עדות של בגין (מאירי) דוד – “גלבוע”

דוד נולד ביום 18 ‏באוגוסט 1920 ‏בעיר בריסק (ברסט ליטובסק), אז פולין. היה הצעיר בשלושת ילדיהם של שרה ויעקב בגין.
למד בגימנסיה “תרבות”, בעירו, ובגיל צעיר הצטרף לתנועת בית”ר. לאחר-מכן הצטרף לתא החשאי של האצ”ל בבריסק, שהוקם שם בשנת 1938, השתתף בקורס צבאי של הארגון ופעל להקמת תאים חדשים בבריסק. בפרוץ מלחמת העולם השניה, מילט את נפשו לרוסיה, דרך ליטא, והתחיל לחפש דרך להגיע לארץ ישראל.

‏בשנת 1941 ‏הגיע ארצה כחייל בצבא אנדרס, ומיד ערק כדי להצטרף לשורות הלוחמים בבריטים. הוא מצא דרך אל חבריו במחתרת, והתחיל את חייו בארץ ובלח”י כדוד מאירי. בלח”י היה איש מחלקה ו’ – מחלקת המודיעין.

חברים מספרים

בהמשך – דוד בגין מספר על ימיו האחרונים של אלימלך מעמוד 11 עד עמוד 17

ראשיתה של מחלקת הידיעות (מחלקה ו’ ) מעמוד 18 עד עמוד 21

חנה ערמוני : ספר את כל הפרשה שהיתה לפני המחתרת ובמשך המחתרת . דוד המאירי בגין : גיוסי למחתרת, אשתדל לקצר תהליך זה, ולגעת בנקודה העיקרית, שהיא, התחלת הקריירה שלי במחתרת עוד בהיותי חבר אצ”ל.

ש.ת.

לסבא שלי היו ארבעה עשר ילדים. שניים נפטרו. שש אחיות ושישה אחים. היינו שלושה בבית, אחד נפטר בגיל עשרים ושתים, נשארנו אחותי אסתר ואני. היא התחתנה עם מהנדס. אבא שלי התעסק בהערכת מצב של יערות. לפני שהיו קונים יערות, הוא היה נותן את ההערכה שלו. כשהוא היה יוצא ליער ועושה שם יום שלם, היה אומד כמה עצים ומה שוויים, ועל פי נתונים אלה היה יכול לקנות את היער. סבא שלי היה סוחר יערות. היתה תקופה שהוא היה שותף עם אבא של ויצמן, חיים ויצמן, והם סחרו יחד בשותפות. לא פעם באה משפחת ויצמן לסבא הביתה. אבי היה גם הוא מיודד אתם, אחרי שנשרפה העיר והבית של הסבא, שהכיל שתי קומות נשרף גם הוא, הוא חלה. מלחמת העולם הראשונה פרצה. כך סיפרו לי, הוא חלה ומת. שמעתי את הסיפורים על העסקים האלו, של מסחר ביערות ומשפחת ויצמן, קלטתי זאת כילד קטן, מה שאני סיפרתי לך, התרחש עוד בטרם באתי לעולם. כל משפחתנו היתה אוהדת רביזיוניסטים. כך היו האבא של מנחם בגין ואבא שלי. הם היו אוהדים של תנועת ז’בוטינסקי. בצעירותי הצטרפתי לבית”ר,

מנחם בגין היה מבוגר ממני, אבל הוא היה בעל תפקיד בבית”ר. היה מפקד הקן ואחר כך מפקד הגליל.

ש.ת.

לא חיפשתי מודלים, לא בנאומים שלו, כי אני חיפשתי את דרכי. אבל הערצתי אותו בגלל כושר הדיבור שלו, העקשנות שלו, ובנוסף לזה האמונה שזו הדרך. זה היה כל כך חשוב לנהוג לפעול ולחשוב, שזו הדרך להציל את עם ישראל. וזה היה אחד הדברים שקשרו אותי לבית”ר ולז’בוטינסקי.

בצעירותי התחלתי את הקריירה שלי, במרכאות, בבית”ר. בשנת 1938 מצאתי את הקשר לאצ”ל שהתארגן. בשנת 1939 השתתפתי בקורס צבאי שארגנו מפקדים מהארץ, שלמה בן שלמה היה מפקד שלנו בקורס צבאי של האצ”ל שנערך ליד פינסק.

ש.ת.

זה היה מטעם בית”ר כביכול, אבל בחסות אצ”ל. עובדה שז’בוטינסקי בא אלינו בסוף הקורס לראות איך התקדמנו, למדנו .

ש.ת.

הקורס היה ברשות הצבא הפולני. זה לא הקורס שהיה לפני כן, שגנרלים פולנים הדריכו אותי. היו אלה חבר’ה שהיו בקורס, בשלושים ושמונה, בשלושים ותשע. הם הדריכו בחורים, ז’בוטינסקי בא יחד עם מנחם בגין כדי להיווכח בעצמו, , עמדו בשורות, וביקש מאתנו להסביר צד מסוים, תפנית שמאלה, תפנית ימינה, תסביר הוא ביקש מאחד הבחורים, זה היה רולנסקי, והוא הסביר “תפנית ימינה פנה” מה זה. התנאי הראשון להשתתפות בקורס היה לדעת את השפה העברית. אני ידעתי את השפה העברית מגיל ארבע. למדתי בבית ספר עברי “תחכמוני”. החברים, בינינו, דיברנו עברית ברחוב. כל אחד היה לו מספר, ולא שם. לא קראו לו בשם משפחה. השתתפנו בקורס עשרים ושלושה ונשארנו עשרים ואחד. החזירו שניים שלא הבינו כל כך עברית ולא יכלו לעכל את החומר. התאמנו ביער, עשינו תרגילים עם האקדח, סגרו את העינים לאנשים ומדדנו מה הזמן שהוא מרכיב את האקדח המפורק, או לפרק אקדח, רימונים וירי ברובים.

אפילו שומר היערות הפולני ידע שפה מתאמנים יהודים וצריך להעלים עין. התאמנו כחודש ימים עד לפרוץ המלחמה בראשון בספטמבר 1939.

הוטל עלינו, לאחר שסיימנו את הקורס, לגייס חמישים איש, לארגון האצ”ל, חמישים בחורים משורות בית”ר ולאמן אותם. אני מניח שאילו היינו מחכים שנה היינו מאמנים כמה אלפים ויכול להיות שהיינו ממלאים את הפעולה כמו שרצו, כיבוש הארץ מן הים במפתיע, אבל בשלושים ותשע בראשון בספטמבר פרצה המלחמה, ונשארנו תקועים בפולין. אותו הדבר שמעתי גם בליטא. שם נערכו גם כן קורסים צבאיים כאלה. בסיום הקורס קיבלנו את התואר סגן ראש קבוצה, כי יש כאלה שסיימו את הקורס כראשי קבוצה. אני בעצמי חיפשתי דרך איך לברוח מפולין, כי הרוסים נכנסו לאותו חלק בו הייתי.

ש.ת.

