חייו, פועלו ומותו

מאת: דר׳ זאב איבינסקי - ״ולוולה״

"אין לך דבר שגיא יותר וקדוש יותר ממלחמה לאומית; מלחמת האומה על כבודה, חירותה וחייה. חיי אומה ללא כבוד וללא חירות, אינם חיים. לפיכך כל אומה הראויה לכבוד, כקטנה כגדולה, שמה נפשה בכפה ויוצאת למלחמה לאומית. את מהלך המלחמה קובע שיעור נכונותה של האומה והחלטתה הנחושה להיאבק עד הסוף ויהי מה, – ליהרג ולא להיכנע. ואם כי לא תמיד קובעים הערכים 'הבלתי נמדדים האלה' את תוצאות המלחמה, הרי הם, הם הקובעים את גורלה ההיסטורי, היינו: את ערכה לעתיד האומה. תהיינה תוצאות המלחמה אשר תהיינה... לא הן קובעות את עתיד האומה לדורות, אלא המלחמה גופא, אופיה, ועמדת העם לנוכח הסכנה, למול האוייב...".

"תמול שלשום והיום חיינו במכורה כחיי אחינו בנכר הגלות. כמוהם כמונו, מהלכים אנו בצדי דרכים, נחבאים מעין השמש והמשטרה. קרועים ובלויים, אחוזי צינה, יחפים למחצה ורעבים בתכלית... מבקשים אנו כר, לשמוט עליו את הראש היגע בעליות גג שגגן נקוב, במרתפים שרצפתם רפש, בצריפים נידחים... וימים רבים כאלה, קשים כגורל לוחמי החירות באשר הם שם, מָרים כבגידת אחים, נכונו לנו – עד בוא יום הנקם והקרב, יום המהפכה העברית המקודשת".
יאיר, מתוך רשימה שכתב, זמן קצר לפני הירצחו, לגליון "במחתרת", כסלו תש"ב, שאבד.

"לא הכרתי את יאיר... אבל אין לי כל ספק שהוא היה אחד האישים היקרים והדגולים ביותר שקמו בתקופת המנדט הבריטי. אני מכבד ומוקיר בכל לבי גם השירה וגם הפלדה של נפשו הסוערת ומסירותו ללא קץ לגאולת ישראל – אם כי אני שולל ללא סייג דרכו המדינית."
דוד בן־גוריון, מתוך איגרת לגאולה כהן, ט"ו בשבט תשכ"ב, (20.1.1962).

ילדות ונעורים

אברהם שטרן נולד ב־י"ח בטבת תרס"ח (23.12.1907), בן בכור למרדכי וללאה הדסה בת רפאל ופסיה גרושקין, ממשכילי יהודי ליטא, חובב ציון ומחבר הספרים "הדסה" וספר על "משלי". מקום הולדתו של אברהם – סוּבַאלק – עיר־גבול בצפון מזרח פולין, הגובלת בליטא, באותם ימים חלק מממלכת רוסיה. בית מרדכי ולאה שטרן היה בית יהודי חילוני, שבו שלטו מזיגה של מסורת יהדות ליטא ה"מתנגדית" והמשכילה, והלשון והתרבות הרוסית. האב, רופא שיניים, מוּכּר כאיש מסוגר, מכונס מאוד בעצמו, והאם, מיילדת, הדמות הדומיננטית, נועזת ואמיצה. סובאלק היתה עיר רבת־לאומים ובה קהילה יהודית בת 10000 נפש. כאן הצטלבו דרכי מסחר, מלחמות ופלישות – עמים, תרבויות וצבאות. 

במהלך מסעות כיבושים, מרידות ומלחמות, עברו כאן פולנים, ליטאים, פרוסים, גרמנים, טטרים, רוסים, צבאות נפוליון וצבאות רוסיה, גרמניה ופולין.
שלושה אירועים היסטוריים בילדותו ובימי נעוריו, הם שטבעו חותמם על כל דרכו בעתיד, על אישיותו והשקפותיו: מלחמת העולם הראשונה: התמוטטותן של ממלכות, והתנערותם לתחיה ולעצמאות של אומות מדוכאות – המהפכה החברתית והפוליטית הגדולה ברוסיה – מהפכת פברואר ואוקטובר, ספרותה ושירתה, על כל הסער והפרץ. הבשורות והצפיות שליוו אותן; תחייתה של פולין: ספרותה ושירתה הרומנטית הגדולה – מסורת מרידותיה ותבוסותיה ורוחה הבלתי נכנעת; ועל כל אלה – תנועת התחיה והשחרור של העם היהודי וחלום תקומתו בארץ אבותיו. בכל אלה היה מעורב רגשית, לא כמשקיף מבחוץ, אלא בחוויה אישית, במקום ובזמן, בגיל־הילדות והנעורים, ובמעורבות גדולה לאחר־מכן.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כאשר נכבשה העיר בידי הגרמנים, נמלטה האם עם ילדיה לבית אביה בווילקומיר, ומשם לתוככי רוסיה, עם משפחת אחותה ויירה. האב, ששהה אותה שעה בבית־חולים, אחרי ניתוח בקניגסברג שבפרוסיה המזרחית, עוכב ונאסר כנתין ארץ אויב, ונותק מהם במשך כל שנות המלחמה. בן שבע היה אברהם, כאשר עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה החלו נדודיו במרחביה של רוסיה, עם אִמו ואחיו דוד, הצעיר ממנו בשנתיים. את רוב שנות המלחמה עשו בכפר נידח רומדנובו, על־יד סרנסק, פלך פנזה, שבחבל בשקיריה, ברוסיה התיכונה.

