במהלך שנות המחתרת, נעצרו ונאסרו רבים מלוחמי לח”י. אולם חומות וסוהרים לא עצרו אותם מלשאוף לברוח ולהצטרף מחדש לפעילות המחתרתית וחלקם אכן הצליחו לעשות זאת ולחבור שוב לחבריהם לנשק. נתן ילין מור – “גרא”, אחד מחברי מרכז לח”י, כתב כי “בית הסוהר מלווה כל תנועה לוחמת בדרך מלחמתה. השלטון המדכא שואף להשמיד את הלוחמים השמדה פיסית או להוציאם מן המערכה על ידי כלאו אותם מאחורי סורג ובריח. הלוחם, אשר רוחו לא נשברה ואמונתו לא נתערערה, מבקש דרכים להחזיר לעצמו את כושר הפעולה המלחמתי ולהצטרף מחדש אל חבריו העומדים במערכה. הוא משתדל לברוח מבית הסוהר” (“החזית”, גיליון ה’, חשוון תש”ד).
אחת הבריחות הידועות והמרשימות ביותר היא בריחתם של 20 חברי לח”י ממחנה המעצר בלטרון דרך מנהרה שנחפרה במשך חודשים, בריחה שהשיבה לשורות המחתרת לוחמים מנוסים, הביאה גל של אהדה ללח”י כמו גם מצטרפים חדשים. יצחק שמיר – “מיכאל” כותב כי בבריחה מלטרון קיימים “כל הסממנים שאפיינו את הבריחות של אנשי המחתרת ונוסף על כך, בריחה זו היתה פרק חשוב בתולדות המחתרת של לח”י, היא איפשרה את פריצת לח”י ממגבלות ההסתגרות הפנימית וחשיפתה לציבור היהודי כולו. אפשר לומר, כי בריחת ה-20 מלטרון היתה הכרזת מלחמה של לח”י נגד המשעבד והכובש” (אצל: נחמיה בן תור, “הבריחה הגדולה”, עמ’ 8).
מחנה המעצר בלטרון היה מוקף בשלוש גדרות תיל וכן בגדר חשמלית. למעשה היו בו ארבעה מחנות נבדלים, אחד לנתיני אויב, גרמנים ואיטלקים, שני לנתיני חוץ אחרים, צ’כים, פולנים וכד’, שנחשדו כקשורים לנאצים ולבני בריתם, שלישי לערבים והרביעי – ליהודים, שכלל עצורים משלוש המחתרות בארץ כמו גם עצורים “נייטרליים”. בתקופת הבריחה, שהו במחנה כמאה יהודים, וההשגחה והפיקוח עליהם היו קפדניים במיוחד. המחנה היהודי מוקם בנקודה שממנה בריחה תהיה הקשה ביותר. אולם, כפי שכותב ילין-מור, “כשאין אפשרות לפרוץ את קו ההגנה של האוייב, יש לעקוף אותו”.
הבריחה המרשימה תוכננה למעשה עוד בטרם הגיעו עצורי לח”י ללטרון. עוד בהיותם במחנה המעצר במזרעה תכננו עצירי לח”י לברוח משם באמצעות חפירת מנהרה ולאחר שנודע להם כי הם עומדים לעבור ללטרון, הם השיגו את מפת מחנה המעצר בלטרון והחלו לתכנן את חפירת המנהרה משם. העניין נשמר בסודיות מוחלטת, וגם עצורי לח”י אחרים מודרו לחלוטין מהעניין.