נודע שאפשר לברוח מוילנה העומדת להימסר לליטאים. כמובן שגם בוילנה היו הרוסים, אבל היה הסכם, שעם כיבוש חלק מפולין שבוילנה האזור יהיה בשלטון עצמי . הגיעו לוילנה מספר בית”רים שברחו, וגם אנשי האירגון ששמעו שלוילנה אפשר להגיע. הגעתי לוילנה מתוך אינטואיציה אישית, מבלי לדעת בדיוק אם אני הולך בדרך הנכונה או לא. הצטרכנו ללכת דרומה, לכיוון רומניה, אבל הלכנו צפונה, ששם היתה לנו הזדמנות לעזוב את וילנה-ליטא. ברחתי באוקטובר ברכבת. היה לי חבר טוב שהחליט לנסוע איתי, והוא ביקש ממני שאני אודיע לאבא שלו בלילה האחרון שאנחנו עולים על הרכבת, אבא שלו היה חולה, ואמרתי לו שאנחנו נוסעים לארץ ישראל. אחד האחים שלו עקב אחרי לתחנת הרכבת. נודע לו שאני נוסע לוילנה. לא ראיתי שהוא עקב אחרי, אבל כעבור כמה ימים, כשהגעתי לוילנה, הוא הגיע ומצא את אחיו, ושכנע אותו לחזור לבריסק, והוא חזר לבריסק והושמד על ידי הנאצים. אילו היה נוסע איתי היה מוצא את הדרך לארץ ישראל.

הדרך היתה קשה עד שהגענו. הייתי אצל משפחת יוטן. הוא היה חבר מועצת העיר. יוטן התעכב על יד בריסק, כי בזמן שהתחילה המלחמה הוא נפגע ברגל, והגיע להורים של מנחם בגין, ושם הכרתי אותו כשהגעתי.

בא איתו מנחם בגין, מלווה בפמליה גדולה, שרצו לעבור דרך הגבול הפולני דרך רומניה. כנראה ששם היתה שמירה מעולה של הרוסים, אשר מנעו מהם לעבור את הגבול. בוילנה פגשתי את בן דודי. אז הוא שאל איך ידעת שצריך להגיע לוילנה. הרגשתי שזו הדרך היחידה. הייתי בוילנה תקופה מסוימת עד שהשלטונות הליטאים באו, ו עשו סידור עם הפליטים. אנחנו נחשבנו כפליטים. עשינו סידור שהמשטרה היתה מפנה פליטים לכל מיני ערים בליטא . לי קבעו שאני צריך להיות באיזה עיירה , שלושים קילומטר ליד קובנה. ניהלתי את קן בית”ר שם, יחד עם זאת טיפלתי בבעיות ארגוניות של האצ”ל . רציתי לארגן קבוצות, עד שבאו הרוסים שוב. הרוסים חזרו לליטא, ללטביה ואסטוניה.

ש.ת.

עד שיצאתי בדרך לכאן, חלפה כשנה וחצי, אבל ברחתי, איך ברחתי, מיונוביה. ברחתי כי הייתי צריך להתפרנס ועבדתי בבית חרושת לגפרורים חדש, שהקימה אותו הממשלה הליטאית, קנתה את המכונות משבדיה, אבל להרכיב את כל המכונות ולעשות בית חרושת ממש, זה נעשה בידי הרוסים. אני עבדתי שם. בהתקרב יום המהפיכה הרוסית, כל הפועלים היו צריכים להפגין את הסולידריות וכן הלאה, וכל התמונות של סטלין ולנין התנוססו בכיכר, בכיכר השוק, ושרו את האינטרנציונל, ובזמן ששרים את האינטרנציונל צריך להרים את האגרוף, ואני לא יכולתי להרים את האגרוף. אז הסתכלו עלי הפועלים והמנהלים ורואים שאני לא מרים אגרוף. אבל באותו ערב הסתלקתי משם, כיוון שאילו הייתי נשאר, היו אוסרים אותי . כח פנימי, אינני מאמין בזה,אבל זה מה שגרם לבריחתי מליטא. כן, ברחתי לוילנה, והדרך הייתה עוד די ארוכה עד שהגעתי ארצה, מפני שכל דרכי היציאה מליטא נחסמו, מכיוון שהרוסים כבר היו. בשלוש המדינות האלה – ליטא, לטביה ואסטוניה. נסתמו הדרכים, אבל היתה הפזורה של הארגון שהספיקה להגיע מפולין. היינו מאורגנים. אנחנו התארגנו פלוגה ג’ של בית”ר. קיבלנו סיוע מהג’וינט. חדרים ובגדים. הייתי בבית כזה שבעברהיה בית ספר, ושם ארגנו לנו את החדרים. כמה אנשים יגורו בחצר. ושם ניהלתי את הפעילות הסודית שלנו. זאת היתה פלוגה ג’ בתוך הפזורה הפליטה של בית”ר שבאה מפולין. בדרך זו התקיימנו.

ש.ת.

הקבוצה הצבאית שבאה מוילנה, יעקב בנאי, אנשל שפילמן, מוטי רולנסקי, יהושע בולנסקי אחיו, צבי תבורי, יוסף רוזנבוים שנהרג בקרב עם הבריטים, ונקבר בחיפה. היו כמה עשרות בחורים שרובם הצטרפו ללח”י. כרגע אינני יכול להיזכר בכל השמות, אבל מה שהיה בולט לי לעין, שהם היו האנשים שהיו בקורסים יחד אתי. הם עלו ארצה ולקחו חלק חשוב מאד במערכה נגד הבריטים.

בתקופה ההיא פלשו הרוסים לכל אותן שלוש הארצות. פשטה שמועה שכמה קונסולים של כמה ארצות מעניקים ויזות לאנשים שונים. למשל ההולנדים העניקו ויזה לקורסאו, שהיתה בסוף העולם שם באמריקה הדרומית. על סמך הויזה לקורסאו היפאנים נתנו טרנזיט דרך יפאן. הלכתי לקונסוליה ההולנדית והשגתי ויזה לקורסאו. כשהשגתי גם את הטרנזיט היפאנית, פגשתי ביעקב בנאי ואמרתי לו, שמע אני השגתי ויזה לקורסאו דרך יפאן, הוא לעג לי, לא יתנו לך לצאת מפה. אבל אולי יזדמן לי, אולי יהיה מצב שבו אפשר לעזוב את רוסיה. הלכנו לקונסוליה ההולנדית, והוא גם הוציא ויזה לקורסאו, וכמובן שאחרי זה הוא קיבל את הטרנזיט היפאני. סיפרתי את התהליך הזה לעוד כמה אנשים. נדמה לי שאמרתי זאת גם לאנשל שפילמן, שקיבל את הטרנזיט היפאני . אצלי היה מקרה מיוחד מאד, הפספורט שלי עם הויזות נשארו אצל בן דודי.