הקו שהותווה על־ידי ההורים בחינוך בניהם היה – השכלה ולימודים. אברהם התמיד בלימודיו לפי קו זה בכל תהפוכות הזמן, בנדודים מארץ לארץ, בתלאות מלחמת העולם, בעולם מסוער על־ידי מהפכות, התפרקותן של ממלכות ותקומתן של אומות ומדינות לאומיות חדשות. השכלתו עוצבה בכור ההיתוך של התמורות המהפכניות והתרבותיות הגדולות שבמהלך כל אלה.
שנים ראשונות למד בשיעורים פרטיים אצל דודו ודודתו ברומדנובו. ראשית לימודיו הסדירים החלו בשנת מהפכת פברואר 1917, כאשר, בהיותו בן 10, עמד בבחינות והתקבל לכיתה א' של הגימנסיה הרוסית בסרנסק, בה למד בשקידה ובהצטיינות. אותה שעה קיבל גם שיעורים פרטיים בעברית. כאשר בסוף 1918, עם תום המלחמה, חזרה האם עם דוד אחיו הקטן לסובאלק, והמשפחה התאחדה עם האב. ואברהם נשאר שלוש שנים נוספות ברוסיה, והמשיך בלימודים בדרכי תלאות, רעב, מצוקה ונדודים בימי מהפכה ומלחמת אזרחים. את מסלול לימודיו ברוסיה סיים בפטרוגרד, אצל דודו אברשה גרושקין המהפכן, שגר שם כסטודנט. כאן סיים בהצטיינות את המחלקה הרביעית של הגימנסיה, למד פריטה בפסנתר במכון למוזיקה, ספג כל מה שפטרוגרד, המסוערת בתסיסה תרבותית עצומה של ימי המהפכה, יכלה להציע אז בתחום האמנות, הספרות, התיאטרון, המוזיקה, ואף הצטרף לשכבת ה"פיונרים" של תנועת הנוער הקומוניסטית. ייתכן שכאן בשלה נטייתו להתפתח כאמן, שחקן ומשורר.
עם חזרתו בקיץ 1921 לבית הוריו, והוא נער בן 14, המשיך בלימודיו בגימנסיה העברית בסובאלק. בשנות לימודיו כאן רכש השכלתו בספרות העברית, במקורות ובתולדות ישראל. ספר התנ"ך ליווה אותו מאז בכל נתיבות דרכו. כאן ספג גם מרוחה של הספרות הרומנטית הפולנית, הושפע מגדולי משורריה של פולין המיוסרת ונאבקת על חירותה. על חותמה של מסורת המהפכה ורוחה של הספרות הרוסית הגדולה, של מקורות ישראל והספרות העברית החדשה, נוספה מעתה גם השפעת ספרות הרומנטיקה הפולנית וגדולי משורריה. אלה עיצבו את רוחו בשנות הנעורים. הצירוף התרבותי, העשיר והבלתי רגיל הזה, הוא המפתח להבנת אישיותו ורוחו, שירתו וגם הגותו. אותן שנים היה אברהם גם פעיל בתנועת ה"שומר הצעיר" בסובאלק ונימנה על מדריכיה, כראש שכבת ה"כפירים"

העלייה לארץ

כאשר נסגרה הכיתה השישית בגימנסיה העברית בסובאלק, בטרם הגשים לימודיו בתיכון, עמד אברהם על המשך לימודיו בארץ. ב־10 בינואר 1926 הגיע לארץ על־פי הסדר עליה מיוחד, להמשך לימודיו ב"גימנסיה העברית" בירושלים, בפנימיה שליד הגימנסיה. כאן למד בשנים 1926–1927, כשהוא סופג מרוחה ומתרבותה של הארץ, נקשר לנופיה, ונסחף באהבת המולדת.
תעודת בגרות קיבל ב־.9.8.1927 בסוף אותה שנה החל בלימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים. השנים 1927–1933, שנות לימודיו באוניברסיטה היו השנים שבהן בלט כתלמיד מצטיין, כאיש רוח, וכאדם מעורב בפעילות פוליטית וארגונית. באישור מיוחד של האוניברסיטה למד בשלושה חוגים: ספרות עברית חדשה – כחוג ראשי, השירה העברית בימי הביניים, והשפה היוונית וספרותה וכן ההיסטוריה של יוון ורומא – כשני חוגי משנה. שנים אלה היו שנות יצירה פוריה, בהן כתב את מרבית ומיטב שיריו, שנות הצלחה גדולה בלימודים, קניית השכלה מעמיקה ורחבה בתרבות ישראל ובתרבות העולם הקלאסי, ושנות עיצוב השקפותיו ודרכו במערכה על חירות ישראל. בראשית ימי לימודיו נפגש ונקשר בקשר אהבה עם רוני בורשטיין, אף היא סטודנטית באוניברסיטה, קשר שעמד במבחני הגורל, בתהפוכות הזמן והדרך, עד תום, עד הירצחו. הם נישאו ב־31.1.1936, והיא ליוותה אותו בכל חתחתי הדרך והיתה לאם בנו יאיר אברהם, שנולד לאחר הירצחו ונקרא על שמו.
מעורבותו הפוליטית ראשיתה בייסוד אגודת הסטודנטים "חולדה", הקרויה על שם היישוב חולדה, שמגיניו עמדו בגבורה בימי מאורעות תרפ"ט והדפו את התקפות הערבים. בתקנון האגודה הודגשה הנאמנות "אך ורק לתחיית האומה העברית במדינה המתחדשת, בלי להיות כפופים לאידיאולוגיה מפלגתית כזו או אחרת". באַמצו עקרון זה כבר ניכרת היתה דרכו הייחודית בעתיד.

