רצח יאיר היה שיא בשרשרת הכישלונות של המחתרת, אשר לא פסקו גם עם מותו של יאיר. עדיין צפויות היו לארגונו פגיעות מכאיבות ביותר, אשר הביאו אותו כמעט עד עברי פי פחת. חלק מהחברים נשברו ופרשו. אלה שנותרו נשבעו להמשיך ולנקום.
“לוחמי חירות ישראל” לא יניחו את הנשק מידם ויוסיפו להילחם עד חורמה בשלטון הזר,” הכריזו. בראש הארגון הוצב יצחק צלניק, וותיק המפקדים וסגנו של יאיר, אשר היה נטול יכולת פעולה. בתל-אביב פרשה מפעילות  קבוצה בת 35 איש, בהנהגת טוביה חן-ציון, מחשש לקיומם של פרובוקטורים שחדרו לארגון. בירושלים ובחיפה נותרו עשרות בודדות , אשר דחקו בצלניק לפעול ולנקום. למעשה, העתודה האיכותית ובעלת הניסיון המחתרתי נמצאה בבתי-הסוהר ובמחנות המעצר. עתודה נוספת שעמדה הכן והייתה סמויה מעיני הבריטים, הייתה “הקבוצה הפולנית”, כעשרים בחורים ובחורות, חברי ה”תאים הלאומיים” של האצ”ל בפולין, שהגיעו ארצה בשנת 1941 והתייצבו לצד יאיר. הוכנו שלוש פעולות נקם באשור צלניק, אשר בהעדר מודיעין אמין, כולן נועדו לכישלון.   
 
פעולה א’:
הפעלת מוקש חשמלי בקרבת שרונה, בדרך בה נוסע הקצין מורטון, רוצחו של יאיר, מדי יום ביומו בשעות הבוקר. אולם שיחק לו המזל למורטון, שסטה בנסיעתו הצדה וכשהמוקש הופעל, התהפכה אמנם מכוניתו, אך הוא עצמו יצא בריא ושלם.
                                
פעולה ב’:
התנקשות במפקד המשטרה הבריטית בירושלים, מק-קונל. עיקר התכנית הייתה מלכוד מכוניתו של מק-קונל, אשר היה נוהג לצאת מביתו שבטלביה ובדרך אוסף את נהגו וממשיך עד למטה המשטרה. הרעיון היה למלכד את המכונית ולזרוע מוקשים בדרך לבית- הקברות האנגלי שבהר ציון ולפוצצם בעת לווייתו של מק-קונל. התכנית אושרה ללא הטמנת המוקשים בדרך, מחשש השתתפותם של מנהיגים יהודים בלוויה שעלולים להיפגע מהפיצוץ. מכוניתו של מק-קונל אמנם מולכדה, אך אותו בוקר הוציא אותה מהמוסך נהגו הערבי, אשר התניע את המכונית ונהרג בפיצוץ.
            
פעולה ג’:

ב-22 באפריל 1942 נעשה ניסיון התנקשות נוסף בחיי קולונל אלן סונדרס, המפקח הראשי של משטרת פלשתינה (א”י). הונחה פצצה גדולה בדרך נסיעתו של סונדרס, סמוך לביתו. הפצצה נתגלתה ופורקה. זמן קצר אחרי הכישלונות, נעצרו משה בר-גיורא וישראל תבואה, מתכנני פעולת הנקם נגד הקצין מק-קונל.

גל המעצרים נמשך ללא הרף, חלקם בסיוע הפעיל של הסוכנות היהודית ו”ההגנה”, אשר הגבירה את קצב החטיפות. אנשים היו נעלמים מבתיהם ורק לאחר זמן מה היו מודיעים לבני משפחותיהם כי הם “שבויים” בידי “ההגנה”. חטופים אלה נחקרו על ידי שוביהם, תוך שימוש באמצעי עינויים קשים ואחר  היו נמסרים לידי הבולשת. אחד החטופים, אפרים זטלר, אשר אחרי חקירתו הוסגר למשטרה, סיפר לחבריו במחנה העצורים מזרע כי אנשי “ההגנה” שחטפו אותו, עינו אותו במשך שלושה ימים, היו תולים אותו לסירוגין בידיים קשורות על חבל, היו מורידים אותו, חוקרים ותולים אותו שוב.  לאחר שהתעללו בו, הושלך לתעלה באחד הכבישים, משם אספו  אותו אנשי הבולשת הבריטית. בחור אחר שנחטף על ידי אנשי “ההגנה” והוסגר לידי הבריטים, היה יעקב גלבוע (פולני), מעוזריו של יאיר, שנשבר ופרש מהארגון. הוא התיישב בקיבוץ “מעלה החמישה”, בהאמינו שמצא את מנוחתו שם. אלא שביום אחד באו לקיבוץ שלושה גברים שפקדו עליו להתלוות אליהם. הוא נלקח בעיניים קשורות וידיים כפותות לחקירה שנמשכה כמה ימים, שבסופה הוא הוסגר על ידי יהודה ארזי, קצין משטרה מטעם “ההגנה”, לידי מפקד הבולשת, ג’ילס. אחר שהוא נחקר, הועבר למזרע ומשם ללטרון ולאפריקה. 

