ב-31 בינואר 1936 נישאו אברהם שטרן – “יאיר” ורוני בורשטיין בטקס מצומצם בביתו של חבר לח”י, ישקה אליאב, ברמת גן. הם הכירו ב- 1927 בפקולטה למדעי הרוח של האוניברסיטה העברית בהר הצופים ועד מהרה הפכה ידידותם לאהבה. בתוכנית “חיים שכאלה”, סיפרה רוני על פגישתם:
“לראשונה ראיתיו באוניברסיטה… הוא התבלט מייד, גם בהשתתפות בשיעורים, גם בחיצוניותו… הוא היה לבוש, אפשר לומר, אלגנטי באופן יחסי… תמיד בחליפה… ובאחת ההפסקות באותה החצר על הר הצופים הוא פנה אליי, אינני יודעת מדוע… דווקא אני, לא נראיתי מתבלטת. כנראה שהיה לו רצון עז להכיר אותי קצת יותר מקרוב. משם, מאותה פגישה, התחילו בעצם יחסי הידידות שלנו”.
מכיוון שהכירו לראשונה ב- 15 בדצמבר, בכל שנה בתאריך זה הביא לה יאיר זר כריזנטמות. אם היה רחוק ממנה, בחו”ל או במאסר, היה דואג שאחרים יביאו לה את הזר בשמו.
ב- 1929 נסעה רוני לוינה ללמוד בקונסרבטוריון ומאוחר יותר נסע יאיר לפירנצה, לכתוב דוקטורט בשפה וספרות יוונית קלאסית. אהבתם נמשכה גם ממרחק והם שמרו על קשר מכתבים ואף החליטו להינשא לאחר שיחזור יאיר לארץ. במכתב מנובמבר 1929, כותב לה יאיר:
“טובה שלי, רוניק!… זהובה שלי, ילדתי הטובה. את אוהבת אותי, רוצה בי, מחכה לי! גם אני מחכה לך, כמה ללטיפותייך הענוגות, רוצה שתהיי שלי ויחד עם זאת מרגיש את עצמי כל כך זעיר, שדוף, חסר ערך, תועה בדרכי בהשוואה לאהבה הגדולה אשר כבשה את נפשך, את כל כולך. אני רוצה לנשק אותך, את כתפייך, את חזך, אני רוצה להשתכר מנשיקותייך, מן ההכרה שאת רוצה בליטופי, שאת שלי. אולם אינני שוכח אפילו לרגע את העדינות היונית של דאגתך לי. אינני שוכח אותך, הענוגה, הטובה, החודרת אל צפונות לבי”.
אולם פעילותו המחתרתית של יאיר גזלה ממנו יותר ויותר זמן. הוא הפסיק את לימודי הדוקטורט, הגביר את פעילותו המחתרתית ואף נסע לאירופה בשליחות האצ”ל. ב- 1935, כאשר היה בשליחות בוורשה, ביקש ממנה יאיר שתבוא אליו. רוני נסעה אליו בציפיה כי יציע לה להינשא לו ולכן גם יצאה לדרך מצויידת בכל הנדוניה, אולם להפתעתה הרבה הוא הודיע לה כי עליהם להיפרד – דווקא משום שהיא כה יקרה לו, הוא אינו רוצה להרוס את חייה, משום שהוא מוסר את כל כולו למחתרת ויודע כי פעילותו המחתרתית עלולה להביא למאסרו או אפילו למותו ואי לכך לא יוכל לקשור את עצמו איתה.
לאחר שחזרה ארצה, האדם היחידי לו סיפרה מה אירע היה דוד רזיאל, חברו הטוב של יאיר מהאצ”ל, שאמר לה שהדבר לא ייתכן ושהוא לא ירשה זאת “מפני שאין עוד זוג אנשים כה משלימים, כה מתאימים אחד לשני”. לאחר מספר חודשים הופיע רזיאל בחדרה ואמר לה להיות מוכנה למחר בשש בבוקר, משום שהם הולכים לנמל יפו לקבל את פניו של יאיר השב ארצה. היא סירבה, ביקשה שיניח לה, הזכירה לו שהם הרי נפרדו ואמרה שהיא רוצה לשכוח את יאיר. אולם הוא התעקש והיא נעתרה. לאחר המפגש בנמל, רזיאל עזב את רוני ויאיר והם נותרו להסדיר את העניינים ביניהם. “והוא אמר לי פשוט ‘אינני מסוגל לוותר עלייך… תדעי שחייך יהיו קשים'” והוסיף גם שהיא תצטרך לוותר על ילדים. רוני הסכימה לכל.