 

באגודת "אל על" באוניברסיטה העברית עם דוד רזיאל

במהלך פעילותו פגש בדוד רזיאל, שהיה פעיל בימי לימודיו באוניברסיטה באגודת "אל על", ובמהרה נקשרה ידידות אמיצה בין השניים. אברהם היה בשלוש שנים מבוגר מדוד, שניהם באו מרקע שונה. אברהם בא מבית חילוני, מקורות השכלתו וחינוכו היו רחבים, יונקים מתרבות העולם ומקורות ישראל, בימי לימודיו באוניברסיטה העברית התמחה כאחד התלמידים המצטיינים בספרות הקלאסית, היוונית והלטינית, נקשר בתנ"ך וינק ממנו, וכן, מן השירה והספרות העברית. כל זה נוסף על המטען התרבותי העשיר שרכש בימי נעוריו ונדודיו. דוד רזיאל בא לאוניברסיטה מבית דתי, לאחר שנתיים של לימודים בישיבת מרכז הרב בירושלים. היתה בו מזיגה של איש דתי ומאמין, שראה ייעודו כמפקד ואיש צבא.
למרות השוני הבולט, נקשרה ביניהם ידידות אמיצה, שהתמידה שנים ארוכות. בחלומם המשותף, השלימו זה את זה. הפגישה עם דוד, "רזי", כפי שנתכנה על־ידי יאיר ורוני חברתו, שינתה במובנים שונים את מהלך חייו של יאיר. השפעתו של דוד הביאה גם למפנה באורחות חייו של יאיר ובהתייחסותו לדת. בהשפעת דוד עבר לאכול במסעדה כשרה והחליט שעם הקמת משפחה, יקים בית מסורתי, ואכן עמד בהחלטתו. השם "אריאל" (על משקל רזיאל), שאימץ לו בתקופה זו כשמו המחתרתי, כשם "עזריה" (בגוב אריות), שאימץ בימי המסה, הרדיפות והמצוד שלאחר הפילוג ב־1940, הם ביטוי נוסף למפנה זה בחייו.
הקשר של אברהם שטרן למקורות ישראל נוסף מכאן על מטענו התרבותי הרחב, היונק ממיטב ספרות העולם משתקף ב"ספרייתו", רשימת הספרים שקרא בימי לימודיו. בצד הספרות העברית, נמצא בה ייצוג מיטב הספרות והשירה הרוסית, כולל שירת ימי המהפכה, ושל הספרות הרומנטית הפולנית, ספרות המרד והכיסופים לחירות, של משורריה הרומנטיים הגדולים ומיטב הספרות הכללית, בשפות המקור. חותם השפעתם ניכר בשירתו, בהגותו ובדרכו. רוסית, יותר מכל שפה אחרת, היתה שפת ילדותו ונעוריו. גם לאחר עלייתו לארץ, המשיך להשתמש ברוסית במכתבים לבני משפחתו ולרוני, ואף לכתוב שירים ברוסית. קובץ שיריו הראשון, שבעה שירים שראו אור ב־1928, הוא קובץ שיריו ברוסית.
הוא היה בעל כשרונות אמנותיים רבים – גם בציור ורישום – ובמשחק. היטיב לדקלם שירה בשפת המקור. את כשרונו התיאטרלי הוכיח בין השאר כאשר ביקש להסתיר עיסוקיו במחתרת. בשנים 1927–1928, בהיותו תלמיד בגימנסיה בירושלים, שאף ללמוד משחק ב"הבימה". הוריו התנגדו לכך בכל תוקף והוא נכנע. זה היה בגמר לימודיו בגימנסיה, לפני שפנה ללימודים באוניברסיטה. בנסיבות הזמן והתקופה חל מפנה בשאיפותיו.

 

פרעות אב תרפ"ט - ארגון ב'

"חיילים אלמונים"

פרעות אב תרפ"ט (אוגוסט 1929), בהן נרצחו, בתוך שבוע ימים, בדם קר, באכזריות והתעללות, כולל מעשי ביזה ואונס, 133 יהודים, ונפצעו 339, היו פרשת דרכים במעורבותו הפוליטית והצבאית של אברהם. הד ימי פרעות אלה נשמע בשירו "חיילים אלמונים". במהלך המאורעות היו גם גילויי הקרבה בהגנה והצלה. בעיקר בלטה פעולת "ההגנה" בירושלים בפיקודם של אברהם תהומי ואברהם קריצ'בסקי. אברהם שטרן ודוד רזיאל פעלו באותם ימים בשורות ה"הגנה" בירושלים, בפיקודם. אבל מאורעות תרפ"ט חשפו גם את חולשתה של "ההגנה" במקומות רבים, ועוררו תסיסה בקרב חוגי מפקדים ב"הגנה". בהנהגתו של אברהם תהומי, הם קראו להפוך את "ההגנה" החצי ליגלית, ממיליציה אזרחית, לכוח צבאי מחתרתי, מאומן, ממושמע, חמוש היטב ובלתי תלוי במפלגות ובממסד.

באביב 1931 הודיע תהומי להנהלת הוועד הלאומי, בשמו ובשם 19 מפקדים, על פרישתם מן "ההגנה" ועל הקמתו של ארגון ב', שנתכנה גם "הגנה ב'", בהנהגתם. בתחילת 1932 נקבע שמו של הארגון המתפלג "ארגון צבאי לאומי". תהומי נתמנה למפקדו ואימץ את השם המחתרתי "גדעון", דוד רזיאל ואברהם שטרן היו מראשוני המצטרפים.
בארגון ב' נמנה אברהם על הבולטים בקבוצת הצעירים מתלמידי האוניברסיטה העברית בירושלים, שריכז מסביבו "דן" (קריצ'בסקי), מפקד הארגון בירושלים. על חברי הקבוצה הזאת נמנו גם ח.ש. הלר, הלל קוק, בנימין כהן אהרונוב, חיים לובינסקי, ועוד. חבורתם, שעתידה להוות את הגרעין של מפקדי האצ"ל שהתפלג מארגונו של תהומי באפריל 1937, נתכנתה "הסוחבה" (הרֵעוּת). הם עסקו בשלב זה בבירורים רעיוניים, בגיבוש דפוסים של מחתרת, אימונים, טקס, תארים וסמלים, ובהוצאת בטאון מחתרתי לבירורים רעיוניים בשם "המצודה". אברהם שטרן היה מן הבולטים בקבוצה זו, בין עורכי "המצודה" ומחבר חלק גדול מן המאמרים שהופיעו בו. קבוצת "הסוחבה" היא שקבעה את שמו של הארגון החדש "הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל", ותהומי אישר אותו. ה"סוחבה" גם גיבשה את נוסח השבועה, שבו הושם דגש על שבועת אמונים לרעיון. בראשית 1932 השתתף אברהם שטרן בקורס הסגנים השני של הארגון. במסיבת הסיום של הקורס הושמע לראשונה שירו של אברהם שטרן - "יאיר" "חיילים אלמונים", שגם הולחן על־ידו. השיר פורסם בגיליון ב' של "המצודה", והפך המנון האצ"ל ומאוחר יותר המנון הלח"י.