מכיוון שהיה ברור שתהיה חשיבות אחרונה להיפטרות מעודפי האדמה, החליטו הבורחים שהדרך הנוחה ביותר לעשות זאת תהיה לשלב את האדמה בערוגות ולכן עוד במזרעה החלו לעבד גינות ירק ונוי, כדי להרגיל את הבריטים לעניין. לא רק זאת, אלא שהבורחים אפילו דאגו שלא הם ייזמו את העניין. מתתיהו שמואלביץ’ – “צור” מספר על כך: “ללא ספק נעורר חשד, הן בקרב השלטונות והן בקרב העצירים, אם נסכים לפתע לגדל בלאטרון ירקות ולשתול פרחים. כדאי אפוא להתחיל כבר מעתה [במזרעה], לפני ההעברה, בעבודת גינה. אנו משתדלים להעלות מחדש על הפרק את בעיית העבודה וכשהמנהל מזכיר עניין זה, אנו מציעים לו, כי נעמיד את השאלה להצבעה באסיפה כללית של העצירים. בין העצירים מתנהל ויכוח; אנו אדישים, כביכול, לגבי שאלה זו. לבסוף מתקבלת החלטה להסכים לעיבוד החלקות הסמוכות לצריפים, התנאי שהירקות ישמשו לצרכינו והתוצרת לא תנוכה ממנת האוכל המוקצבת לנו על ידי השלטונות. המנהל מסכים. הראשונים שהחלו בעיבוד האדמה היו האחרים. אנחנו רק הצטרפנו רק כעבור זמן ומי יחשוד שכוונות זדון לנו בכך?” (“בימים אדומים”, עמ’ 44).
בנוסף, מכיוון שהעצירים נשלחו ללטרון בקבוצות, דאגו הבורחים שבקבוצת החלוץ יהיו אנשים משלהם, שישתלטו על הצריף שמיקומו יהיה הנוח ביותר לחפירת מנהרה. שמואל קפלן – “אשר” ועמנואל הנגבי – “אדם” היו כוח החלוץ והצליחו לתבוע בעלות על הצריף שהיה קרוב ביותר לגדר. וכך, כאשר יתר העצירים הגיעו ללטרון בדצמבר 1942, הבורחים ראו את הנגבי עומד בפתח הצריף ומיהרו להגיע אליו ולהתמקם בו.
התוכנית היתה להתחיל ולחפור מנהרה בצריף הקרוב ביותר לגדר – לפתוח פתח ברצפה, לחפור בור בעומק של כשני מטר ומתחתיתו להתקדם בחפירת מנהרה שתעבור מתחת לכל הגדרות, עד שתגיע לתעלה מלאכותית המובילה את מי הגשמים מן המחנה אל הוואדי הסמוך, ושם, במקום בו הוואדי מתעקל, הם יוכלו להתגנב החוצה מבלי להיראות ולהימלט דרך כביש רמלה-ירושלים.
עוד לפני שהחלה חפירת המנהרה, נקטו הבורחים שורה של פעולות שנועדו להרגיל את הבריטים והאסירים האחרים למנהגים מסויימים. הבורחים התלבטו רבות כיצד יסתירו את מעשיהם, עד שיהודה בן דוד – “עמוס” הציע להקים מלתחה בפינת הצריף שבה תכננו להתחיל ולחפור את המנהרה. הבורחים קיבלו את עצתו ותלו כמה שמיכות שמאחוריהן אחסנו את חפציהם ותלו את בגדיהם, לכאורה על מנת לפתור את בעיית חוסר הסדר בצריף. כאשר מפקד מחנה המעצר ביקר בצריף, ראה את המלתחה ושמע כי היא נועדה לשמור על הסדר והניקיון, הוא שיבח את העצירים על כך ואף המליץ לשוכני הצריפים האחרים לנהוג כך. בנוסף, הבורחים החלו לקיים בכל ערב שירה בציבור, על מנת להרגיל את הבריטים שמצריפם תמיד בוקעת שירה בקול גדול, שבעתיד תסווה את רעשי החפירות.
חפירת המנהרה עצמה נאלצה לחכות לעונת הגשמים, כאשר קולות הרוח והגשם הניתך על גגות הפח של הצריפים יסוו את רעשי החפירה, והגשם והבוץ הקלו על פיזור העפר שהוצא מהמנהרה. החפירות החלו כשלושה שבועות לאחר הקמת המלתחה, ככל הנראה באמצע ינואר 1943 (למרות שיש הטוענים כי הן החלו בדצמבר 1942). כל שוכני הצריף היו מתוחים ונרגשים, ונאלצו להכריח את עצמם לשיר, פן השתיקה הפתאומית תעורר חשד בצריפים הסמוכים או אצל הבריטים. למרבה המזל, רצפת הצריף לא הייתה עשויה בטון אלא היתה מרוצפת באבנים והבורחים הוציאו שש אבנים מפינת הצריף ויצרו מהן מכסה למנהרה – הם סידרו אותן על לוחות עץ שמסביבם מסגרת פח שבה תקועים ווים, שיסייעו להרים את המכסה. את החריצים בין האבנים סתמו בחומר שהמציאו, לאחר ניסיונות רבים, מאבני סיד מרוסקות מעורבות עם שמן ואפר מתנורי המטבח.