במשך שלוש שנים חיו יחד ללא הפרעה, אולם ב- 1939, לאחר פרסום הספר הלבן, רזיאל נאסר ויאיר החליף אותו. מאוחר יותר גם יאיר נאסר והועבר מבית כלא אחד לשני, כשרוני נאלצת להיטלטל בדרכים על מנת לבקרו. לאחר מספר שנים, כשיאיר הקים את ארגון לח”י – לוחמי חירות ישראל, הוא ירד למחתרת ורוני ראתה אותו לעתים רחוקות בלבד. היא שבה להתגורר עם הוריה ובאה לבקר אותו בדירה שנשכרה תחת שם בדוי, רק בערבי שבת. במקום לחיות יחד, כמשפחה, הם נאלצים להסתפק ברגעים חטופים של אושר, כשטיילו בלילות בחוצות תל אביב. מאוחר יותר המצב מחמיר ויאיר חי כנרדף, נודד בין בתי ידידים או נאלץ ללון בחדרי כביסה ובמקלטים. פגישותיו עם רוני נערכות באקראי, בפינות אפלות. יאיר היה שולח אל רוני מקשרת עם פתק, מזמין אותה לאיזושהי נקודת מפגש, והם היו מתהלכים יחד כשעה, כשמשני צידי הרחוב מתהלכים חברים עם נשק ושומרים עליהם. יאיר, שחש כי הבריטים סוגרים עליו, אמר לה שהיה רוצה שיהיה לה ילד למזכרת ממנו, והיא הבינה שתלד ילד ללא אב. רוני מספרת כי “החלטה על ילד באה רק כאשר נודע לו שימיו ספורים, גם אני ידעתי זאת”. הוא מבקש ממנה שתהיה אם תקיפה מאוד, לא ותרנית ולא סלחנית, שתבין שהתפקיד שלה יהיה כפול.
פגישתם האחרונה נערכה כשיאיר נפגש עם אחיה של רוני, נחמיה ברוש, איש ההגנה, שניסה לשכנע את יאיר לקבל את חסות ההגנה. בתוכנית “הכל אנשים” שהוקדשה ליאיר, נשאלה רוני מה נאמר בפגישה האחרונה ביניהם. היא השיבה:
“הדבר העיקרי היה הרגשות שלנו. פוליטיקה, תנועה, לח”י – זה הכל היה מחוץ. רק אנחנו שנינו, אחרי כל כך הרבה שנים של להיות יחד ולא להיות יחד. אבל להמשיך לאהוב בכל התנאים. הרי חיי נישואיי היו זמן מה ברחובות תל אביב בחשכה. אבל האושר הזה, שהוא על ידי, אף על פי שמשני צדי הרחוב בחורים עם נשק שמרו עלינו”.
בריאיון למוסף סופשבוע של מעריב, היא ענתה למשה זונדר, ששאל לגבי הקשר שהיה לה עם יאיר בימיו האחרונים:
“הוא היה אישיות מיוחדת, יאיר שטרן. היתה אז מלחמה והרחובות היו מאופלים. זה היה מזלנו. הוא היה שולח לי פתק בקשר לפגישה והיינו מסתובבים ברחוב החשוך איזו שעה, זה היה בעיקר ברחוב נחמני בתל אביב וברחובות באיזור, כאשר משני צידי הרחוב עמדו שני חברים עם נשק ושמרו עלינו. אלה היו אברהם אמפר וזליג ז’ק, שהקברים שלהם ליד יאיר. אלו היו חיי הנישואים שלי“.
בתוכנית “חיים שכאלה”, היא סיפרה:
“[יאיר] כתמיד רצה לעודד אותי ואמר לי שישנן תוכניות שהוא יעבור למקום אחר ועוד יהיה טוב וביקש כרגיל ששוב אשבע לו כי אני אוהבת אותו, כי אני סולחת לו על הכל ויותר לא ראיתיו… אני חשתי שאני מאבדת אותו, את היקר לי ביותר. אני ידעתי שאין כל תקווה, אני ידעתי שהוא לא יחיה… שאין כל הצלה”.
ב- 12 בפברואר 1942 נורה יאיר למוות בדירת המסתור שלו בתל אביב. רוני שמעה הודעה ברדיו שהאנגלים גילו את מחבואו של אברהם שטרן וירו בו, אך מכיוון שלא הובהר שהוא נורה למוות, היא חשבה שעוד ניתן להצילו. היא נסעה לתל אביב, לדוד שטרן, אחיו של יאיר, שלא ידע מהעניין. היא סיפרה לו את ששמעה ואמרה לו שעליהם למצוא רופא ועורכי דין ולנסות ולסייע ליאיר. דוד יצא לחפש וחזר אחרי שעה ולפי מראהו היא הבינה את שקרה. כארבעה חודשים לאחר מותו של יאיר, נולד בנם, שנקרא על שם אביו – יאיר אברהם.