 

היציאה להשלמת לימודיו בחו"ל – שירת מחתרת

נפשו נמשכת לפעילות למען הרעיון ש"אין שגיא וקדוש ממנו"

ב־1933 השלים אברהם בהצטיינות את לימודיו באוניברסיטה לתואר מוסמך במדעי הרוח, וקיבל מילגה מן האוניברסיטה להשלמת לימודיו לתואר השלישי בפירנצה שבאיטליה. כך נפתחה לפניו הדרך לקריירה אקדמית מזהירה. יאיר, בן העשרים ושש, יצא מן הארץ
ב־11.12.1933, בכוונה להשלים עבודת דוקטוראט על "הארוס בספרות היוונית העתיקה". לפני יציאתו ייפה את כוחו של רזיאל לקבל במקומו את תעודת גמר לימודיו, כמוסמך במדעי הרוח בציון "טוב מאוד". בתקופת שהותו הקצרה בפירנצה השקיע עצמו, מלבד בעבודה מאומצת על מחקרו, גם בעריכת שיריו מימי לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים, ובכתיבת מיטב שיריו החדשים. יותר מ־45 שירים מתוך כ־50–60 שירי יאיר נכתבו בשנים 1932–1934, בתקופת לימודיו באוניברסיטה ושהותו בפירנצה. עם אלה נימנים השירים: "חיילים אלמונים"; "אֵם החיים את, אֵם המוות"; "עובדים אנחנו במחתרת", "ברוך אתה בן האיבה, אבי המוות"; "מוּכֵּי שיגעון התקומה"; "הוא יבוא, בוא יבוא, הגדול בימים"; "שמחת תורה"; "אני יודע יום יבוא או ערב"; "כאבי שישא ביראה את תיקו"; "השבועה"; "הרי את מקודשת לי"; "היו נא כבני אלהים"; "כן, גם אני חייל ומשורר"; "מזמור לבני הנעורים"; "לפייטנים"; "המשיח", ועוד (ראה: יאירה גינוסר: "לא בשבילנו שר הסקסופון", עמ' 51–55, שם, רשימה מלאה, נספחים 2–6; עמ' 455–458). השירים ביטאו את מעורבותו הגדולה במחתרת וסערת רוחו. הפיתוי שבקריירה האקדמית שנשקפה לו, לא עמד בפני תחושת החובה שחושלה "בימים אדומים של פרעות ודמים". נפשו נמשכה לפעילות למען הרעיון שאין "שגיא וקדוש ממנו".
התפנית מהמסלול האקדמי לפעילות מרכזית במחתרת חלה במחצית של תקופת שהותו בפירנצה. בחודשי מאי 1934, חמישה חודשים לאחר שהחל בעבודת הדוקטוראט בפירנצה, הגיע אליו אברהם תהומי ("גדעון") מפקד ארגון ב', לגייסו לתפקיד המחתרתי המרכזי של רכישת נשק בפולין וארגון העברתו ארצה. יאיר נטל על עצמו תפקיד זה, ובכך נפתח פרק חדש בחייו. הוא נוטש את הקריירה האקדמית שצפו לו מוריו, מוותר על חלומות אישיים, ונרתם כל כולו, בשלב זה, לנשיאת: "מִזְוָדוֹת כְּבֵדוֹת... / כְּבֵדוֹת כַּבַּרְזֶל, יְקָרוֹת כַּזָּהָב. / ...כְּלֵי־קֹדֶשׁ לָעָם, לְנָקָם וְלַקְּרָב". יאיר המקורב מאוד באותן שנים לאברהם תהומי, הוא מזכיר המפקדה, ויוצא מדי פעם לשליחויות הרכש, והברחת ה"כלים" לארץ.

 