בתחילה חפרו את המנהרה רק בערבים, לאחר מיפקד הערב ונעילת הצריפים ב-18:00 ועד 22:00, שהיתה שעת כיבוי האורות, אולם בהמשך עבדו גם במהלך היום. חפירת המנהרה נמשכה (לא ברצף) כתשעה חודשים בחשאיות מוחלטת. תחילה העריכו המתכננים שיצטרכו לחפור כ-40 מטרים על מנת לעבור את גדרות המחנה, אולם בסופו של דבר הם נאלצו לחפור כ-76 מטרים כדי לצאת לחופשי.
לכאורה, לכל אחד בצריף היו משימות משלו: שישה איש היו החופרים, שעסקו בחפירת המנהרה, שלושה גננים עדרו את החלקות שליד הצריף והכינו מדי יום ערוגה שתקלוט את העפר שנחפר, “היו [שני] נגרים שהכינו קורות תמיכה… והיו גם [ארבעה] אנשי מודיעין, שתפקידם היה לברר אם השוטרים או שוכני הצריפים האחרים חושדים במשהו. חשובה מאוד היתה גם הקמתה של מערכת התרעה שפעלה ללא הפסקה, בוחנת תמיד את השוטרים ואת הכביש החיצוני, שמא יגיעו לפתע כלי רכב המבשרים על חיפוש בעזרת שוטרים מן החוץ. במקום אזעקות, משתמשים כאן בשירים – שיר אחד על מנת להתריע על תנועה חשודה אצל הבריטים, שיר שני – על תנועה חשודה אצל השוטרים הערבים ושיר שלישי – המתריע על חיפוש” (שולמית לבנת, “השמיים קרובים יותר”, עמ’ 56). אולם שמואלביץ’ מדגיש כי למרות חלוקת התפקידים המוגדרת, “למעשה, דאגנו כולנו לכל” (“ימים אדומים”, עמ’ 50) ומתאר עד כמה עשרים הבורחים היו שקועים כל כולם בעניין: “חושבים. עשרים מוחות חושבים יומם ולילה, כיצד להחיש את חפירת המנהרה; כיצד לחזקה ולשכללה; כיצד להסתירה מעין כל; כיצד לפזר את האדמה ולהשיג לוחות עץ; כיצד להאירה ולספק לה אוויר – יומם ולילה, ללא הפסק, חודשים על גבי חודשים” (“ימים אדומים”, עמ’ 54).
הקשיים בדרך אל החופש היו רבים – השגת כלים מתאימים, בעיית התאורה, הצורך להיפטר בחשאי מהעפר שנחפר החוצה, התמוטטויות של חלקים מהמנהרה, סלעים העומדים בדרכם, מחסור בחמצן, הצפות של מי גשמים וסכנת החיפושים מצד הבריטים. אך בעקשנות ובהתמדה, התגברו העצירים על כולם ומצאו פתרון לכל בעיה.
כלים – הקושי הראשון היה המחסור בכלי עבודה מתאימים. חלק מהכלים “הוחרמו” מבעלי מקצוע חיצוניים שבאו למחנה לבצע עבודות שונות, חלק מהכלים תיקנו הבורחים עצמם. שלמה יעקובי מספר על כך בספרו “חופשי”: “מעדר ששפשפנו באבנים במשך ימים שלמים עד שהתאים למטרתנו, וסכין חדה שהתקנו מלוח פלדה שמצא אחד החברים בחצר” (עמ’ 105). מלבד זאת, הם השתמשו בכלי הגינון ובכל כלי שהצליחו להשיג, כולל מזלגות וסכינים.
