מאת: יעקב בנאי - ״מזל״
בצל הסוף - ימיו האחרונים (מתוך החוברת "יאיר")

"מספר ימים לפני הסוף, ישב יאיר בחדר המסתור, רכון על גבי עתון, שקוע. כולו אומר יגון, פניו עייפים, עייפים מאד. היגון התרכז ביחוד בסביב לשפתיו, העיניים העמיקו מאד והתעקשו מאד.
היו דברים קרובים, קרובים מאד ללב, לרגע, דברים של חיים ומוות.
אולם הוא כדרכו, התגבר ועבר לדון על חוברת אידיאולוגית ובהמשך - תוכניותיו הרחבות להקמת הוצאת ספרים לאומית בהיקף גדול, עם חבר משתתפים ממיטב הוגי הדעות ובעלי הביטוי - דרוש לנו חינוך לאומי מאלף - בית.
אין בכלל דבר כזה, ישנן ברושורות ואף הן שטחיות מאד.
אין היסטוריה עברית מבחינה לאומית, אין סיפור עברי לאומי? וישנם הכוחות לביצוע.
כך דיבר. וקשה היה מאד להכיר איזה מאמץ עצום דרוש היה לשיחה מעין זו בשעה זו, כשתמונתו מודבקת על כל בית ובית ובכל עתון ועתון.
כשרבבות עיניים בולשות מכל עבר ומחפשות אותו, את ראשו ואת הפרס, שהוכרז על ראשו. והאנשים הרי ממש הולכים ומאירים בפנסיהם בפנים. זוועה. אין פחד, יש רק חרפה, חרפה שכזו.
אמו, שזה עכשיו עלתה ארצה. שם היא קברה את בעלה, את אביו. היא נסעה ..הנה. ומה מרגישה אם יהודיה שכזו בראותה את תמונת בנה מעל כל חומות העיר ופרס על ראשו? הולם לבה בפחד איום, איום. בנה בכורה נרדף ככלב!
ענן גדול ומבורך צף וכיסה את השמים, היה כל כך חושך. היתה עלטה, היה עצוב מאד בלילה, ברחובות תל- אביב..."

מכתבו האחרון

מאת: ג'ולי טורנברג - ״חווה״

"בכ"ה בשבט, לאחר שנודע לי האסון, קראתי את מכתב התשובה של יאיר על הצעת המקלט, שהוצעה לו מטעם המוסדות הרביזיוניסטים.
הוטל עלי להעביר את התשובה הזאת לד"ר שמשון יוניצ'מן, וזאת התשובה:
"קודם כל נברר יחסכם לשלטון הזר" צוואה טובה מזאת לא יכול היה להשאיר לנו, שכן באותם הימים של רדיפות על צוואר, היה המקלט הבטוח בראש מחשבות הסתר שלנו, מקלט מפני העוקבים למיניהם, מפני רוצחי הבולשת, מפני החוטפים והמענים, מפני הרעב והנדודים.
יאיר נפרד מאתנו כאומר: "וותרו על המקלט, בראש ובראשונה הלחמו בשלטון הזר""