בן דודי בגין ואשתו שמו את הפספורט באיזה ספר שלקחה מאיזה ספריה בוילנה, והיא מתוך שכחה, לא שמה לב, ומסרה את הספר עם הפספורט שלי לספריה. המזל האיר לי פנים שאת הספר הזה בספריה לקח אדם שידע והכיר את בגין, והוא מצא בספר את הפספורט שלי . וכך קיבלתי בחזרה את הפספורט. באותו רגע התחוור לי משהו. התחלתי לחשוב שזה נס איזה שהוא, מפני שבאותו שבוע נפוצה שמועה שהרוסים נותנים לצאת מרוסיה לפליטים מפולין, ובכדי לצאת מרוסיה צריך פספורט וויזה, זה היה בסוף הארבעים (1940). נודע אחרי זמן, שאת ההסדר עם הרוסים על יציאת יהודים פליטי פולין סידר הרב הרצוג והשגריר הסוביטי מיסקי, כשהוא דיבר על קבוצות של יהודי פולין, שנתקעו בליטא. מדובר היה על מתן שחרור לישיבות שיצאו לאמריקה, ותודות לשחרור בני ישיבות יצאו עוד כמה אלפים שיכלו לנסוע. בדרך זו התחלנו לצאת מרוסיה דרך מוסקבה. לי היתה ויזה לקורסאו וטרנזיט דרך יפאן, . קיבלתי את הרשיון דרך אודיסה , זאת אומרת היציאה שלי דרך אודיסאה מוסקבה. וזה על סמך זה שאחד האנשים של הפליטים היה בית”רי, במקרה היה מיודד שם עם מישהו מ “אנ-קה-וי-דה” (הבולשת הרוסית). במקום שאצלי יהיה כתוב ברשיון דרך ולדיבוסטוק לנסוע ליפאן ואחר כך לקובה, אז הוא שינה שיש לי ויזה במוסקבה, ויזה לארץ ישראל. לא דובים ולא יער, לא היתה שום ויזה, אנחנו זיפנו מכתבים עם הסמל הבריטי שמחכה לי ויזה במוסקבה, מחקו ולדיבוסטוק ורשמו אודיסה. כשהגעתי למוסקבה, אני לא יכול לפנות לקונסוליה הבריטית מפני שאין לי ויזה, אבל רציתי לקבל טרנזיט טורקי, השגריר הטורקי קיבל הוראה לעצור, מכיוון שהגרמנים נכנסו לבולגריה, היתה הוראה לעצור מתן ויזות לטורקיה, ואני לא ידעתי מה לעשות. עבדתי רגיל בבוקר, כשמצבי הפך להיות קצת קריטי, אמרתי לעצמי כי הישועה תבוא תמיד. חשבתי, שאגש לקונסול הבריטי במוסקבה ואנסה משהו אתו, אולי הוא יתן לי משהו. אנסה לשכנע אותו. הלכתי לקונסוליה, ובקשתי ויזה לישראל. הפקיד מסתכל עלי ושואל מה זאת אומרת שאתה רוצה ויזה לישראל. אי אפשר לתת ויזה. אז אני עונה לו בזו הלשון: תסלח לי, ברוסית אמרתי, אולי תוכל להסביר לי מה אתם עושים פה. מצידי זו היתה ריזיקה מסוימת. אני דיברתי אתו בשקט, באדיבות. מה אתם עושים כאן. אז הוא שואל אותי, מה אני צריך לעשות פה. אמרתי, אתם צריכים לעזור לאנשים שנמצאים בסכנה של מאסר, של גירוש לסיביר , זה התפקיד שלכם אם אתם יכולים להציל נתינים פולנים , הוא החויר, ומשהו חדר לליבו, אני בטוח. הוא הרגיש כל כך לא נעים מפני שהטפתי לו מוסר, ואמרתי – מה אתם עושים פה. אתם אחראים לגורלי ואני חושב שאתם צריכים לעשות משהו. הוא התלבט ולבסוף אמר לי – אתה יודע, הייתי רוצה לעזור לך במשהו, אתן לך הפניה לשגרירות הבריטית, תעשיה צבאית, ותדבר אתו. והוא נתן לי את הכתובות ונסעתי בטקסי לשגרירות הבריטית .

בשגרירות שאלו אותי את מי אתה צריך. ואמרתי שאני צריך לתעשיה הצבאית, והמשיך לשאול אותי איזו לאומיות יש לי, אמרתי פולנית. בשאלה שלו הבנתי שיש פה איזה דגש מיוחד על הלאומיות. אילו אמרתי יהודית, היה גומר את השיחה איתי. אבל דיברתי בפולנית, הוא הודיע על דבר בואי לתעשיה הצבאית ומשם יצא בחור גבוה, קולונל גרין עד כמה שאני זוכר. ושאל – מי זה בגין, באנגלית. אני אמרתי – אני בגין ועמדתי ודיברתי אנגלית, והוא עמד והסתכל עלי שאני מדבר אנגלית, וזה קצת הפליא אותו, אתה בגין, ועמדתי עמידת נוח , והוא התחיל לשאול אותי אם הייתי במלחמה בפולין. אמרתי, שהייתי עוד צעיר מדי כדי להשתתף, אבל הייתי בהגנת בריסק שם יש מבצר גדול וכן הלאה. טוסקה ברוסית הוא ידע להגיד, אז אמרתי, אני יודע “טופקה” זה ריבה. הוא שאל אם אני יודע על מכונת יריה לבסוף אני אומר לו, אתה יודע מה, אני ציוני ואני רוצה לחזור לארץ ישראל ואני רוצה להצטרף לצבא הפולני. הוא שמע אותי ונתן לי חיוך. כנראה שנשאתי חן בעיניו, ואמר, תחכה כאן. הוא יצא, וכעבור עשר דקות הוא הביא לי שני מכתבים. אחד לקונסול הבריטי שהייתי אצלו, ומכתב שני לשגרירות הטורקית שיתנו לי עכשיו טרנזיט לטורקיה. הודיתי לו מאד ורצתי לקונסוליה הבריטית, הוא חיבק אותי שהצלחתי, כאילו שנגולה אבן מליבו, ונתן לי את הויזה יחד עם הפספורט ונפרדתי ממנו בלבביות . הגעתי לשגרירות הטורקית, מסרתי את המכתב, ושם אמרו לי שאשוב בעוד שעה, ואקבל תשובה. חיכיתי עד שש בערך. תסלח לי, הוא אמר לי, במכתב כתוב שאתה צריך לצאת דרך הים מאיסטנבול. דבר שאינו אפשרי , כי יש מלחמה וירי של סוללות תותחים ולא אוכל לתת לך טרנזיט. לא היתה לי ברירה כמובן ונגשתי לתעשיה הצבאית ואמרתי לו שהמשאד הטורקי לא נותן לי את הויזה כי אין תחבורה על הים, והוא לא מאמין שאפשר לנסוע דרך הים. הוא הגיב בכעס ואמר מלים גסות על הטורקים והוסיף שהוא חייב לגשת לשגריר. הוא לקח את הפספורט ממני, ונסע לבד למפקדה הטורקית. כעבור חצי שעה הוא הופיע עם המכונית שלו ונתן לי את הפספורט. הוא השיג את הויזה טרנזיט אצל האמבסדה הטורקית והחזיר לי אותו ואמר, אני עשיתי בשבילך כל מה שיכולתי אבל תסע, אל תישאר כאן. במלים אלה. אני פשוט התרגשתי על נכונותו לעזור לי. חזרתי לבית המלון, סטוקיבסקי שהיה ליד נהר במוסקבה, ניגשתי אל פקידה אחת נחמדה שעבדה ב”אין טוריסט” ואחר כך נודע שאלו כולם היו אנשי המשטרה החשאית. הוא שאל אותי , תגיד לי, איך השגת את זה. מפני ששם, בבית המלון, היו עשרות בחורים מוילנה, שנתקעו בגלל שהשגרירות הטורקית הפסיקה לתת טרנזיט . ארגנתי קבוצה שתשיג מהתעשיה הצבאית ויזות. והלכתי בבוקר שוב לתעשיה הצבאית הוא שאל אותי עוד לא נסעת , אמרתי לו שבגלל שאני אחראי לקבוצה אני לא רוצה להפקיר אותם, אני חייב לדאוג להם. הייתי צריך לסדר להם ויזות לארץ ישראל וטרנזיט לטורקיה. הוא אומר כי הוא לא יכול לעשות את זה. אני חייב לשאול על כך בלונדון . אבל אתה תסע, הוא אומר, הם יישארו ואני אמשיך לטפל בנושא אני לא יכולתי לחכות יותר, את הקבוצה שמנתה עשרה בחורים הצגתי בפניו, ונסעתי. למחרת, כעבור יום, הוא קיבל תשובה מלונדון שלא להוציא ויזות, ממשלת פולין הגולה (סרבה) לתת ויזות. הוא בעצמו התפלא ואמר להם, כך סיפרו הבחורים, איך זה יכול להיות שאתם פולנים וממשלת פולין מתנכרת לכם ומסרבת לתת לכם ויזות . אם אתם אזרחים פולנים צריך לתת לכם ויזות. ועל כן הוא על דעת עצמו, בניגוד להוראות, נתן ויזות לכולם, לכל העשרה האלה.