היפטרות מהעפר – בתחילה סילקו את העפר מבעד לחריצי הקירות, כפית אחר כפית דחפו החוצה את העפר, אולם הדרך העיקרית להיפטר מהעפר היתה להשתמש בבגדים ככלי קיבול – חולצות שקצותיהן קשורים בחוט ומשמשות כמעין שק לעפר, כיסי מעילים מלאים בעפר, שקי עפר מתחת לבית השחי וההמצאה המרשימה ביותר – כיסים פנימיים שנתפרו במיוחד בתוך המכנסיים ונקשרו בשרוך שהיה אפשר לפתוח אותו בקלות וכך לפזר את העפר ברחבי הבסיס. בנוסף, בלילות התגנבו החברים לערוגות, עקרו את הפרחים, שפכו פנימה חול ושתלו מעליו מחדש את הפרחים. כמו כן, ערוגות חדשות היו צצות מדי פעם ויעקובי מספר על כך: “מדי בוקר הקמנו מעין אוהל שמיכות בצמוד לאחד החלונות. לכאורה, אוהל שנועד למי שרוצים לקרוא בשקט מחוץ לצריף החם והמחניק. למעשה, שני בחורים שכבו באוהל והיו מקבלים את שקי האדמה דרך החלון ומפזרים אותם באחידות בכל שטח האוהל. בערבים, כשפירקנו את האוהל, היתה צצה במקום ערוגה חדשה. מדי יום ביומו נדדנו עם האוהל מחלון לחלון. הבחורים פיזרו את האדמה ויצרו ערוגות חדשות בגינת הצריף” (עמ’ 110).
התמוטטות התקרה – סכנת ההתמוטטות ריחפה כל הזמן על המנהרה ועל חופריה. היה ברור שיש לבנות תקרה ותמיכות מעץ. בתחילה השתמשו החופרים בחלק מהקרשים של מיטותיהם, עליהם נחו המזרנים, אולם משלב מסויים נדרשו קרשים נוספים, שהושגו מתוך צריפים ריקים וחדרי השירותים.
חמצן – חפירת המנהרה נמשכה לאט. בשלב מסויים החופרים נתקלו בשכבת סלע והיה עליהם לחצוב ממש על מנת להתקדם. בשלב זה הם נתקלו בבעיה רצינית של מחסור בחמצן – בלתי אפשרי היה לשהות במנהרה יותר מחצי שעה, וכמעט כל מי שעשה זאת, לאחר שיצא, הקיא או התעלף. עד מהרה לא ניתן היה לשהות במנהרה אלא דקות ספורות, והעבודה הושבתה. לבסוף, לאחר כמה נסיונות ורעיונות, נמצא הפתרון – ממעיל גשם משטרתי גנוב הם יצרו מפוח, חיברו אליו צינור גומי והאריכו אותו בצינור שהרכיבו בעצמם מרצועות פח, עיתונים ודבק. הם עטפו את הצינור בבד עבה, החדירו אותו למנהרה ובעזרת המפוח הזרימו לתוכה אוויר. לאחר שעברו את שכבת הסלע האטומה ושבו לחפור באדמה, כבר לא היה צורך במפוח.
תאורה – בצריפים היתה תאורה בערבים עד השעה 22:00 ולאחר מכן נותק החשמל, מלבד בשירותים. חוטי חשמל סולקו מכמה צריפים ריקים ובאמצעותם חובר קו מחתרתי לקו החשמל של השירותים, שבעזרתו הוארה המנהרה וכך התאפשר לחפור במשך הלילה כולו. אולם בשלב מסויים הם החלו גם לחפור במהלך היום, כאשר לא היה חשמל בצריפים, ולכן אילתרו החופרים פנס קטן מסוללה ומנורה שנקשרה לראש בחגורה, מה ששימש אותם גם בהמשך, כאשר התארכה המנהרה והם כבר לא השיגו חוטי חשמל נוספים להמשיך ולהאירה בחשמל.
במקביל, גם מבחוץ נעשתה עבודת הכנה רבה. צבי שוהמי – “דני”, שהיה נוטר, סייר בשטח שמבחוץ למחנה פעמים רבות על מנת להכיר היטב את תנאי השטח ואת כל דרכי המילוט האפשריות. הוא עשה זאת במדי נוטרים, על מנת שלא יעורר חשד אם מישהו יבחין בו. הוא סימן בצבע לבן אבנים וסלעים במסלול שיהיה על הבורחים לעבור בוואדי, על מנת למנוע בלבול בשעת הבריחה. בתחילה סייר ביום ולאחר מכן עשה זאת גם בלילה, כדי להתרגל למצוא את דרכו בחשיכה.
