יוני 1948 – 1951

לוחמי חירות ישראל בצבא ההגנה לישראל במלחמת עצמאות

גדוד לח"י התגייס לצה"ל ב-29 במאי 1948 .בתום הבדיקות הרפואיות והרישום במחנה הקל"ט בקריית-מאיר, הועברו כל החיילים למחנה תל-ליטוינסקי (תל- השומר).

ההתאקלמות במסגרת הצבאית נתקלה בתחילת הדרך בקשיים מסוימים:מחסור במדים,בנשק,אך לאחר שאלה נתקבלו החלו האמונים הסדירים.כבר ב-17 ביוני 1948 נתנסו לוחמי לח"י בטבילת-אש ראשונה נגד הלגיון הערבי אשר חדר ליהודיה

אחרי נטשו אותה אנשי האצ"ל..עם התגברות  ההתקפה של הלגיון על הכפר, נתן מפקד הפלוגה פקודת נסיגה והחיילים שבו לבסיסם.

זה היה הכישלון הראשון של אנשי לח"י בצה"ל וחשו בושים ונכלמים.

בהמשך המלחמה עוד יוכיחו את עצמם כלוחמים מעולים,ורבים מהם יתנו את נפשם על מזבח שחרור המולדת.

כאשר הציע יצחק שדה,"הזקן,לפתוח את שערי החטיבה בפני אנשי לח"י,פקפקו רבים בתבונתו והיו מבין מנהיגי "היישוב המאורגן" מי שלא האמינו בכנותה של לח"י להתפרק מרצון.הם ראו  בריכוז גדול של לוחמים המצוידים בנשק בעל עוצמת אש רבה,סכנה מוחשית לביטחון המדינה הצעירה,כמי שעלולים לנסות ליטול לידיהם את השלטון בשעת הכושר הראשונה.אך "הזקן" לא שעה לאזהרותיהם.הוא האמין בכנות רצונם של לוחמי לח"י,ובכך שיעלה בידו להתגבר על הניגודים התהומיים בין המרכיבים השונים של החטיבה: יוצאי הצבא הבריטי,אנשי הפלמ"ח ויוצאי ה"הגנה",עולים חדשים,האצ"ל וכמובן מאות אנשי לח"י.

אף על פי כן,מתוך זהירות יתרה,הוא מסר את הפיקוד על הפלוגות,בהן היו רוב אנשי לח"י,בידי אנשי ה"הגנה" לשעבר.רק יעקב גרנק ( "הבלונדיני הגבוה"),ששמו הלך לפניו,הופקד על לוחמי פלוגת הקומנדו, שכל אנשיה היו לוחמי לח"י.גם מפקד גדוד לח"י,יעקב בנאי,נוטרל מפיקוד ישיר על כוח לוחם והתמנה לתפקיד קצין הדרכה חטיבתי ועוזרו של יצחק שדה.

תחילה, האווירה בחטיבה הייתה רווית מתח,ויכוחים והתנגשויות בין האנשים. פרשת "אלטלנה", שבעקבותיה הוטל עוצר על יוצאי לח"י במחנות ופורק נשקם-

השאירה עקבות עמוקים של ניכור וזרות בלבות הלוחמים ואיימו לנפץ את האחדות הלוחמת.מבצע "דני" גרם באופן סופי לברית דמים ולהריסת המחיצות בלבבות.

משבר אמון מחודש כלפי יוצאי לח"י בחטיבה 8 , התרחש עם ההתנגשות ברוזן ברנדוט.למרות החשדות ,חוסר האמון,המעקב והבילוש אחריהם ,כולם נשארו נאמנים לצה"ל.

חטיבה 8 הוקמה כחטיבת שריון ופשיטה כעתודה מטכ"לית המבוססת על איכות כוח אדם והתנדבות,נתונים שהניעו את יצחק שדה לגייס את אנשי לח"י לשורותיה.

ביום ה-29 במאי 1948 התגייסו לצה"ל 565 אנשי לח"י ועוד 20 ימים ספורים אחר כך.ב-1 ביוני חוילו  118 בנות לח"י ו-300 חברי לח"י נוספים התגייסו באופן נפרד ושירתו בכול יחידות צה"ל.