ש.ת.

הגעתי לחיפה ומצאתי את חיים לנדאו, שעבד בתחנת בנזין . הוא למד בטכניון. זה היה במרץ 1941. הוא נתן לי עשרה גרוש, מאה מיל, והלכתי. דבר ראשון רציתי לשתות מיץ תפוזים. הגעתי להדר, ושם מצאתי קיוסק ושתיתי מיץ תפוזים. אני שואל כמה זה עולה. והיא אומרת חצי גרוש. לא התמצאתי אז בכסף. חמישה מיל כתוב על המטבע, אבל חצי גרוש לא כתוב. אני אומר לה – גברת נכבדה, אולי תגידי לי מה זה חצי גרוש. היא אמרה לי – מה, אתה צוחק ממני. היא חשבה שאני צוחק, כי העברית שלי היתה טובה. אז אני אומר – אני רק באתי ארצה. אז היא נרגעה ואמרה לי מה זה חצי גרוש. בדרך זו הגעתי לאברהם אמפר.

ש.ת.

זו פעם ראשונה שהכרתי את חיים לנדאו. היו בית”רים ארץ ישראלים. אמרו שאני אפנה לתחנת בנזין ושם אמצא את חיים לנדאו.

ליד המחנה של הפולנים נודע לי שנמצאו ישראלים. הבאתי מרוסיה סמל של מנורה. אמרתי לעצמי אם יש בית”רים פה, אני אענוד את סמל המנורה ובודאי מישהו יתענין בי. ענדתי את המנורה. מיד הופיע בחור מהפלוגה בארץ ואמר שהוא בית”רי. סיפרתי לו את הסיפור על המחנה וכן הלאה.

ש.ת.

הביאו אותי באוטובוס יחד עם הפולנים. כמובן שאני ניסיתי ליצור קשר עם הבחורים הישראלים, כשענדתי את המנורה על דש הבגד שלי, הכירו שאני בית”רי והתחילו להתעניין בי. הם אמרו אתה יודע מה, בבוקר יבוא הקצין שלנו, הוא בית”רי. אני מציע לך שתתיעץ אתו. ובאמת כך עשיתי. השארתי את הכל ואמרתי –אחכה עד שאפגש אתו. בפגישה הזאת עם הקצין היהודי בלס הוא אמר לי – תשאיר את הכל, זה לא מעניין, במשך הזמן אתה תקנה את כל הדברים שתזדקק. השארתי את המזוודה עם הדברים, גם את הדוקומנטים שלי, את תעודות בתי הספר, תעודת לידה שלי, את הכל השארתי שם, כי לא

רציתי לחזור למחנה, מה שראיתי, בזמן שהייתי אצל הקצין היהודי, הם הלכו להישבע לדגל הפולני, ולא יכולתי לחזור חזרה למחנה. הגעתי לחיפה . כפי שסיפרתי, גם את חיים לנדאו הכרתי לראשונה. הוא היה מפקד קן בית”רי בחיפה. קיבלתי ממנו עשרה גרוש, ובדרך זו הצלחתי להסתדר בינתיים, עד שהגעתי לתל אביב. היתה לי התיעצות עם אברהם אמפר, הוא יעץ לי שאלך לסוכנות ואבקש להתגייס לצבא הבריטי ובדרך זו לא יבקשו ממך דוקומנטים. וכך זה היה. עברתי את הבדיקה ובאתי לתל אביב, שם נפגשתי עם בני עירי, יחד עם זאת אני רוצה להגיד שבאחד הימים במשרדי ה”צח” הרביזיוניסטים, פגשתי את גרא והוא שאל אותי איך הגעת? אז סיפרתי לו את כל הסיפור. הוא נבהל, במקום לעודד אותי אמר לי שזה היה מסוכן מאוד. ראיתי שהאדם הזה מתיחס אלי לא בצורה רצינית, מפני שהכוונה שלי היתה ליצור קשר עם המחתרת.

ש.ת.

עוד בטורקיה הגיע אלי אדם בשם בלס שהיה מפקד אוניה. ושם בטורקיה החלטנו שאנחנו הולכים עם יאיר.

ש.ת.

את ראשון לציון וגם את ואדי סארר אני לא זוכר בדיוק. אני זוכר רק קוריוז קטן שקרה לפני שהבריטים סיימו את עבודות הבניה, הביאו תחמושת, ועל התחמושת שמרו חיילים, ביניהם היו סנגלים. אבל מתברר שהערבים היו גונבים ארגזים עם תחמושת. איך הם היו עושים את זה. היו קושרים חבל מסביב לארגז, ובלילה היו מושכים את זה מרחוק. הסנגלים האלה פתאום ראו שהארגז הולך, נוסע, והם נורא נבהלו וחשבו שזה משהו נורא, וברחו . הקצין הצרפתי, שהיה מצרפת החופשית, הסביר להם שזה לא יכול להיות, והורה להם לעקוב כי אלה רק אנשים שרוצים לגנוב. הם עמדו על המשמר, ופתאום ראו שהארגז נוסע באמת. הם רצו אל השלושה, ערבים, ושחטו אותם בסכינים . אחרי שלושה חדשים שהייתי שם, עזבתי והצטרפתי למחתרת.

ש.ת.

אברהם אמפר נרצח. יש חקירות בנדון מי היה יכול למסור אותו לבריטים. מורטון היה מפקד מחוז במשטרה. משה סבוראי, אברהם אמפר וזליג ז’ק, (וישקה לבשטיין-אליאב) התאמנו בנשק, בדירה ברחוב דיזנגוף30 בתל אביב וכנראה שמישהו שם לב לכך ומסר זאת לידיעת הבריטים. זה קרה, אחרי הארוע ברח’ יעל 8 בתל אביב .

ש.ת.

לפני מאסרי , היינו קבוצה קטנה שעסקה באיסוף ידיעות. בצענו פעולות מעקבים שונות. אני זוכר שאת השם “נץ” נתן לי מיכאל. וזאת בגלל שידעתי מה שמתרחש באותו בית עליו ערכנו מעקב. עסקנו לא רק באיסוף ידיעות אלא גם בביצוע פעולות של כל מיני דברים שאינני יכול לדבר עליהם. זו היתה עבודה סיסטמטית, עבודה לא רגילה, שבצענו. היינו אצל שלומי וצפוני שומרון, גרנו בחדר אחד, ואחר כך עם דוד בלוך. הוא התגורר בחדר שהייתי והיכן שנאסרתי. גרנו עם יהודה גור, מבורחי לטרון, שהיה אחראי על המחלקה הזאת.

ש.ת.