מאורעות 1936 – 1939 הפילוג הראשון ב"באצ"ל

שנתיים לאחר מכן פרצו מאורעות 1936–1939, שבמהלכן נרצחו 520 ונפצעו 2500 (מתוך יישוב יהודי שמנה בפרוץ המאורעות כ־385.000 נפש). הן העמידו את הארגון בדילמות קשות. מאז פרוץ המאורעות, פשטו בארגון ב' מבוכה ונטייה אל הקצוות. מדיניות ההבלגה נוכח מעשי הרצח האכזריים של יהודים עוברי אורח, של זקנים, נשים וטף, שהפכו לשגרה של יום יום, וההחלטה של מנהיגות היישוב ו"ההגנה" להמשיך בהבלגה ולהישען על הגנתו וכוחו של השלטון הזר, עוררו התנגדות קשה בקרב האקטיביסטים שבין המפקדים הצעירים והם קראו לשבירת ההבלגה. נוכח הלחץ של המפלגה הרוויזיוניסטית להפוך את האצ"ל, שהוקם ב־1931 על־ידי גורמים לא רוויזיוניסטים, למכשיר רוויזיוניסטי, נקלע אברהם תהומי למצוקה, וחתם על הסכם חשאי עם ז'בוטינסקי, שהבטיח שליטתם בארגון, מתוך החלטה שלא לקיימו. במצוקתו בחר באלטרנטיבה שנראתה לו עדיפה, להיענות להצעת "ההגנה" לאיחוד בתנאים נוחים מאוד. בהחלטתו זו, נתקל בהתנגדותם הנחרצת של המפקדים הצעירים, ובראשם אברהם שטרן ודוד רזיאל, שחששו שהאיחוד יגרום להיבלעותו של הארגון ב"הגנה", ומאובדן כל סיכוי, במקרה זה, להמשך קיומו כגרעין של כוח צבאי בלתי תלוי. כמחצית מחברי הארגון הלכו אחריהם.
ב־24 באפריל 1937 התחולל הפילוג הראשון באצ"ל. אברהם שטרן שהיה מקורב ומיודד מאוד עם אברהם תהומי, הכריע גם במקרה זה על קדימת הפרימט של הנאמנות לדרך ולרעיון על חברות וידידות וקשרים אישיים. בכרוז "לנאמנים בשבועה", שחיבר ופרסם ב־23 באפריל, ערב ההינתקות, נאמר: "הרעיון והמטרה של האצ"ל בארץ ישראל, שלשמה נוצר, היא האמונה שהמדינה העברית לא תוכל לקום בלי להישען על גוף צבאי לאומי בלתי תלוי". נוסף על כך מופיע בו לראשונה המונח – "השלטון הזר", בקריאה "להילחם נגד ההשתעבדות לשלטון הזר ומזימותיו".
אברהם שטרן פעל מראשית כינונו של האצ"ל המחודש כאחד מארבעת חברי המפקדה כחבר מרכזי בה, כמדריך קורס מפקדים, בהתוויית הקו המדיני, בשליחויות לחו"ל, בפעולות הרכש ובהורדת עולים בלתי ליגליים. בפעולותיו אלה מתוארים שליטתו העצמית, אומץ לבו, והסמכות שהקרין בהתנהגותו. במהלך 1937 כתב ופרסם יחד עם דוד רזיאל את ספר ההדרכה "האקדח", בחתימת ד. ראש (ר"ת של שמותיהם). יונתן רטוש עזר בליטוש המונחים והסגנון.

 

פברואר 1938 - עד מאי 1939 בשליחות המפקדה בפולין

במהלך פברואר 1938, עד מאי 1939, עשה יאיר כשליח מפקדת האצ"ל בפולין. הימים ימי המאורעות, עליית הנאציזם, צל המלחמה העולמית והתרקמותה של מדיניות הבגידה של בריטניה בעם היהודי ותנועת תחייתו. במהלך שליחותו פעל בקשירת קשרים עם ממשלת פולין לקראת השגת תמיכתה בהקמתו, הכשרתו, אימונו וציודו של כוח צבאי יהודי, במסגרת האצ"ל, לשם כיבוש הארץ, ואפשרות יציאתם והעלאתם של מיליוני יהודים, שממשלת פולין היתה מעוניינת בהגירתם. בהקמתם של תאי האצ"ל החשאיים בארצות מזרח אירופה במסגרת נפרדת, חשאית, ובלתי תלויה בבית"ר ובמפלגה הרוויזיוניסטית. בארגון מערכת פיקודית וארגונית בלתי תלויה שעסקה בגיבושם, אימונם והכשרתם, בארגון עלייה בלתי ליגלית בתמיכת ממשלת פולין לקראת תוכנית רחבה של העלאת המונים בדרך זו. ביצירת עורף ציבורי מדיני והסברתי לאצ"ל ולמלחמתו, מקרב חוגים שונים, מהם של חוגים שעד אותו זמן היו רחוקים מן הציונות. במסגרת זו הצליח לגייס חלק ניכר מן האינטליגנציה היהודית הפולנית המתבוללת, שהתרכזה מסביב לד"ר הנריק ולילי סטראסמן, אשר תרמה רבות לקשרים עם ממשלת פולין ולהרחבת התמיכה, ההסברה, וההשפעה של האצ"ל בציבוריות היהודית והזרה. במסגרת זו גם יזם הופעתם של שני בטאונים, שהביאו את דבר הארגון לחוגים רחבים. ה"די טאט" (המעש) ביידיש, שהפך באפריל 1939 לעיתון יומי, ו־JerozolimaWyzwolona ("ירושלים המשוחררת"), בפולנית.
יאיר הוגה באותם ימים תוכנית גדולה של אימון והכשרת רבבות צעירים יהודים בפולין ובמזרח אירופה, ציודם בנשק, בסיוע ממשלותיהן של מדינות מזרח אירופה, ובהנחתתם בעליה בלתי לגלית לארץ, לשם כיבוש השלטון, לקראת הצלת יהדות אירופה. בצד התוכנית הגדולה, שבה דובַּר על הכשרתם והעלאתם של ארבעים אלף, שקד על מימוש התוכנית הקרובה, לאימון, חינוך והכשרת הקדרים לביצועה. בשלב זה דובר על כוח של 10.000, מאומן וחמוש, שאמור היה לעלות בעלייה ב', ולהשתלט על הארץ בשיתוף כוחות מבפנים. לקראת מימושה של תוכנית קרובה זו נערך בחודשים פברואר–מאי 1939, ביוזמתו ובארגונו של יאיר, באמצעות הקשרים שרקם, ובמסגרת הסכם חשאי בינו, כשליח האצ"ל, לבין ממשלת פולין, קורס מפקדים חשאי בעיירה זעירה בקרפטים, ליד אנדריכוב. בקורס השתתפו 26 ממפקדי האצ"ל בארץ, שקיבלו במשך ארבעה חודשים, בתמיכת ממשלת פולין, הדרכה ואימונים בהילכות צבא סדיר ולוחמת גרילה מקציני צבא פולנים וותיקים ובעלי ניסיון, מהם ותיקי המחתרת שלחמו לשחרורה של פולין.
בשלושה קורסים נוספים שנערכו בפולין, ואחד בליטא, אומנו 150–170 איש, ממפקדי תאי־האצ"ל החשאיים, שהוקמו ונערכו ביוזמתו, בתוכנית להוציא להכשרה צבאית עד מרץ 1939, 3000–5000 איש. בעקבות ההסכם הובטח גם הנשק הדרוש למימושה של תוכנית זו. נרכשו והוענקו 5.000 רובים סנט אטיין; 300–400 מקלעים בינוניים הוצ'קס, ורימונים ככל שרצו, שהיו מרוכזים ומוכנים למשלוח במחסן ערובה בווארשה. חלק קטן אכן נשלח ארצה. פרוץ המלחמה קטע את כל ההכנות למימושה של תוכנית זו.
פעילות התאים החשאיים של האצ"ל, והקשרים המדיניים החשאיים והנפרדים שהפעיל, עוררו במהלך 1938 מתח וניגודים בין הארגון לבין המפלגה הרוויזיוניסטית ותנועת בית"ר. על פי הסכם, שהושג תחת לחץ כבד של ז'בוטינסקי, בפגישה עם דוד רזיאל בפאריס, בין ה־29 בינואר ל־1 בפברואר 1939, הועמד פעילותו של הארגון בחו"ל תחת מרותם של המפלגה ותנועת בית"ר, ואילו בארץ אמורה היתה להישמר עצמאות פעילותו, כאשר רזיאל, ראש המפקדה של האצ"ל, אמור היה לשאת גם בתואר ובתפקיד "נציב בית"ר בארץ. להסכם לא היה מראש כל סיכוי להתממש. המתח והחשדנות בין שני הצדדים לא פג. יאיר, שלא השתתף בפגישה בפאריס, וכל יתר חברי המשלחת של האצ"ל, סירבו לקבל את החלטות ההסכם והמשיכו, יחד אתו, בפעילו המדינית והארגונית העצמאית של האצ"ל בחו"ל. גם נסיונות המיזוג בארץ לא הצליחו.
עם פרסום "הספר הלבן" ב־17.5.1939, כאשר האצ"ל פתח גם בפעולות נגד ממשלת המנדט, פתחו השלטונות במאסרים נרחבים. ב־21.5.1939 נאסר דוד רזיאל בשדה התעופה בלוד, בדרכו לפגישה עם פנחס רוטנברג, אז ראש הוועד־הלאומי. חנוך קלעי, שנתמנה כממלא מקומו של רזיאל, הזעיק את יאיר לשוב בדחיפות לארץ ולהצטרף למטה האצ"ל במקומו של ראש המפקדה שנאסר. יאיר חזר בסוף מאי 1939 ונכנס לפעילות מלאה. ב־31 באוגוסט 1939, ערב פרוץ המלחמה, נאסר יאיר, יחד עם כל מפקדת האצ"ל, בעיצומה של ישיבת המפקדה.