בחטיבה 8 נקלטו כ- 400 חיילים יוצאי לח"י,כמחצית ממצבת האנשים בראשית היווסדה.

זה היה  מבנה החטיבה:

מטה החטיבה

בסיס המטה הוצב במחנה תל-ליטוינסקי. בראש מטה החטיבה עמד יצחק שדה.שובצו בו רק מספר אנשי לח"י.ליעקב בנאי הוענקה הדרגה הבכירה של רב סרן.

גדוד 89  – גדוד הפשיטה

מטה הגדוד היה בבן-שמן. מפקדי הגדוד :משה דיין,דב צסיס. סגן מפקד הגדוד יוחנן פלץ .יעקב (ישקה) אליאב ,מפקד החטיבה הלוחמת של לח"י שימש כאחד מסגני מפקד הגדוד בדרגת סגן אלוף.

בגדוד היו שש פלוגות.

פלוגה א',שמנתה 120 איש,הייתה על טהרת אנשי לח"י,בפיקודו של  יעקב גרנק (דוב הבלונדיני) בדרגת סרן.סגנו היה חיים שבתאי ("רן").

עיקר תפקידו של גדוד הפשיטה היה לפעול כאגרוף ארוך-תווך,כדי לפרוץ במהירות מרבית אל הקווים ולהכות בכוח אש רב ביותר מן העורף.

גדוד 82 –גדוד השריון

גדוד שריון היה האגרוף הכבד של החטיבה לביקוע קו מבוצר בכוח השריון והאש הכבדה.

בסיסו של הגדוד היה בשדה התעופה לוד. מפקדי הגדוד,פליכס באטוס ושאול יפה. מפקד פלוגת מטה הגדוד,גבריאל מסרי וסמל הקשר הגדודי , שלמה אלקלעי ואנשי הקשר היו אנשי לח"י.הגדוד מנה שש פלוגות.

הפלוגות בהן שירתו אנשי לח"י:

פלוגה א'-פלוגת שריוניות עם 10 שריוניות,מנתה כ- 60 חיילים,רובם אנשי לח"י,לרבות סגל הקצונה של הפלוגה:חגי אשד,צבי שוהמי ומשה ערמוני וסמל הקשר הפלוגתי,נחמיה בן-תור.מפקד הפלוגה היה איש ה"הגנה".

פלוגה ג'-פלוגת חרמ"ש בה שירתו 125 חיילים,רוב רובם אנשי לח"י. מפקד הפלוגה היה  ברוך(בורקה) בר-לב,איש ה"הגנה".סגן מפקד הפלוגה היה דוב בן-אמיתי,איש לח"י.

פלוגה ד'-פלוגה המסייעת מנתה 90 איש ,מהם עשרות חברי לח"י.

פלוגה ז' הייתה פלוגת בנות,רובן יוצאות לח"י,עליה פקדה יפה תבואה,חברת לח"י.

לא מעטות יצאו עם לוחמי החטיבה לחזיתות הקרב.בת-שבע אלטשולר נפלה בקרב בדיר –טריף.

פלוגה ב' ופלוגה ו' ,שהיו פלוגות טנקים, היו על טהרת מתנדבים מחוץ-לארץ.

גדוד 88 –גדוד מרגמות

בגדוד זה לא היו אנשי לח"י.

אנשי לח"י בחטיבה 8 השתתפו בכול קרבות החטיבה,אשר הסתיימו עם חתימתו של הסכם שביתת-הנשק.

טבילת האש הראשונה של החטיבה,כאמור, התרחשה ביום ה-11 ביוני 1948 ,בבלימת הלגיון הערבי על יהודייה וכפר ענא.בקרב זה נפל החלל הראשון מאנשי לח"י,יעקב רוזנברג (יואב).

במבצע "דני" ,שנערך בימים 19-10 ביולי ובסיומו נכבשו :שדה התעופה לוד,הכפרים רנתיה,קולא,טירה,וילהלמה,דיר-טריף,בית-נבאללה וחירבת-דהריה והערים לוד ורמלה – השתתפה החטיבה על שני גדודיה.