חלק חשוב נוסף של תכנון הבריחה היה הכנות להסתרת הבורחים. גם לאחר שכמעט נשלמה חפירת המנהרה, לא התקבל אישור לבריחה מפני שחברי לח”י בחוץ טרם היו מוכנים לקלוט את הבורחים. אולם העצורים, מצידם, חששו שהמנהרה תתגלה באחד מהחיפושים הרבים שנערכו במחנה או לחלופין, שתתמוטט בעונת הגשמים. הנגבי החליט לעשות מעשה, התחזה לחולה, הובהל לבית החולים בירושלים ומשם, לאחר כמה ימי אישפוז שבמהלכם למד את סידורי האבטחה, הסתלק ב־15 בספטמבר. הוא הגיע לתל אביב וסיפר לחברי לח”י שם על המנהרה ועל הקשיים שבחפירתה. יעקובי כותב כי “לתיאוריו החיים ולהתלהבותו נודעה השפעה רבה בחוץ. עמנואל הביא קשר חי עם החופרים, ואנשי המרכז התחילו לראות את הבריחה כעניין ממשי ובר ביצוע. עמנואל גם הסביר את הסכנה המרחפת על המנהרה עם התקרב עונת הגשמים. ‘כל המפעל הזה עלול להתמוטט למרות התמיכות, השעה דוחקת’ אמר להם” (“חופשי!” עמ’ 124). עוד באותו שבוע הוחלט לאשר את הבריחה והמסר הועבר לעצירים בלטרון.
יום הבריחה נקבע ל-31 באוקטובר 1943. העצירים קיבלו הוראות בנוגע לסידורי הבריחה. לפנות ערב תעבור מכונית בכביש הסמוך למחנה. אם הכל כשורה והעצירים מוכנים ליציאה, על חלק מחלונותיו של הצריף הפונים לכביש להיות מוגפים ועל חלק להיות מוארים. בנוסף, התקבלה החלטה כי רק עשרים איש יוכלו להימלט, משום שאין למחתרת אפשרות לקלוט יותר. הבורחים נחלקו לשלוש קבוצות. הקבוצה הראשונה, שתכלול חמישה איש, תהיה זו שתפתח את פתח המנהרה אל הוואדי וגם תפרוץ את הגדר החיצונית של המחנה. אחר שיצאו מהמנהרה, עליהם ללכת שפופים במשך 30 צעדים ולאחר מכן עליהם להתקדם עד שישמעו את האחרים קוראים להם. שני הבורחים הראשונים יצויידו באקדחים שהוברחו עוד ממזרעה. שני לוחמים שלא נמנו על הבורחים יסייעו בעניין – אחד ישב בצריף ויתחקה אחר תנועותיו של השומר והשני ישב בפתח המנהרה ויסמן לאנשים מתי הדרך פנויה והם יכולים לצאת.
ביום הבריחה, הנגבי פוגש את שוהמי עם שתי מזוודות מלאות אקדחים ורימוני יד. הם נוסעים במונית ללטרון. בדרך הם מזהים מכונית העוקבת אחריהם וליד רמלה מצליחים לחמוק מהמעקב. הם מוודאים שהאות ניתן ושהכל כשורה, יורדים מהמונית וצועדים למקום המפגש – חורשה בקרבת לטרון.
בנוסף, כחלק מההכנות בחוץ לקראת הבריחה, הורה יהושע כהן – “שפסל” לחוליה של כמה חברי לח”י לבדוק את נתיב הבריחה מלטרון דרך רחובות לראשון לציון, לסרוק את האיזור ולחפש נקודות קליטה נוספות לבורחים, למקרה הצורך. בליל הבריחה, התמקמו חברי החוליה באיזור הן כדי לסייע לבורחים אם יגיעו אליהם והן כדי לשמש כאבטחה וליזום קרב הסחה עם הבריטים במקרה של מרדף.
