תל-אביב, כ”ט תשרי תש”ט

אהובי,

מכתבך ממוצאי יום כיפור הגיע אלי ביום כ”ה תשרי. קיבלתיו ע”י שליח מהקריה.

קשה לכתוב מכתב בתנאים אלו למרות שהתרגלתי כבר שכל חיי נהפכו לסוד פומבי: ביתי, חיי, חפצי וכל הנוגע לי. כל חייל וכל שוטר המצויד בסטן יש לו הרשות (ורשות זו מנוצלת בסיטונות) לערוך חיפוש בביתי ולחטט בכל פינה וכל חפץ. כמובן שחיפושים אלו נערכים תמיד בלילות. כי הרי בשעות היום הדבר עלול להטריד פחות.

נדמה לי שבשטח זה אין כבר דבר שעלול להפתיע אותי. וכך גם קרה עם מאסרי. לא הופתעתי כלל וכלל. הייתי מוכנה לדבר זה. זו היתה עוד אפיזודה מעניינת בחיי (ואינני יכולה להתלונן על חוסר אפיזודות מעניינות). סוף סוף את רוב שנותי בארץ ביליתי בבתי-סוהר! וזהו אולי הבית היחידי שהיה לי עד כה בארץ. הרגשתי את עצמי כאילו חזרתי הביתה).

גם מאסרך לא “הוציא אותי מהכלים”. גם לזה הייתי מוכנה. חבל מאד שביקשת את הקצין שיודיע לי מקודם על מאסרך. הוא במילא לא מילא את הבטחתו.

אני משתדלת לקבל רשות לבקר אותך. מגוחך הוא התירוץ שקשה לטלטל אותי , כי הדרך רחוקה. מעניין אותי לדעת אם הטלטולים לבתי-סוהר בג’יפים וזינזנה באמצע הלילה נעשו לפי הוראת רופא…

מועד הלידה מתקרב כבר. אני מרגישה את עצמי טוב מאד. אני נמצאת, כמובן, כל הזמן תחת השגחת הרופא.

בחודש הראשון אחרי הלידה החלטתי להשאר בדירתי. מכרים הציעו לי לעבור לגור אצלם. במשך הזמן הקרוב יתבהרו בוודאי האפקים ולא, אקבל את הצעתם זו ואעבור אליהם.

למרות האימה שמשתדלים להפיל על אנשים נשארו לי הרבה ידידים שדואגים לי ועוזרים לי בכל האפשרי. כלום לא חסר לי ורק לשני דברים אני עכשו מחכה: לביקור אצלך וללידה, ומקווה ששניהם יהיו בקרוב.

נחמה עוזרת לי בכל, היא דואגת לי כמו אם ממש. לא פעם בפתחי את הדלת נכנסת אסתר הקטנטונת עם סל גדול ביד ובו ביצים או עוגה טעימה, כי היא חוששת שמא לא היה לי זמן או כוח לעמוד בתור כדי לקבלם. גם הבוקר היא הביאה לי ארוחת בוקר, כי מזג האוויר היה גרוע והיא לא רצתה שארד מוקדם לרחוב.

נחמה ביקשה למסור לך את שתי הנשיקות המסורתיות ומוסיפה שהיתה כבר רוצה לראותך. גם אני אצטרף לבקשתה זו ואוסיף עוד נשיקה אחת חמה.

ד”ש לבבית למתי. מה שלומו? ומה שלום הטייסת המסתורית? האם היא באמת קיימת או שנולדה בדמיונם של העתונאים?

שוב נשיקות

מפרידה