בקרבות אלה נהרגו תשעה אנשי לח"י: דוד מנחם,ישראל סנדרוביץ',בת-שבע אלטשולר,אפרים פירכט,משה מזרחי,משה טננבאום,יוסף שרעבני – ניצני, משה גולדברג,נסים שושן ויעקב אהרונוב.

לפי דברי יגאל אלון,השיגי מבצע "דני" היו בהם לקחו  יוצאי לח"י חלק רבתי היו: כיבוש בקעת אונו,לוד,רמלה, שדה התעופה לוד,הסרת המצור מעל ירושלים,הסרת המצור מעל בן-שמן,ייצוב מערך הגנתי איתן יותר לגוש דן ולתל-אביב בעת שהצבא המצרי התקדם עד לעבר יבנה ואיים על תל-אביב והצבא העיראקי איים על השרון ועל עמק חפר.

במבצע "דני" החל המפנה לקראת מבצעים נוספים וכיבושים.

לאחר מבצע "דני" השתתף גדוד  89 ,גדוד הפשיטה,במבצע "מוות לפולשים", שמטרתו הייתה גירוש האויב מצפון לכביש מגדל-בית-גוברין(בית-עפא-יחתא) ותקיעת טריז על ידי כיבוש כרתיה שמדרום.ב-17 ביולי נקרא הגדוד לפרוץ את הדרך.בכיבוש כרתיה נפל איש לח"י אהרון גדסי.

בימים 29-27 באוקטובר כבשו חיילי גדוד 89  את בית-גוברין,לכיש ודוויימה.בקרב על בית-גוברין נהרגו ארבעה יוצאי לח"י:מנחם כהן,רפאל אביגד שרעבי, שלמה רבינוביץ ואפרים זטלר.

באותו זמן השתתפו אנשי לח"י בגדוד 82 בכיבוש באר-שבע.

מבצר עיראק –אל סואידן,המבצר הגדול והחזק של האויב המצרי,נכבש ב-9 בנובמבר,על ידי גדוד 89.במשך חודשים רבים החזיק המבצר מעמד נגד שבע התקפות של צה"ל,עד שבאו חיילי פלוגה א' של גדוד הפשיטה,בפיקודו של דוב גרנק(דוב הבלונדיני) ,אשר אחרי ריכוך ארטילרי מסיבי הסתערו על המבצר.הדגל המצרי נפל ואחריו גם המבצר.המצרים הרימו ידיים ונכנעו.דוב התפרץ עם אנשיו והשתלט על המבצר. ה"זקן" הורה לדוב למצוא את הדגל המצרי, אשר ניתן כשי לקיבוץ נגבה.המבצר נכבש ללא אבידות בנפש. אך פלוגה ג' של גדוד 82 ,אשר השתתפה בפעולת הטעייה,אבדה שישה חיילים,מתוכם ארבעה אנשי לח"י:אמנון אבהר,סעדיה שובלי, מאיר לוינגר ושמואל ביאלקה-וייס.

גנה סימן- טוב ,יוצא לח"י,שנפצע קשה בשתי רגליו בפגיעת פגז-חבש פצועים,התקשר באלחוט והדף במקלע את התקפות המצרים עליו במשך חמש שעות וחצי.על מעשה גבורתו קיבל גנה את "אות הגבורה".

בימים 7-5 בדצמבר 1948 השתתפה חטיבה 8 על שני גדודיה במבצע "אסף",שמטרתו הייתה טיהור שטח הנגב באזור ממזרח לקו חאן קוצ'אן,תל-ג'אמה וחירבת מעין-נירים,מהאויב המצרי והדיפתו דרומה. בקרבות אלה נכבשו הכפרים והמשלטים שייח-נורן,אל מעיין,תל-פאריעה,תל-ג'אמה וחירבת-מעיין,כאשר מאות חיילים מצדים היו למרמס לגלגלי המשוריינים ולשרשראות  הזחל"ים של גדוד 89 וברחו מעמדותיהם מערבה אחוזי בהלה.את הסתערות פלוגה א' הוביל דוב.הוא צולם על ידי צלם צבאי כאשר הוא עמד על הזחל"ם ומפקד על הקרב- ישר,זקוף-גו,שואג אל פקודותיו בעת ההסתערות.סרטי הצילום מתעדים את הניצחון הגדול של גדוד 89 ושל פלוגה א' שמורים בארכיון צה"ל.בדיווחו של יגאל ידין נאמר:" המצרים הוכו אתמול אחר הצהריים על ידי גדוד 89 ,שתקף את הגדוד מצרי שהתכונן להתקפה נגדנו.הגדוד המצרי ברח בבהלה והשאיר בשדה למעלה מממאה הרוגים ושלל."