קשה לתאר קשרים (והוצאת מידע) באיומים מאנשים. הופעתי אצל סרג’נט גולדברג, שנלחם בבולשת נגד הקומוניסטים. בחור מאד מוכשר ומאד אמיץ. שמתי אקדח על השולחן ואמרתי לו אתה תעבוד איתנו! אבל אני חבר הגנה, הוא אומר. אמרתי לו אתה יכול להיות חבר הגנה, כל הכבוד, תמשיך, אבל אנחנו גם יהודים. ונתתי לו כינוי “אסא”. לא היתה לו ברירה, והוא אמר שהוא ימסור לנו אינפורמציה. כשאסרו את אנשל בשדרות רוטשילד ואת חיסיה שפירא, הוא השתתף בחיפוש וגם במאסר. ושם היה חומר שאני הוצאתי יחד עם החבר’ה שלנו בשביל המרכז . דובר אז שהוא עובד על גוטוביץ שהיה אז בבולשת, והוא מוכרח לתפוס מספר אנשים שברחו מלטרון דרך המנהרה. (כש”אסא” היה קצין במדינת ישראל מצא את החומר הזה כתוב בעברית הוא הוציא כמה דברים שמסר, אבל גוטוביץ נשאר). הקצין הבריטי קרא לגוטוביץ ואמר – אתה לא יודע מה שהמחתרת כותבת עליך, שאתה מנוול גדול, שאתה רוצה לתפוס את אלה שברחו מלטרון. התגובה של גוטוביץ היתה – אוי ואבוי לי, אני גמרתי עם החיים. במלים אלה. ואכן כעבור חודש ימים נאסרתי. פסק דין המוות נגד גוטוביץ בוצע. תמיד היה מסתתר. בחזרה הביתה בלילה היה עובר דרך חצרות והחליטו כנראה להרוג אותו בביתו בבוקר.

ש.ת.

מיכאל ואליהו גלעדי ברחו בשנת 1942, ואני ברחתי בשנת 1943 . מלטרון ברחו 20. אני הפסקתי את פעילותי, כי המצב הפך להיות מסוכן וחסר בטחון, היה חשש שישנו מלשין בקרבנו וקשה יהיה לגלות אותו, . הכוונה שלי היתה להמשיך, אבל רציתי להיות בטוח. למעשה הניא אותי מלהמשיך אנשל שפילמן בזה שהוא אמר שיש מלשין.

ש.ת.

המשיכה להיות מערכת יחסים עם המחתרת על אף שעזבתי. בכל הזדמנות ניסיתי לעזור. עבדתי בבית חרושת. פה לירה שם לירה. הייתי בלבי עם הבחורים שהמשיכו. התברר אחר כך שלא היה מלשין בכלל, אך החשד הגדול היה על מישהו. המהנדס צלניק היה מבקר אצלי. צלניק וטורנברג התמסרו מרצונם (לידי הבולשת).

ש.ת.

אהרוניק צוקרמן, פעם אחת כמעט נהרגנו כשהוא הדריך אותנו ברימון, הוא שמע כאילו נקישה, ונפל על הרימון, ואנחנו בחדר כולנו נפלנו על הריצפה, אבל מזלנו היה שהרימון לא התפוצץ.

ש.ת.

אני הייתי מבין אלה שהקימו את המודיעין. אני רוצה להגיד לך שהתחלנו מכלום ופיתחנו את המחלקה לאט לאט. יצרנו קשרים עם סוכנים, עם אנשי משטרה, עם אנשי בולשת, כדי לאסוף אינפורמציה אני זוכר שעמדנו לחסל את וילקינס. לפני חיסולו, נודע לנו שהיתה לו אהובה, הבת של בורוכוב. נודע לנו שהיא מתגוררת ברחוב בן יהודה. למזלנו הרע הם נסעו יחד לחודש לאנגליה, באותה העת שכבר ארבנו לו. הוא דאג להסתתר והקפיד שלא ימצאו אותו. היו כמה נסיונות להרוג אותו, עקבתי אחריו, רציתי לתפוס אותו. היינו הפקר בישוב. נחשבנו כפושעים ורצינו ליצור מצב שתהיה אטמוספירה שהם יפחדו לפעול. אני ניצלתי הרבה פעמים. האנגלים קראו לזה “לאקי מאן”, פעם אחת ירו בי ולא פגעו בגוף. הקצינים הגבוהים שתפסו אותי. אתה בר מזל, אמרו האנגלים. אמרו שאתה פצוע. אני לא פצוע. זה לא יכול להיות. מה מתברר לי אחר כך בבית משפט שבתעודות שלי היה ניקוב ולא יכלו להאמין שפה במסמכים האלה פגע כדור ולא פגע בגופי לפני כן , כשהם ראו שאני בריא ושלם ולא פצוע, הם אמרו – אתה בר-מזל, אתה בר-מזל. והתחלתי בעצמי להאמין שמשהו שומר עלי .

ש.ת.

השתתפתי בכמה פעולות מאד רציניות. רצינו להוציא חפצים מהדירה, ששם התגוררה חיסיה. כאשר הגענו לפנים החצר, הרגשתי בדמויות בתוך החצר, אמרתי – דן, חזור. הם מתוך טפשות קפצו מהחצר עם אקדחים והתחילו לירות שכתוצאה מכך נפצעה אשה שהלכה וטיילה עם עגלה ותינוק. והוא הסתלק. אחרי שהוא הסתלק גם אני הסתלקתי, והחבר’ה מהחוליה גם הסתלקו . נשארתי עם רימון יד ואקדח . בשעה שש בערב אמור הייתי לפגוש את מרים, שהיתה מורה לספורט בבית ספר ביל”ו. נשארתי עם הרימון בתוך עיתון, שהיה מוכן לפעולה, את הרימון הזה קיבלתי מקרופצ’יק. שהיה במחלקה אצלי, חשבתי לאכסן את הרימון מחדש. מרים אחרה לפגישה בששה רגעים. לאור הארוע שקרה שלוש שעות לפני כן ברחוב שדרות רוטשילד, הבלשים ממשטרת הצפון התחילו להתרוצץ ברחובות ובסמטאות לחפש חשודים. כאשר התקרבו לעברי , התחלתי לברוח ומיד כעשרה בריטים, עם טומיגנים, התחילו לירות עלי, ממרחק של כחמש עשרה מטר. איך לא הרגו אותי אינני יודע עד היום. זה כנראה כי הם אמרו -אתה “בר-מזל”, אז הם צדקו. ברחתי לסמטה. לא יכולתי לברוח הלאה, כי היו גדרות גבוהות של רשת, והם תפסו אותי. זרקתי את הרימון, כיוון שלא יכולתי להשתמש בו, הם תפסו אותי ונפסקו היריות. השכיבו אותי על הרצפה והתחילו לחקור אותי. דבר ראשון שאלו אותי איפה אני גר. החלטתי החלטה פנימית לקיים מה שאני מטיף לחניכים אחרים, שבמקרה של חקירות לא לגלות שום דבר. התחלתי להיות אילם. והם המשיכו להכות אותי .

לפי הדוקומנטים שהם מצאו אצלי לא היו יכולים להפיק כל תועלת לעצמם. הם חיפשו ברחוב גאולה, אך לא ידעו איפה אני גר. אחרי יומיים של מכות, לא גיליתי איפה אני גר. לקחו אותי למשטרת בית דגון, ששם היתה משטרה שלא שרתו בה יהודים בכלל, והתחילו בחקירה די אינטנסיבית. הייתי כבול. לא יכולתי להתגונן. שאלו אותי שוב ושוב, איפה אני גר. לא גיליתי שום דבר. לא הוצאתי הגה מפי, והם לא גילו איפה אני גר. עד שבא הקצין רוזנברג ועוד קצין אחד והחתימו אותי על כתב האשמה. הם מצאו נשק וכן הלאה, רימון וכדורים שנשארו לי מהאקדח. אני אמרתי – אני לא יודע שום דבר. שותפי לחדר היה דויד בלאו. היה לו אקדח טופי. אחרי כל פעולה שבה השתמשנו בנשק. הוא אהב לשים את התרמילים בתוך מגירה, ואני, מתחת למיטה שלי, היו לנו בחדר חצי שק רימונים ו כל מיני דוקומנטים, פספורטים של כל מיני אנשים. ידעתי שאם הבריטים יערכו חיפוש בחדר בו אנו גרים, הם ימצאו אוצר גדול . בלאו לא יכול היה להישאר לגור בחדר . למחרת היום הוא התגנב לחדר והוציא את כל החומר הסודי שהיה והרימונים.