חגורת המצוד מתהדקת. פורסמו תמונותיהם של יהושע כהן, צבי פרונין, ונחמיה טורנברג, משרידי המפקדים שנותרו.
 
ב-5 במאי 1942 הסגיר את עצמו למשטרה, מיואש ושבור ברוחו, יצחק צלניק, המפקד האחרון של “הארגון הצבאי הלאומי בישראל”. את הסיבה להסגרתו הוא נימק בהתערערות האמון והיחסים בינו לבין אנשי סניף ירושלים על רקע התנגדותו לביצוע פעולת המיקוש בבית הקברות בשעת לווייתו המתוכננת של מק-קונל, כמתואר לעיל.
 
רוב רובו של הארגון היה נמצא עתה במחנה העצורים ובבתי הסוהר בעכו ובירושלים. כשמסתכלים בדיעבד על אותו קומץ אנשים נאמנים של “קבוצת שטרן”
ההרוסה, שהתהלך ללא כל מליצה בגיא צלמוות ממש, ונחשולי שנאה מציפים אותו מכול עבר, כשמביטים באותם צעירים מעטים שהתהלכו בידיים ריקות, כשכל רגע נשקפת להם סכנת כדור, מאסר ועינויים – עולה בזיכרון שירו של יאיר ל”כנופיית המטורפים”, שיר המתחיל במילים: “מוכי שיגעון המלכות, לוחמי החירות במולדת”. כי אכן רק מוכי אידיאל עד לשיגעון היו מסוגלים לקיים גרעין מחתרתי באותם תנאים-לא תנאים ולא להתייאש ולא להישבר.
 
יהושע כהן וצבי פרונין, שתמונותיהם פורסמו עם פרס כסף על ראשם, היו מזן “מוכי שיגעון המלכות”. צבי פרונין, “הישיש” היה האחראי על סניף חיפה.
יהושע כהן הצעיר ממנו בחמש-עשרה שנה, יליד הארץ, פעל  באצ”ל בעיר הולדתו כפר סבא ועם הפילוג הצטרף ליאיר. הידיעה על רצח יאיר הכתה אותו בתדהמה, כמו את חבריו. אך עד מהרה התעשת וקבע להמשיך את המלחמה בכול  מחיר ולא להיתפס חי. אחרי פרסום תמונתו הוא מחליט לשאת נשק תמיד. הוא עובר עם חברתו מילדות, נחה, למצוא מקלט זמני בין מעבי העצים של פרדסי השרון. אט אט החלו להיווצר קשרים בין השרידים המעטים שנשארו בחוץ ובין יהושע שהחלו לסור אליו לפרדס. יהושע ידע להפיח בחבריו תקווה ונכונות להמשך המלחמה ולאלה  לא היה גבול להערצתם אליו.
גם ישראל אלדד הוא בין המעודדים מדברי יהושע. הוא נרתם לעבודת ההסברה,    מחבר כרוזים, מחדש את הביטאון הפנימי “במחתרת” שנפסק אחרי רצח יאיר, בו הוא קורא לפתוח בחזית שנייה שתהייה מלחמת התקפה נגד השלטון הזר וכיבוש המולדת. חזית שנייה זו לא בוששה לבוא.
 
לעיון נוסף:
שפילמן, אנשל, כרוסט, יוסף, מרדות ומעש: האיש שקיים את הנדר, תל-אביב: יאיר, 1988
זרעוני, בנימין, גאון ונדיב ואכזר, תל-אביב: מלוא, 1992
אלדד, ישראל, מעשר ראשון, מהדורה רביעית, תל-אביב: יאיר, 1999
גלבוע, יעקב, בלכתך בשדות אימה, תל-אביב: יאיר, 1986
בנאי, יעקב, חיילים אלמונים, תל-אביב, יאיר, 1989
בן-תור, נחמיה, ספר תולדות לוחמי חירות ישראל, תל-אביב: הוצאת יאיר, 2010
בן-תור, נחמיה, לקסיקון לח”י, תל-אביב: הוצאת יאיר, 2007