עם קבלת ההחלטה על מבצע "חורב" או מבצע "עיין", שמטרתו הייתה גירושו של הפולש המצרי מהנגב ודחיקתו אל מעבר הגבול הבן-לאומי- ירדה חטיבה 8 לדרום.התפקיד שהוטל עליה היה כיבוש עוג'ה אל –חפיר, כיבוש אבו-עגלה ואל עריש.

החטיבה החלה לנוע ביום ה-24 בדצמבר ממקום הריכוז,חלסה,לכיוון ואדי אביאד ודרכו חדרו כוחותיה בדרך לא דרך אל פתחי עו'גה אל –חפיר. בעקבות הפצצת מטוסי חיל-האוויר את עוג'ה ב-26 בדצמבר הסתערו לוחמי גדוד 82  על משלטי המבצר,ולאחר שבירת ההתקפה הראשונה הוטלה למערכה פלוגה א' של גדוד הפשיטה,אולם חייליה נלכדו במלכודת-אש מצרית חזקה.דוב,מפקד הפלוגה,עלה על זחל"ם הפיקוד כשהוא זקוף ובטוח כתמיד,כדי למסור פקודה.לפתע הוא נדם-כדור פגע בצווארו.דם פרץ וגלש על מעילו ועל אקדחו.הוא לא הוציא הגה,גופו התכופף ונפל. דוב מת.

הפיקוד עבר לרן-חיים שבתאי.המבצר לא נכבש אלא למחרת היום,ב-27 בדצמבר.אבידות החטיבה הסתכמו בתשעה הרוגים ועשרים וחמישה פצועים.ההרוגים כולם יוצאי לח"י: עמנואל אזולאי, יעקב גרנק, יוסף זלוצ'בסקי,נסים טרגנו,פרחי כהן,דוד יעקבי,צבי קסלר,יעקב רוסוניק,דוד שרעבני.

גדוד 82 השתתף גם במבצע "סיני",בכיבוש עבו-עגילה וביר-לחפן.גדוד 89 השתתף בהשתלטות על משלטי רפיח ושדה התעופה אל-עריש.בקרבות אלה ובפעולות אחרות נהרגו שבעה אנשי לח"י נוספים:יוסף בלושטיין,ישעיהו בקמן,יוסף טמפלהוף,יוסף כהן,חיים מורי, מאיר ניידיץ ושלמה עטרי.

עם סיום הקרבות שבה חטיבה 8 לבסיסה בשדה התעופה לוד.אמנם את לוחמי חירות ישראל אי אפשר היה לבודד משאר לוחמי החטיבה בשל העובדה שבכל מרכיביה היו משולבים אלה באלה באחוות- הדם וההקרבה,אך רוח החלוציות שלוחמי לח"י הביאו אתם ממלחמתם נגד הבריטים,הייתה גורם מרכזי בסחיבת החטיבה לניצחונות במבצע "דני",בשדות פלשת,בהר חברון, בתל-נחל  הבשור,משלטי רפיח,בסופות הנגב,בבאר-שבע,בניצנה ובמרחבי חצי האי סיני.כאלף עדים להקרבתם ולגבורתם, הוא מספר הנופלים בקרבות .סך כל האבידות בנפש של

חטיבה 8  ונספחיה במלחמת העצמאות היו 73 הרוגים,כמחיצתם-37 לוחמים,יוצאי לח"י.

הפסקת האש שהוכרזה בעקבות החלטת מועצת הביטחון למעשה שמה קץ למלחמה.אילת נכבשה ללא קרבות ב-10 במרס 1949 .מכאן ואילך לא היו עוד פעולות-איבה בין ישראל ומדינות ערב שפלשו למדינת ישראל,וההפוגה הוכיחה כי    רק הארץ שנכבשה בדם ובמלחמה היא שלנו,וזאת הלא נכבשת-לא שלנו היא.