ש.ת.

פרצנו את כלא עכו וברחנו. האחראי עלי היה יהודה גור, שהיה אחד מעשרים בורחי לטרון. אחרי שברחתי מכלא עכו, ובמשך תקופה מסוימת לאחר מכן, עבדתי כשומר בשומרון, ולאחר מכן עברתי לת”א, עם יהודה גור, צפוני, דן, דוד בלאו. לא היינו רבים. היינו מעטים. אבל עשינו עבודה טובה. דוד צפוני היה מכין את הדו”חות למרכז. זו היתה ראשית הדרך. רצינו לבנות מחדש את מחלקת הידיעות . עשיתי מה שיכולתי לעשות. אני לא אוהב לספר על עצמי, אבל בהמשך אספר לך את יתר הדברים הקשורים ללח”י .

דוד בגין מספר על הימים האחרונים של אלימלך

ט’ בסיוון תשכ”ב בביתו של גדעון (אברהם ליברמן) יושב דוד בגין פעם שניה. רציתי שיספר על הימים האחרונים לפני הפריצה לכלא עכו ובפרט בתקופת חייו האחרונה של אלימלך שלנו שנפל בעת הפריצה לכלא עכו. נתבקשתי לספר לך על אלימלך אחד מן ה-18 שהשתתפו בפעולת בתי המלאכה של הרכבת בחיפה, נידון למוות שהומר למאסר עולם. את אלימלך הכרתי (מקרוב) לראשונה בבית הסוהר. עוד בשנת 1942, זמן קצר לאחר רצח יאיר, התארגנה קבוצה שנקראה “קבוצת טוביה”. אלימלך היה חבר באותה קבוצה. אם זכרוני אינו מטעה אותי נפגשתי עם קבוצה זו בביתו של אלכס, שהמתמחה בהקמת תחנת שידור. במזנון של הוריו בנחלת בנימין בבנין של משרדים . לא ראיתיו יותר אלא לאחר הפעולה בבתי המלאכה של הרכבת, ששם נפלו 11 מן המשתתפים בפעולה. אלימלך היה בין אלה שלא נפגעו והובאו לכלא עכו. כשהובאו לכלא עכו בצהריים, הוכנסו לחצר והורשו להתרחץ על יד הברז, שהיה ממוקם שם. ראיתי את חברי המחתרת שנתפסו בפעולה מבנין בית החולים מלמעלה, כשהם שרים “הבאנו שלום עליכם”. זאת היתה קבלת הפנים, כשהאנגלים עמדו נדהמים ולא הבינו ולא יכלו לקלוט את מידת העמידה היפה של לוחמים עבריים, למרות מה שעבר עליהם נכנסו לחצר בית הכלא בעכו בשירה “הבאנו שלום עליכם”. כולם מבין אלה שנכנסו לחצר בית הכלא היו מוכתמים בדם, ונאלצו לרחוץ את הדם שהותז עליהם. ולאחר שהוכנסו לתא, למחרת היום ,הכרתי מבין חבורה זו את אלימלך ונזכרתי בו מהפגישות שהיו לנו בשנת 1942. ראיתי בו בחור שתקן אשר שוקל דברים ואחרי שיקול דעת מנסה להעלותם על הניר. היתה לו נטיה לכתיבה. לאחר שנידונו למוות שהומר למאסר עולם, התחיל אלימלך בכתיבת החוברת “ולא חזרנו לבסיס”. כל פרק שנכתב על ידו נמסר לנו לקריאה, לתיקונים והערות. כשמלאכת הכתיבה הסתיימה והחוברת הוצאה, לא הייתי במחיצתו של אלימלך, אבל מעניין שלפני הפעולה של פריצת כלא עכו, בלילה, אלימלך ישן בתאי. בתא 21 ישבו גם משה סבוראי, צבי תבורי ואנוכי ועוד אחד או שניים. אלימלך ישן במיטה סמוכה אלי. ישנתי שנת ישרים, אבל מדי פעם התעוררתי. ראיתי שאלימלך אינו ישן. כששאלתי אותו “למה אינך נרדם” הוא לא ענה. “אלימלך, פניתי אליו בשנית, חשוב לישון, צריך להיות רענן”. לקראת הפעולה ,הוא ענה לי במלים קצרות “דוד, אתם תצליחו ואני לא”. “אלימלך, חיים, מנין לך שאנחנו נצליח ואתה לא”, תשובתו היתה פסקנית, הפך את גבו אלי ושכב לישון. באותם הרגעים לא הבנתי את מידת הרצינות שברגשותיו, שבתחושתו. הכרתי בדבר לאחר שאלימלך נפל. הרהרתי בדבר ושאלתי את עצמי מנין לו התחושה הזאת? אדם שרואה את קיצו ואומר זאת בגלוי “אתם תצליחו ואני לא”, אבל נרדמתי ולמחרת היום, הכינונו את עצמנו לקראת הפעולה. הפעולה אמורה היתה להיות גדולה מבחינת היקפה, ואין להשוות פעולה בסדר גודל שכזה, לביצוע של פיצוץ והתקפה אחרים. פעמו בליבנו רגשות עזים של שחרור מבית כלא, התנתקות מכבלי השעבוד.

בתאים שבהם התקבצו 3 הקבוצות היה אלימלך בתא ה-21 או ה-22 ואני עברתי לתא 28, לתא של הקבוצה השלישית. כל קבוצה קיבלה עליה משימה. לאחר שמיעת ההתפוצצות הראשונה, הותקן מטען על המנעול של השער. היו לנו מטענים מתוך כוונה ברורה לשים את החומר בתוך מוקשים, ובתוך קופסאות רימונים, נפצים בתוך סיגריות. אבל בכדי לא לרדת מהנושא, אני רוצה לספר על עצם הפעולה של הפריצה, ולהגיע שוב לאותה נקודה, לנבואה של אלימלך, שלא יצליח להגיע לחופש. ובכן הקבוצה הראשונה והקבוצה השניה תפקידם היה לחסום את הדרך בפני השוטרים הבריטים לחדור לחצר בית הסוהר. לאחר הפיצוץ פנינו לתוך התא, שלישי הדליק לפיד בוער. בפעולה הזו השתתפו 3 אנשים. פרצה דליקה והשוטר כמעט נשרף חיים. הלוחמים שראו התחילו להמטיר אש באויר. לאחר שהם התחילו להמטיר אש באויר, הערבים התחילו לברוח לתוך הסדנאות ובתי קפה בעיר העתיקה בעכו. יצא, שאלימלך קפץ ושכב עלי. ואני זוכר היטב שרגליו היו תלויות, מהטנדר החוצה, וכך שכבנו כשהוא עלי, והצלחנו איכשהו, לצאת מהעיר העתיקה. עברנו שדה מוקשים – ובנס לא נפגענו מהם, כי הערבים המתקיפים זרעו מוקשים, אבל הבחורים שידעו היכן נמצאו המוקשים התריעו על כך, והצלחנו לא לפגוע במוקש. יצאנו לכביש, התרחקנו, מן העיר העתיקה ,תוך כדי הקרב, לפתע, שמעתי את אלימלך מעלי, כשהוא צועק: “אוי, נפצעתי!”. כששאלתיו; אלימלך, איפה? לא קיבלתי תשובה.