הבורחים חמקו החוצה דרך המנהרה, מפזרים על עקבותיהם פלפל חריף, על מנת להטעות את כלבי הגישוש שבוודאי יישלחו בעקבותיהם. הם מגיעים לתעלה וזוחלים בה. לא רחוק מהמחנה הם פוגשים את הנגבי ושוהמי, המוסרים לידיהם כלי נשק. הם בודקים שכל הבורחים נמצאים במקום ומגלים שאחד מהם, פנחס אוירבוך – “פיניה”, איננו. אין להם ברירה והם יוצאים לדרך. מאוחר יותר, יגלו לשמחתם כי אוירבוך איבד את דרכו אך הצליח להגיע לתל אביב בכוחות עצמו.
הבורחים צועדים בחשאיות בתוך הוואדי עד שהם מגיעים לכביש שחצייתו היתה כרוכה בסיכון רב, מכיוון שנעו בו בעיקר כלי רכב צבאיים. אחד אחד הם חוצים אותו במהירות וממשיכים ללכת. לאחר כ-4.5 ק”מ הם מגיעים לחורשה קטנה, הסמוכה לכביש, שם מחכים להם משה (וולפה) דגני ואברהם שטיינברג – “ג’ינג’י” עם אוטובוס, שנהגו, משה לסקר, עבד בחברת הסעות ו”נידב” את האוטובוס למשימה. הם נוסעים לתל אביב, ולפנות בוקר מגיעים למרפאתו של פרופ’ מקס מרקוס, ידיד המחתרת. הבורחים נפגשים עם שמיר, אנשל שפילמן – “אריה” ושלמה פוזנר – “איקס”, המספר להנגבי ולשוהמי כי עקב אחריהם במכונית עד רמלה, לוודא שהכל כשורה. השכם בבוקר הבורחים מפוזרים במקומות מסתור שונים ברחבי הארץ.
יעקב בנאי – “מזל”, שלא ידע על עניין הבריחה, מתאר בספרו “חיילים אלמונים” את שהיה באותו ערב: “באתי לתל אביב, ניגשתי לחדרו של אנשל שפילמן ללון בו, אך לא מצאתי אותו בבית. באתי אל חיסיה שפירא, אך גם כאן אמרו לי שלא אוכל לישון שם הלילה. לא נאמר לי מדוע עלי לדאוג לעצמי… החלטתי ללון על ספסל במקלט. ב-4 בבוקר התעוררתי לקול צעדים. זה היה משק הפועלות והרפתניות [ש]יצאו לעבודה. יצאתי והלכתי… ראיתי אור במסעדה. נכנסתי וביקשתי כוס חלב חם. ובשבתי כך ונהנה בהשכמת הבוקר הצונן מהמשקה החם, אני רואה מבעד לחלון הראווה שתי דמויות הולכות לאורך רח’ המלך ג’ורג’. האחת מהן מוכרה לי: הרי זה אנשל שפילמן… אני מפר את חוקי הקונספירציה ויוצא בעקבות השניים. ליד מצודת זאב חוצה אנשל את הכביש וניגש לקנות סיגריות. בן לוויתו מפנה את פניו בפרופיל… שומו שמיים! הרי זה… נתן פרידמן-ילין!!. מה לי קונספירציה ומי לי קונספירציה!. אני כבר לידו. הוא לוחץ את ידי בכל המרץ שהצטבר אצלו בחודשי המאסר הרבים ואומר ברוסית… (התפקיד המלחמתי בוצע ללא תקלות). הוא, כמובן, הניח שאני בתוך העניינים ואולי גם חשב שלא במקרה פגשתי אותו שעות מעטות לאחר בריחתו” (עמ’ 170).
הבריחה היתה מכה קשה ליוקרה הבריטית, ולא היה כל ספק שהבריטים ישקיעו מאמצים רבים בניסיון לתפוס את הבורחים. אי לכך, ממהרים להסוות את הבורחים ולספק להם תעודות מזוייפות. “עתה החלו משנים את צורותיהם. והיה השחור לבלונדי והבלונדי לשחור; וירבו השפמים בארץ, ומחיר המשקפיים עלה, כי רב הביקוש… אף על פי כן, אין סומכים על ניסים ויש לשכן את האנשים ולפזר אותם ככל האפשר (“חיילים אלמונים”, עמ’ 171).
הבורחים מלטרון