 

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה – ימי  מבוכה  ואובדן דרך

"האצ"ל בישראל" מארגון צבאי למחתרת מהפכנים

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נקטעה הפעילות בפולין. אותה שעה, כאשר מרכז הכובד של הפעילות עבר לארץ־ישראל, נמצא האצ"ל בארץ במצב של התפוררות. בעקבות הודעתו של ז'בוטינסקי על התייצבות ללא כל תנאי לצִדה של בריטניה, הודיע גם האצ"ל על שביתת נשק והפסקת כל פעולות האיבה. בסוף אוקטובר 1939 שוחרר דוד רזיאל לאחר חתימת הסכם עם הבולשת והמשטרה הבריטית, שכללה גם התחייבות לשיתוף פעולה, ומתן הנחות ומענקים למפלגה הרוויזיוניסטית ומוסדותיה ולאצ"ל. דבר ההסכם, על כל פרטיו, שנעשה ללא ידיעתם והסכמתם של חברי המפקדה העצורים, גרם אצלם לתסיסה ולהתנגדות קשה. בישיבתם המשותפת ב־19.6.1940, יום לאחר שחרורם ממאסר בן תשעה חודשים, התפטר רזיאל מתפקידו, לאחר האשמות קשות שהוטחו בו. יאיר נבחר כראש המפקדה במקומו. בשלב זה התערבה מנהיגות המפלגה הרוויזיוניסטית, בראשותו של אריה אלטמן, שהשפיע בלחץ כבד על רזיאל לחזור בו מהתפטרותו, ועל ז'בוטינסקי, להודיע על אישור המשך מינויו של רזיאל כראש המפקדה. הפילוג מכאן היה בלתי נמנע.
באוגוסט 1940 היה הפילוג לעובדה מוגמרת. ההודעה מס' 1 של "המפקדה הראשית מערב ראש השנה תש"א (אוקטובר 1940) היא כבר הודעת הגוף המתפלג. המחתרת החדשה היתה נתונה בראשיתה בתוך קלחת של דיונים רעיוניים, של מאבקים, תהִיות, חבלי ראשית של הגדרה, התגבשות וחיפושי דרך. עד מהרה היא נקלעת למצוקה, מאסרים נרחבים, נטישת המערכה של רבים, כישלונות – כאשר מיטב האנשים כלואים מאחורי גדרות, ובכלא. בתוך כל אלה שוקדת המפקדה החדשה בראשותו של יאיר על ניסוחם של "עיקרי התחיה", עיקרי מצע רעיוני מחייבים. לשם ניסוחם נפגש יאיר עם אישים מקצות הקשת הרעיונית, מוגשות טיוטות העוברות עריכה וניפוי קפדני, גם הצעות ותזכירים של חברי המחתרת מבפנים. נערך בירור רעיוני נרחב וחופשי. הבירורים הרעיוניים מוצאים ביטוי גם בששת גיליונות "במחתרת", במתה הרעיונית.
ההיערכות הארגונית והרעיונית החדשה עומדת בסימן הינתקותה מן הממסד והמורשת הרוויזיוניסטית; זניחת המסורת של פולחן הצבאיות על כל גינוניה; ההתנערות מכל סממני הארגון הצבאי והתגבשותה כתנועת מחתרת מהפכנית. במקום המשמעת ל"מפקד", נדרשה מכאן הנאמנות לרעיון ולדרך. "תנועת החירות העברית, החיה במחתרת... בראותה מראש, כי נכונו למפקדיה ייסורים וגרדום... ידוע תדע, שבא האחד, יבוא אחר תחתיו להקריב חייו לרעיון. הרעיון הוא עמוד האש, ההולך לפני מחנה לוחמי־החירות. מקרב מחנה זה יקום המפקד והמנהיג למחנה ולעם כולו", כותב אז יאיר, תוך מודעות מלאה לגורל הצפוי לו.
אחד הרעיונות המרכזיים שמעלה המחתרת, הוא, שהמלחמה היא מעתה, לא על שינוי מדיניות של השלטון הבריטי, אלא על ביטולו ומיגורו של כל שלטון זר. אחד הדגשים החשובים בהיערכות הרעיונית החדשה היא ההדגשה על היותה "בא כוח יחיד של היהדות הלוחמת", על ההכרה בשותפות הגורל עם המוני בית ישראל, עם תרבותו ומסורתו של העם, תוך שלילה מוחלטת של התנשאות כנענית ו'עִבְריוּת' ארץ־ישראלית, הדגשה זו מצאה ביטויה גם בשם "הארגון הצבאי בישראל", שאימץ לעצמו הגוף המתפלג.