עם סיום המלחמה השתחררו רוב רובם של לוחמי לח"י מצה"ל. הם שבו לביתם כדי לפתוח דף חדש בחייהם,חיי חירות במדינה העברית העצמאית שקמה לאחר אלפיים שנות גלות בניכר.

סופה של תנועת לוחמי חירות ישראל

כאמור,עם הכרזת המדינה התפרקה החטיבה הלוחמת של לח"י  ומאות חבריה התגייסו לצה"ל ולחמו במסגרת חטיבה 8 לגירוש הצבאות הערביים מהארץ.

אולם בירושלים הוסיפה להתקיים חטיבה לוחמת של לח"י,כי ירושלים לא סופחה למדינת ישראל.בקרבות על ירושלים  יצאה מכלל פעולה כמחצית מכוח האדם של לח"י ,אך עקב ההצטרפות הגוברת של אנשים חדשים,הוקמו עד מהרה ארבע מחלקות קרביות חדשות.בשלוש מחנות לח"י ישבו בשלהי ההפוגה הראשונה כמאתיים איש,מצוידים במכונות ירייה,מקלעים,מרגמות,חומרי חבלה ורכבים.כוחות לח"י תוגברו גם באנשים מן השפלה,אשר הצטרפו לפתיחת "דרך בורמה" והמשיכו להעביר נשק ואספקה ללוחמים בירושלים.

לקראת סוף ההפוגה פעלו כוחות לח"י בשיתוף עם מטה ה"הגנה" בירושלים.ב-10 ביולי 1948 השתתפה יחידת לח"י בהתקפה על הכפר הערבי עין-כרם.בקרב זה נהרגו חמישה לוחמי לח"י:

עוזי-דב ברמן,אחד המפקדים הנועזים של לח"י,אברהם לוי, אברהם ירושלמי, מאיר מזרחי ויעקב ערב כהן.

לוחמי לח"י בירושלים השתתפו עוד במבצע "קדם" ביום ה-17 ביולי,שמטרתו הייתה שחרור העיר העתיקה לפני כניסת ההפוגה השנייה לתוקפה,אך ההתקפה הופסקה לפי פקודת בן-גוריון.

ב-27 ביולי פקד אסון גדול את מחנה "דרור".בו נספו חמישה חברי לח"י בתאונה מהתפוצצות שסיבתה לא הובררה.באסון נהרגו:לאה פריזנט-אריאלה,מפקדת לוןחמת ומדריכה מעולה ומפורסמת בירושלים,דוד שינוויס,מרים פריד,בנימין שלום ואביאסף קראוני.יצחק מימרן נפל בהפגזה על ירושלים.

משה דיין,שהתמנה למפקד ירושלים במקומו של דוד שלתיאל,נכנס לתפקידו ב-1 באוגוסט.ב- פרסם שר הביטחון מנשר,לפיו הוחלו שלטון צבא ההגנה לישראל בירושלים ומשפט מדינת ישראל על השטחים המוחזקים על ידו.

דוב יוסף התמנה למושלו הצבאי של ירושלים.

אחת המשימות שבן-גוריון הטיל על משה דיין הייתה חיסול פרישתם של האצ"ל ולח"י בירושלים.

לח"י ואצ"ל לא קיבלו עליהם את ההכרזה על השטחים המוחזקים בלבד ודרשו את סיפוחה של ירושלים השלמה למדינת ישראל.

בתחילת אוגוסט 1948 הגיע ישראל אלדד,חבר מרכז לח"י, לירושלים הוא עסק בתעמולה ובהרצאות,כתב את השידורים עבור  "קול לוחמי חירות ישראל".תחנה זו פעלה עד אחרי ההתנקשות ברוזן ברנדוט.

בתחילת ספטמבר שב אלדד לתל-אביב. בשעה זו כבר  התנהלו במרכז לח"י דיונים

על סילוקו של מתווך האו"ם,הרוזן ברנדוט,מן הזירה הפוליטית הבין-לאומית.

הרוזן פולקה ברנדוט,שנתמנה מטעם מועצת הביטחון של האו"ם כמתווך בסכסוך בין היהודים והערבים במזרח התיכון,ניסה לבטל את הישגיו המפוארים של העם העברי במלחמתו נגד שבע מדינות ערב ולהפוך את מפלתם של הערבים לניצחון.

