדיהן כלילי-יופי וחכמה ושלמות… אך האמת היא, שאף אני סבור, שהיא תהיה חכמה ויפה. אלא, אסור להגיד זאת בקול רם, כדי לא לקלקל את הילדה.

האחראי גם סיפר לי, שמלאכתי נעשתה על ידו: לרץ שהביא את הטלגרמה הוא מסר תשובה: מזל טוב בשמי ובשמו של מתי. אין ספק, שכוונתו היתה טובה, אבל סבורני שעלה בהשערתך, כי לא סגנוני הוא. כשאמר לי זאת, עוד הייתי מרוגש ולא הגיבותי על כך. בינתים התחלנו – אני ומתי – לטייל לאורך החדר הארוך שלנו. התחלנו לבקש שם בשביל הבת. כיון שבטלגרמה נאמר כי הבת שחורה היא, ויתרתי על השם, שהעברתי לך על ידי מר זליגמן. עלה ברעיוני השם דורית. ראשית – מפני שהדור שלנו באמת שונה מכל אלה שקדמו לו. שנית – מפני שאוהב אני את הצורה הזאת של שמות עבריים. ושלישית – על כי צלצולו נאה. חזרתי כמה וכמה פעמים על השם הזה וקבעתי, כי זה יהיה יפה באם הבת תקרא כך. [אני מקווה, שראש המטה הכללי של הצבא – יעקב דורי – לא יחשוב שאני רוצה לכבד אותו בצורה כזאת על שהוא מחזיק אותי במאסר…] גם בעיני מתי מוצא חן השם הזה. ועתה יש רק להתפלל, שהוא ימצא חן בעיניך ושההצעה תגיע אליך במועד. ניסחתי טלגרמה ומסרתיה לאחראי בבקשה להריצה אליך בהקדם האפשרי. אני מקווה שמחר, ביום ששי, תהיה הטלגרמה אצלך.

אלף מחשבות ואחת כבר עלו במוחי מאז קיבלתי את הידיעה. כל-כך הרבה דברים הייתי רוצה לדעת. איך עבר כל זה? ואיך את מרגישה? ומי הסיע אותך לבית החולים? ומי עזר לך? אך יודע אני, שלא אקבל תשובה על-כך אלא משיגיע מכתבך ממך. ויודעני גם, שאף לאחר שתתאוששי ותאספי כוח לכתוב לי, יתכן שמכתבך יתגלגל במשרדים כמה שבועות עד שיגיע לידי. – עוד יש לי תקווה, שתנתן לי האפשרות להתראות עמך. עוד מעט אכתוב על כך לתובע הצבאי. בהיותו כאן ביום ראשון הוא הבטיח לעיין בדבר וראיתי אצלו נטייה לתשובה חיובית. במקרה שהתשובה בכל-זאת תהיה שלילית – ולזה יש לצפות תמיד – דמי בנפשך, כי אני נמצא על-ידך ביום ובלילה. אני סבור, כי על אף הכל לא יארכו הימים ושוב נהיה יחד.

רק היום, בשעות הבוקר, נמסר לי מכתבך מיום כ”ט בתשרי, שבו את כותבת לי על ההטרדה הבלתי-פוסקת, שאת נתונה לה. הייתי שבע-רוגז כל הבוקר. רתחתי לדעת, שזה היה עוד יותר גרוע מכפי שתיארתי לעצמי. בכל פעם נוכח אדם לדעת, כי לנוולות אין גבול. הצרה היא, ששוב אינני בטוח, אם יניחו לך לפחות עכשו. והייתי רוצה לדעת איך המצב בנקודה זו.

רציתי היום לשתות כוסית יחד עם מתי לחייך ולחיי הבת. אך לא היתה לנו אף טיפה אחת. הזמנתי משקה וביום א’ נערוך “מסיבה”. אמנם, ליד השולחן נשב רק שנינו, אבל נשמור מקומות גם לך, גם לקטנטונת וגם לכל הידידים הטובים שלנו. מתי דורש תמיד בשלומך. היום הוא נזכר במקרה עם המכונית בשעת הטיול בטבריה. הוא אומר שמידי פעם בהזכרו את המקרה, עובר רעד בגופו.

אני בטוח, שנחמה היתה לימינך כל הזמן. הודי לה מקרב לב גם בשמי. לאחי, אני מתאר לי, ודאי כבר שלחתם טלגרמה על השמחה.

נקווה שאוכל לראותך ולנשקך בימים הקרובים. את הבת אינני מנשק, כי נדמה לי שהרופאים אומרים שאין זה הגייני. אמרי לה שתהיה ילדה טובה ושאביה אוהב אותה ומתגעגע לראותה. [האינך מקנאה אהובתי? עד כה לא גילית סימנים של קנאה. הנני להבטיחך, כי לא נגרע כלום מאהבתי אותך]. הרבה הרבה נשיקות לאשתי ולאמה של ביתי –

תמיד שלך נתן

ט”ו במרחשוון תש”ט

פרידה קיבלה את המכתב בכ”ב במרחשוון XI/24