 

במהלך 1941 בנתיב ייסורים ושכול

במהלך 1941 נמצאה המחתרת בנתיב ייסורים ושכול וגם של פעולות כושלות. בעקבותיהן ובעקבות הלשנה והסגרה, ניתכו עליה מהלומות מוחצות, שהביאו אותה אל סף חורבן. מבחינת גיבוש דרכה הרעיונית היתה זו תקופת הנחת היסודות האידיאולוגיים, שלא במקרה נתכנו "עיקרים". במהלך התנערותה מן המפולת וכניסתה לפעולות, נודע לַבירור הרעיוני ולהסברה מקום מרכזי. אף שחלו הדגשים שונים ואף שינויים בהתייחסות ובאוריינטציה, היסודות הרעיוניים של תקופת ההתגבשות נשארו בעינם.
תחושת דחיפות היסטורית מתדפקת על שער, אופפת קבוצת מחתרת קטנה, העוסקת, בפתח הימים הגורליים האלה, בבירור דרכה ועיקריה. במהלך השנים הגורליות 1940–1941 הלך והתברר שכל הניסיונות היהודיים להשפיע על שינוי מדיניותה של בריטניה, ועל ההכרה בעם היהודי ותנועת השחרור שלו כבעל ברית במלחמה, נפלו על אוזניים אטומות. לא היה לבריטים כל עניין ברכישתו של בעל ברית שתמיכתו היתה מובטחת ונתונה ללא תמורה וללא תנאי, כאשר בשיקולי מדיניות צינית ואטומה ראו מטרד בכל יהודי ניצול. הימים ימי ניצחונות סוחפים של גרמניה בכל החזיתות. צרפת כרעה, נכנעה ונפלה, איטליה הצטרפה לצִדה של גרמניה במלחמה. יהדות אירופה כולה נמצאת בסכנת הכחדה במלתעות הכיבוש הנאצי. סוריה של ווישי הופכת למוקד של מזימות וסכנה למזרח התיכון כולו. הברית בין היטלר וסטלין, שני האוייבים האידיאולוגיים המושבעים, נמשכת, ומשאביה של ברית המועצות מזינים את מכונת המלחמה הנאצית. אותה שעה מתדפקים על שערי הארץ הנעולים פליטי החורבן היהודי. ספינות מעפילים, המנסים להימלט מן הכיליון והחורבן, היוצאות בהיתר, בחסות וגם בסיוע שלטונות גרמניה, נרדפות על־ידי צי בריטניה, נתפסות ונשלחות לאיי גזירה. באותם ימים מתרחשת הטרגדיה של "פאטריה" והגליית מעפילי "אטלנטיק" למאוריציוס. יאיר היה בטוח שבטווח הרחוק, הניצחון הסופי במלחמה יהיה של בעלות הברית, אבל היה נתון בחרדה פן עד בואו של אותו יום תעבור כוס החורבן על תפוצות ישראל באירופה ועל היישוב היהודי בארץ, ו"אחרי הִשָׁמדנו מתחת רקיע", הוא כותב, 'אין זה ענייננו מה יהיה העולם זולתנו". נוכח המבוי הסתום שאליו נקלע העם היהודי והיישוב בארץ, הוא קרא לציונות לוחמת, ש"תשיב מלחמה שערה מיד", או "תציע ברית בתמורה ובתנאי".

פגישת יאיר עם יצחק שדה

ב־15.10.1941 נפגש יאיר, לפי יוזמתו, עם יצחק שדה וניסה לדבר על ליבו על התייצבות מתואמת, בימים הגורליים, נוכח הסכנות הגדולות במערכה הכבדה הצפויה.

כאשר התברר שאין כל תקווה להשגת ברית כזאת, הגיע למסקנה, שחובה לנסות להידבר עם מדינות הציר, עם איטליה וגרמניה, ולהציע להם הסכם של ברית, שלפיה, תמורת תמיכה בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, תוכל גרמניה להשיג את מבוקשה בפתרון בעיית היהודים על־ידי יציאת אירופה של מיליוני בית ישראל וקליטתם במדינה יהודית שתוקם בארץ ישראל, בהסכם עם הארגון בישראל. "המגעים שקויימו אז מטעמו של יאיר לא נשאו פרי, משום שהגרמנים העדיפו לפעול נגד הבריטים תוך שיתוף פעולה עם מיליוני הערבים, ולא בתמיכתו של ארגון עברי קטן. יאיר גם לא שיער אז, כשם שאיש לא שיער, שהתוכנית הנאצית לפתרון השאלה היהודית היתה "הפתרון הסופי".

 

במופת של הקרבה עצמית  "משורה משחרר רק המוות..."