הוצאתי מילקוט העזרה ראשונה שסחבתי מבית החולים מעכו, חומרי חבישה והתחלתי לסחוט לימון אל תוך פיו, אבל הבחנתי שפיו פעור, ואין כל תגובה. אבל כשהוא צעק – נפצעתי! הניח את ידו על ליבו, ואז הבנתי שהוא נפגע ישר מכדור שבא ממרחק, לתוך הלב.

לא הייתה לי ברירה, השתחררתי ממנו קמעא, ושכבתי על ידו. נסענו בדהירה, כדי להתרחק ממקום הסכנה. לאחר טלטולים רבים, הגענו לדליה, ליד עין-השופט. השארנו את המכוניות, עם גופתו של אלימלך בתוך המכונית והודענו לרועה צאן יהודי מהקיבוץ, שהיה במקום, שאנו בורחים מכלא עכו ובמכונית נמצא חלל, ואנו מבקשים ממנו, שלא להודיע לשלטונות, לא למשטרה ולא לצבא, אלא, אחרי מספר שעות, ורצוי הדבר, להודיע, לאחר השעה שתים-עשרה בצהריים למחרת היום.

וכך השארנו את אלימלך, בתוך אחת המכוניות והמשכנו במנוסה, בדרכנו להרים.

בדרך הליכתנו בהרי אפרים, עד הגיענו לסביבות בנימינה – זיכרון, הרהרתי לא פעם בדבריו האחרונים של אלימלך, ובייחוד בנבואת לבו, שלא יזכה להגיע לבסיסו, כפי שהוא חלם עליו, וכפי שהוא התבטא בחוברת שהוא כתב (בטרם נפילתו): “ולא חזרנו לבסיס”.

. למחרת בבוקר היתה לי פגישה עם חנה (שרה) אשתו, שהיתה בהריון עם אוריאלה. כשראתה אותי מרחוק, לא היה לי הכוח לבשר לה את הבשורה המרה. (אך היא) אמרה “אני מרגישה שאלימלך נהרג”.

יהא זכרו שמור בלבנו לעדי עד.

ראשיתה של מחלקת ו’ כפי שסופר על ידי דוד המאירי

אני רוצה לבקש ממנו שיספר לנו על התחלת התהוותה של מחלקה ו’ שלנו שהייתה מחלקה שאהבו מאוד.

ניצלנו אותה והשתמשנו בידיעות שהצליחה להביא לידיעתנו.

כפי שאמרת גדעון, התהוותה של מחלקה ו’ החדשה, או המחודשת יותר נכון לומר, התחילה לקרום עור וגידים לאחר הבריחה מלטרון, עם קבלת תגבורת של אנשים מנוסים בעלי עבר בבצוע פעולות, דנו על עוצמת המחלקה על התפקידים חדשים . יצירת מחלקה ממנה תוכל המחתרת להפיק את התועלת הדרושה להשגת מטרותיה.

לא היינו בעלי ניסיון רב. כולנו, תוך כדי עבודה במחתרת סיגלנו לעצמנו שתוף פעולה ושיטות עבודה שיהיו לברכה בעתיד לכולם. חתרנו לכך,שמחלקת הידיעות של לח”י תעמוד על רמה גבוהה, אולי גבוהה מאוד ביחס לאמצעים שהיו אז במחתרת ותפעל בכל השטחים הגלויים ונסתרים באופן משביע רצון .

גדעון : האם יחידת המודיעין שפעלה היו לה מחלקות שונות?

דוד בגין המאירי : בראשית עבודתה של המחלקה המחודשת שהייתה מצומצמת ביותר, העבודה לא הייתה ענפה כל כך , החלו בשזירת חוטים בחדירה איטית לכל מיני מוסדות קשירת קשרים עם סוכנים, קשירת קשרים עם קציני משטרות, עם שוטרי חרש, ממצאים על בתי מלון, ממצאים על מסעדות ונהגי מוניות, יצירת קשרים עם פקידי ממשלה מנדטורית וקבלת אינפורמציה מהם על העובדים בתוך המוסדות הממשלתיים . באותה מידה שקשרנו קשרים עם סוכני המשטרה, גם קשרנו קשרים עם המגויסים שהיה לנו ולהם היה קשר כלשהוא עם המשטרה או עם מוסדות הממשלה.

בראשית התהוותה כללה המחלקה מספר מצומצם של אנשים, גרתי בצפון, אני זוכר שהתחלנו לבדוק את הדו”חות והניווטים הראשונים של מחלקה זו עבור המרכז.

גדעון : האם היו סוכנים ששילמו להם כסף? ובאיזה צורה הייתם משכנעים אותם?

דוד בגין המאירי : כל אחד בתפקיד שלו במחלקה ו’, בדק את הצורה איך לגייס את המודיע, אם ע”י שכנוע ואם ע”י איום ,על כל פנים לא שולם כסף לסוכנים, אנחנו לא נהגנו כפי שמקובל בכל מיני אינטליג’נטים במחתרות, אנחנו בקושי קיימו את עצמנו ולא הייתה לנו אפשרות להביא את האנשים ע”י מתן כסף.

לא הארכתי ימים בשרותי במחלקה זו.

בחופש, אחרי תקופת מאסרי אני זוכר זאת כמו היום נידמה לי שמהחדר הזה הוקלטו הקלטות די גורליות ביחס לפעולות שונות ומהחדר הזה יצאו לכל מיני פעולות הקשורות במחלקה ו’ ולאו דווקא פעולות שהם פעולות עיקוב, חוץ מפעולות העיקוב גם ביצוע של דברים די רציניים אחרים.

גדעון : למשל תזכיר איזה דברים שמותר.

דוד בגין המאירי : המחלקה הזאת שפעלה נוסף לאיסוף ידיעות גם בהסרת מכשולים על דרך המחתרת או שעמדו לרועץ למחתרת , שהצילה אנשים בייחוד סוכני בולשת וסוכנים סמויים לעין שפעלו נגד המחתרת, אנחנו כמובן ,שבהסכמת המרכז , גם פעלנו אז לסילוקם של אנשים שונים,לפי נתונים שהיו בידינו ,או לפי נתונים שהתקבלו ממקורות אחרים, שעמדו בדרך והפריעו לפעולת המחתרת והיו שונאים מושבעים שלה ועבדו בשיתוף פעולה עם הבריטים .

גדעון : אולי אתה יכול להזכיר דברים שאתה לא יכול להגיד לאף אחד.

דוד בגין המאירי : אינני מתכון לזה שדברים שלי יפורסמו או שאני אספר עליהם ויכולים להזיק, אבל יש דברים שהשתיקה יפה להם גם היום. המדובר בפעולות אינדיבידואליות בוודאי שעל דברים מסוג זה אי אפשר לדבר. על כל פנים לא אני רשאי לדבר על כך, הזכרתי קודם לכן שאנחנו הדפסנו בחדר את הצוליטינים הראשונים עבור המרכז.

אולי אנשל שפילמן יספר על המאסר שלו בשדרות רוטשילד אבל מה שאני יכול להוסיף תפקידי במחלקה אליה הצטרפתי , שכל אחד מוכרח היה לעשות כל עבודה שקשורה גם עיקוב וגם בילוש כמו גם קשירת קשר עם כל מיני סוכנים, כי אנחנו היינו מועטים ועל כן לא יכולנו לחלק את העבודה בהתאם לדרג ובהתאם לתפקיד, עשינו את כל העבודות הקשורות במודיעין. כאשר המחלקה התרחבה והתפשטה וחדרה להרבה מקומות, וקיבלנו כוח אדם נוסף כמובן שאז התחלקה העבודה בצורה מתאימה אחרת.

אני נזכר שהוטל עלי לגייס סמל בולשת , מהחשובים בארץ, יהודי, בת”א. נכנסתי אליו הביתה הוא נדהם בזמן שפתח את הדלת ואמרתי לו שאני רוצה לדבר איתו .כמובן שהוא היה במצב לא נעים, הוא סמל בולשת מרגיש בכוחו שהחלוק מאחוריו וגם המשטרה ולפתע נכנס אדם ואומר אני רוצה לדבר איתך, הוא הסתכל עלי בתימהון, הזמין אותי להכנס לביתו . הוא הרגיש שהדבר אינו פשוט, ואין זה מקרה רגיל בוודאי שהתחיל לחשוב שאני נציג מחתרת, על כל פנים בתפיסה שלו כאיש בולשת הוא הבין שאם אדם בחוצפה כזו נכנס, בוודאי יש בפיו דברים חשובים. התישבתי לפני השולחן ואמרתי לו ברורות שאני נציג לח”י שבאתי אליו בבקשה שישתף איתנו פעולה, אנחנו יודעים שתפקידך הוא רם מעלה בבולשת למרות שאתה רק בדרגת סמל בבולשת, אבל אתה בעלי ידיעות רבות בשטח מסוים ואנחנו רוצים לקבל ממך אינפורמציה . הוא השפיל את ראשו ושקל את דברי, ראיתי שהוא מתלבט מאד ואין לו מעצור לסרב לבקשתי, על כך פנים הוא אמר לי שהוא רוצה לשקול היטב בדבר , אך לאחר שניות מספר הוא אמר, אני מבין אתכם, אולם אני חייב להגיד שאני אינני יכול לעבוד אתכם כי אני קשור עם גוף אחר.

ובכן על זה אני עונה לו כי לפי האינפורמציה שלנו אינך קשור עם שום גוף, אמירה זו שלי הביאה אותו במבוכה . איך אנחנו יכולים לדעת שאינו קשור עם שום גוף? אבל ראיתי שהוא מתחיל להתחמק, ואז בלית ברירה אני שולף את האקדח ומניח אותו על השולחן, ואני אומר לו אדוני הסמל הנחתי את האקדח בכדי להסביר לך בצורה זו שכל התחמקות מצידך לא תועיל, או שאתה תשתף פעולה או שאנחנו נסיק מסקנות ביחס אליך.

אין כל הצדקה להשתמטות מצידך, על כך הוא ענה ברכות יותר ובכן תנו לי שהות לחשוב קצת ואני מוכן להיפגש שנית איתך, תוכל לבוא אלי שנית, אני מוכן לחשוב על כך, על כל פנים אני אדם לאומי. נקבעה פגישה, ובפגישה השניה, מצאתי לב פתוח מצידו והוא החל לספר לי דברים, קודם כל על אנשים שעובדים איתו במשטרה, וכמובן שאני הצגתי לו שאלות ביחס לאנשים שאנו היינו מעונינים לדעת בדיוק על תפקידיהם ועל המעשים שהם עושים במשטרה עם הקצינים הבריטים ומה ההצלחות שלהם בעבודה ומה הגישה שלהם למחתרת, מידה של יחס של חיבה יחס של אהבה, יחס של אהדה, או יחס של בחינה, רצון לפגוע במחתרת. לקביעת זהותו ניתן לו כנוי מסוים וגם אני לעצמי קבעתי כינוי . כך מדובר היה לא רק בסמלים ,אלא גם בקציני משטרה ובסוכני בולשת, יודעים אך סמויים מהעין. רצינו להפיק קשרים שיש בהם תועלת מידית, זאת אומרת אנשים שהם קרובים לקציני משטרה בריטיים אשר עצם פעולתם היא נגד המחתרת ולא רק בענינים פליליים. שהם עובדים, במגע איתם, שיכולים לדעת על מעצר כל שהוא, או במקום ששם מבשלים את כל הפעולות נגד המחתרת. והיו כאלה שהבריטים מתוך יחס של אמונה נתנו להם גם להבין והם יכלו להפיק מהם אינפורמציה מסויימת, והיו מקרים שהביאו למעצרים. כמובן רק במידת ההכרח היו זקוקים ליהודים כאשר לא היתה ברירה והיו צריכים לגייס ולהשתמש בהם. המחלקה להשגת הידיעות היתה השישית במנין ועל כן נקבעה כמחלקה ו’, ולא כפי שנוהגים לפעמים לומר על המחלקה לאיסוף ידיעות – הגייס החמישי.

אחרי שברחתי מכלא עכו לאחר תקופה קצרה חזרתי לעבודתי בת”א וקיבלתי את מחלקת הידיעות של ת”א ובשנה אחרונה גם את שאר חלקי הארץ חוץ מירושלים.

מצאתי מחלקה שונה לגמרי, כלומר במשך התקופה הזאת העבודה התפתחה בצורה כזו שאני בעצמי הופתעתי, אני רוצה לציין בשמחה שגם היום כשאני נזכר בעבודת המחלקה, כשהביאו אותי בפעם הראשונה לבנק המרכזי של מחלקה ו’, וזה היה במרכז העיר בקירבת ככר דיזנגוף ופתחו לי את הבונקר ואני שליתי משם את הארגזים שהיה בהם החומר המודיעיני, הרי הופתעתי מאוד, וראיתי כמה עבודה הושקעה בהם, עבודת נמלים, היית כרטסת כמעט מושלמת של כל מבני המשטרה בארץ.

היה שם חומר על כל מחנות הצבא ועל תנודות של כל גדוד או חטיבה שזזה מהמקום הייתה לנו כרטסת מלאה של העולם התחתון, הייתה לנו כרטסת של 10,000 מפקדי ההגנה של כל הארץ, עם כל הפרטים, היו לנו רשימות מדויקות על מחסני נשק של ההגנה, על מקום המשדר של ההגנה, כל פרט ופרט, בעבודה זאת פעלו צעירים ומבוגרים כאחד.

כשהתחלתי להשתלט על העבודה בתוך המחלקה הזאת, ראיתי שהחדירה שלנו היתה כה עמוקה במוסדות הממשלה או למחנות הצבא באמצעות העובדים האזרחיים וגם הרבה קשרים עם קצינים בריטיים, שיכולנו בכל רגע לדפוק במקום הנכון ולקבל את התוצאות הרצויות ביותר, בהזדמנות אחרת אהיה מוכן לספר על פעולות שנעשו בסיוע של מחלקת הידיעות שלנו מחלקה ו’, פעולות במחנות הצבא, פעולות במשטרות, פעולות בכבישים, רק בסיוע מחלקת הידיעות גם בפעולות נגד הערבי, הרי מחלקת הפעולות נעזרה ע”י מחלקה ו’, לדוגמא בנין הסאריאה, זוהי פעולה שצמחה שהגו אותה אנשי מחלקה ו’ והציעו אותה למרכז לאישור, אבל השעה מתי לבצע את הפעולה ואיפה לעשות אותה ואיך לעשות אותה, הדבר הזה נקבע ע”י מחלקה ו’ על סמך אינפורמציה שנתקבלה, על ישיבות של הועד הערבי העליון שם ועל כינוסים של גופים ערביים לוחמים כפי שהציגו את עצמם.

אני מוכן לספר על הרבה פעולות שקשורים עם פעולות כלליות.

גדעון : תן לי דוגמא, נניח על סאריאה, איך קיבלתם את הידיעות?