רבקה נולדה בווארשה, בפולין, ביום כ”ח בכסלו תרפ”ה, 25 בדצמבר 1924. בת שלישית לשלום ולשושנה. משפחתה עלתה ארצה ב־1925, אביה עלה בגפו שנה אחת לפני־כן להכין את הבסיס למשפחה. הוא היה סוחר ותעשיין ואִמהּ עקרת בית, מראשוני המתיישבים בבני־ברק. מצבם הכלכלי היה טוב, אך משנקלעו לקשיים בשנות המשבר (1935), עברו לתל אביב. האב היה מחסידי “גוּר” והבית היה דתי מאד. בארץ גדלה המשפחה והיו בה שישה ילדים ורבקה יצאה לעבוד בגיל צעיר, על מנת לסייע בפרנסת הבית.

היא הייתה חברה בתנועת הנוער “ברית־חשמונאים”, תנועת נוער דתית לאומית, שרבים מחבריה הצטרפו למחתרות האצ”ל ובהמשך ללח”י. מפגשי התנועה, התקיימו בתלמוד־תורה של התימנים, ברח’ קלישר בתל אביב.

רבקה הצטרפה ללח”י אחרי רצח יאיר בשנת 1942. בתחילה הייתה מדריכה של מספר בנות, שהיא גייסה בתנועת “ברית חשמונאים” ושמרה איתן על קשר. היו לה מאבקים קשים בביתה, מאחר והוריה התנגדו לעבודתה במחתרת; אדיקות אביה היתה לה לאבן נגף. אך בעקשנותה גברה על התנגדותם של ההורים והביאה אותם להשלמה עם העובדות. גם בחיר ליבה אברהם, המכונה “גדעון”, היה במחתרת והוריה התנגדו תחילה לשידוך. מנישואיה נולדו לה שלושה ילדים: ארנון, ענת וגדעון, ונכדים.

בלח”י עסקה בעיקר בקשר עם משפחות אוהדות ובארגון סיוע לפצועי המחתרת, במציאת מקומות מסתור וכן בקשרים עם הרופאים שטיפלו בפצועים. בין המטלות, הייתה גם משימה של שכירתידירות עבור המחתרת ועבור לוחמים שנאלצו להסתתר ולהחליף מגורים לעתים קרובות. גם פעולות אלה הצריכו התגברות על הלכי־רוח והשקפות דתיות, לגבי שכירת חדרים לגברים שאינם נשואים לשוכרת, כשהייתה נאלצת להציגם כבני זוג. לאחר זמן שִמשה בתפקיד מקשרת של מיכאל (יצחק שמיר), חבר מרכז לח”י.

בשנותיה האחרונות, לאחר שגדלו ילדיה, שוב יצאה לעבוד ולעזור לפרנסת המשפחה בין השאר שימשה כמזכירה בבית ספר ברמת־גן.

עיסוקיה היו: עבודת־יד, סריגה לנכדים ולימודי תנ”ך. היא מצאה עניין בכל הקשור בארץ ישראל, ותולדות העם היהודי, ולזאת הקדישה את כל זמנה הפנוי.
מצטיינת ביושרה וצניעותה. נאמנה ללא גבול למשפחתה ולזכר מחתרת לח”י.