בדרך הקשה, לאחר נסיונות כושלים ושגויים, כאשר נגוזו האשליות על סיוע אפשרי ועל הסכם אפשרי לסיוע מבחוץ, הולכת ומתגבשת אצלו ההכרה, שלא נותרה כל ברירה אלא להעלות את נס ההתנגדות גם ללא בעלי־ברית, לקראת קרב, שערכו ותרומתו היא בעצם קיומו, בהפגנת מופת של התנגדות ולחימה. הוא חזה אמנם את שקיעתה של האימפריה הבריטית, למרות הניצחון הצפוי של בעלות הברית במלחמה, והבין שעם שקיעתה ייפתח פתח אפשרי לתקומתה של מדינה יהודית ריבונית וחופשית בארץ ישראל, אבל היה ברור לו שזו לא תושג אלא במלחמה קשה וכבדה ובמחיר דמים כבד. הוא גם האמין שמלחמה זו לא תבוא מאליה, וראה את תפקידה ההיסטורי של המחתרת שהקים, להכשיר את בואה על־ידי החדרת ההכרה שאין מנוס ממנה, במופת של הקרבה עצמית, בפתיחת המערכה בכל מחיר.
באותם ימים היה בטוח ש"מחיר" זה כולל גם את אובדנו האישי. נראה שמלכתחילה לא היו לו אשליות באשר לסיכויי הקרב הנואש הזה, שפתח בראשה של קבוצה קטנה, מנודה ונרדפת, כנגד האימפריה הבריטית העצומה והחזקה. בשיחה עם מפקדים ב־1940 לאחר הפילוג הוא אומר: "אפילו עלֵינו, קבוצה קטנה כמו שהננו, למלא תפקיד אחד בלבד, דיינו. כי זהו תפקיד היסטורי. עלינו להופיע כחיידק ראשון שבארסו יכניס רקב באותה אימפריה עולמית, שהרימה עתה ידה עלינו. וזאת כדאי לעשות, אפילו נגווע במורסת הפצע האנוש שנגרום לה". הבולשת מצִדה, גמרה אומר לא לתפוס את יאיר חי. בשיחה עם יצחק שמיר באישון לילה, דיבר יאיר בביטחון גמור כי קִצו קרוב. "כי אם יתפשו אותי, ברור לי שיהרגו אותי ויאמרו שברחתי". הוא גם הוסיף: "המלחמה איננה מבזבזת את הכוח, היא יוצרת אותו". את משמעותו של משפט זה הבינו רק לאחר נפילתו.
בהתהדק המצור, ונוכח הידיעה על הסכנה הנשקפת לחייו, הוצע לו מקלט 'מימין ומשמאל': יאיר סירב לקַבלו. לרעייתו, רוני, הנושאת ברחמה את בנו, אמר בפגישתם האחרונה: "הבטיחי לי שתִהיי אם מקפידה, שלא תפנקי את ילדנו, שתמלאי את מקום שנינו". זו היתה צוואתו. באגרת קצרה מאותם ימים כתב לה: "לא יכולתי ולא רציתי ללכת בדרך אחרת מזו שהלכתי בה. אינני מתחרט אף לרגע קט, ולעולם לא אצטער על כך". ב־כ"ה בשבט תש"ב, 12 בפברואר 1942, הוקף הבית ברחוב מזרחי ב' 8, בו הסתתר, על־ידי אנשי הבולשת הבריטית, ולאחר חיפוש קצר, רצחוהו נפש כשהוא כבול בידיו.

 

כותב אחיו הנאמן, דוד שטרן:

"הלווייתו נערכה באותו יום בשעה שלוש, בחלקה ל"ט שבנחלת־יצחק. בלשים, צנחנים בריטים ושריוניות הקיפו אותה שעה את בית־העלמין. אמרתי קדיש. האם היתה מאובנת מכאב. הינדה תמכה בה ברוך ואהבה. בביתנו ישבנו "שבעה"."

"שִׁבְעָה" תֵּשֵׁב אֵם אֲבֵלָה, בֶּן תַּסְפִּיד;
כַּשַׂק תִּלְבַּשׁ עֹנִי, רֹאשָׁהּ אֵפֶר־פִּיד.
עוֹטֶה כָּל הַבַּיִת טַלִית אֲפֵלָה.
בַּלָּאט נִתְכַּנְסוּ צְלָלִים לַמִּנְיָן.

דוֹבֵב גֶשֶׁם דַל וְדוֹלֵף תְּפִלָּה
וְרוּחַ מַסְפִּיד בְּ"קַדִּישׁ" בַּר־מִינָן
יאיר, מתוך הפואימה "לָאִמָּהוֹת שֶׁלָּנוּ".

יאיר נרצח. הבולשת וכל משתפי הפעולה עם הבריטים... נשמו לרווחה. אבל המרד לא מת. דמו של יאיר הזין את שלהבת המלחמה בשלטון הזר. עד שקמה מדינת ישראל החופשית. יאיר היה אציל נפש, משורר ומדינאי. עברי בשורשו וברצונו. קלאסי בהופעתו, בלבושו ובדיבורו. בעל צלילות מחשבה, מחשבה שקוּלה ורומנטיקה של חזון. כוחו הכובש היה בניתוחיו ההגיוניים ובניסוח הדיאלקטי של נימוקיו.
תשע מהדורות של שיריו בעברית הופיעו ב"הוצאת יאיר" הקרויה על שמו. שיריו תורגמו במלואם לרוסית, ובחלקם לשפות אחרות. שירים חוברו לזכרו; מאמריו פורסמו בחייו ואחרי מותו. עשרות עבודות נכתבו בבתי־ספר, ועבודות מחקר באוניברסיטאות, על שיריו ועל דרכו. עשרות רחובות בערי ישראל ומושבותיה נושאים את שמו, ומאות רבות של לוחמים ומשפחותיהם, מוקירי תורתו ומוקירי זכרו, כולל ראשי ממשלות ישראל, נציגי משרד הביטחון וארגוני נוער, עולים לקברו של האיש, שקיים בחייו את הנדר אשר נדר בשירו "חיילים אלמונים":

מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת.