מאיר נולד בפולין בשנת 1918 לאביו משה ולאִמו דבורה. הוא היה צעיר בעל תודעה לאומית, ששאף לעלות לארץ־ישראל וְהגשים את שאיפתו בעלותו ארצה בשנת 1935. בשנת 1937 הצטרף לארגון הצבאי הלאומי והשתתף בכל הפעילויות השגרתיות. הוא החל ללמוד הנדסת חשמל במגמה להיות מהנדס. עם הפילוג באצ”ל, הצטרף אל יאיר והיה לאיש לח”י.

מאיר עבד בדואר בתל־אביב ואחד מתפקידיו היה להכניס את המכתבים לתיבות שבבניין הדואר. חברי לח”י שכרו תיבת־דואר באותו סניף ומאיר היה מכניס לתוכה כל מכתב שנראה לו כבעל עניין עבור המחתרת. חברי לח”י היו מוציאים את המכתבים, פותחים אותם בעזרת אדים וקוראים את תוכנם. אחר־כך היו מחזירים אותם לאותה תיבה ומאיר היה מעבירָם לתעודתם.

אולם פעילותו זו וכן לימודי ההנדסה שלו הופסקו, כאשר נעצר בחודש מאי 1941 על־ידי הבולשת הבריטית. הוא הוכנס למחנה המעצר מיזרע, שם פגש רבים מעמיתיו למחתרת. במחנה המעצר החל לתת שיעורים בחשמל למעוניינים. חבריו למעצר העידו כי היה בחור בעל הופעה נאה, בעל גוף מוצק וספורטיבי, ידע ואהב לשיר, נעים הליכות, חברותי ואהוב על חבריו.

לאחר בריחתם של יצחק שמיר ואליהו גלעדי ממיזרע, העבירו הבריטים את כל העצורים למחנה לטרון. אחרי בריחת 20 חברי לח”י דרך מנהרה שחפרו אל מחוץ למחנה לטרון, נכלל מאיר במשלוח הראשון של 251 העצורים, חברי אצ”ל ולח”י, שהבריטים הגלו לאפריקה ביום 19 באוקטובר .1944

מאיר ישב במעצר למעלה משבע שנים, בהן המשיך ללמוד ולהשתלם, להתעמל, לשיר ולתת שיעורים. משהוחזרו העצורים ארצה לאחר קום מדינת ישראל, התגייס מיד לצה”ל ושירת בחיל הים. במקביל סיים את לימודיו וקיבל תואר מהנדס.

יחד עם חברו משה ערמוני רכש אופנוע. ביום 6 במרץ 1949. כאשר מאיר נהג באופנוע ליד רעננה, הוא התנגש במשאית חונה ונפצע קשה. שלושה ימים נאבק על חייו, וביום ח’ באדר תש”ט, 9 במרץ 1949, כשהוא בן 31 בלבד, נפטר בבית־החולים והובא לקבורה בבית־הקברות בנחלת־יצחק.