ברנדוט הגיש לאו"ם תכנית מדינית סופית לפתרון סכסוך הארצישראלי שעיקריה היו:סיפוח הגליל המערבי ויפו לישראל, סיפוח הנגב הדרומי לירדן,הכרזת ירושלים לעיר בין-לאומית,נמל חיפה ובתי-הזיקוק יהיו אזור חופשי, החזר הפליטים הערביים למקומות מגוריהם או פיצוי על נזקיהם והגבלת העלייה  היהודית לארץ.

היה ברור שברנדוט,סוכנם של הבריטים ושל כל אויבי ישראל האחרים,מסכן לא רק את קיומה של מדינת ישראל אלא גם את עצם קיומו של היישוב העברי.

עוד ביוני 1948 ,עם תחילת שליחותו של ברנדוט,החליט מרכז לח"י עקרונית כי יש לחסלו.ההכרעה נפלה עם שובו מחופשתו בספטמבר.

והנה מופיעים שוב חיילים אלמונים משורות לח"י, בראשם יהושע כהן, אשר קבעו לעצמם את השם "חזית המולדת".ביום ה- 17 בספטמבר 1948 הותקף ברנדוט והוצא להורג ביריות בנסעו במכוניתו בתוככי ירושלים ,אותה הוא התאווה כל כך לגזול מעם ישראל.

הידיעה על ההתנקשות עוררה שמחה רבה בכל חוגי היישוב ששנא את ברנדוט שנאת מוות,וגדול היה ההד גם בעולם כולו. הממשלה הזמנית,שנבהלה מהתגובות,ניצלה את ההזדמנות כדי לחסל את מחתרת לח"י באופן סופי.ביוזמתו של בן-גוריון חקקה מועצת המדינה הזמנית את הפקודה למניעת טרור,על פיה הוכרזה לח"י לארגון טרוריסטי בלתי חוקי. נעצרו מאו אנשי לח"י בארץ ומחנותיה נסגרו.שניים מראשי המחתרת נתן ילין –מור ומתתיהו שמואלביץ,נעצרו, הועמדו לדין ונשפטו לשנות מאסר,אך שוחררו בעקבות החנינה הכללית.גם שאר עצורי לח"י שוחררו ורובם התגייסו לצה"ל.

סילוקו של ברנדוט מהזירה המדינית הבין-לאומית ומן המזרח התיכון היה מעשה היסטורי גדול,ראשון במעלה בחשיבותו,שבוצע בידי לוחמי חירות ישראל,

בגינו נתאפשר למדינת ישראל לבסס את ריבונותה של המדינה הצעירה,אשר נלחמה בחירוף נפש לחירותם של חלקי מולדת,שהמתווך הזר,שנחשב לסוכן בריטי,אוהב ערבים ומשתף פעולה עם הנאצים,חמד לגזול ממנה.

עם מותו של ברנדוט מתה גם תכניתו ,אשר נדחתה על ידי עצרת האו"ם.

גם תנועת לוחמי חירות ישראל חדלה להתקיים במחתרת.היא זכתה למוות שמשוני,כיאה לארגונו של יאיר,כיאה לארגונם של חכים ובית-צורי ובראזני ועשרות רבות של צעירים שהקריבו ללא היסוס את חייהם על מזבח חירות ישראל.

מפלגת "הלוחמים"

הרעיון להתארגן כתנועה פוליטית,לכשהבריטים יעזבו את הארץ,עלה וצץ כדבר מובן מאליו מייד לאחר החלטת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 .באמצעות התנועה הפוליטית-המדינית אמורים היו חברי לח"י להמשיך את מלחמת החירות,אשר לפי רוב חבריה טרם נסתיימה עם גירוש השלטון הבריטי,כל עוד כבושים חלקי מולדת בידי צבאות ערביים.

אלא שעם היציאה מן המחתרת והפיכתה למפלגה פוליטית לגאלית, צצו ועלו על הפרק בעיות יסוד רבות של המדינה  שעמדה לקום, עליהן הייתה צריכה המפלגה להשיב תשובות ברורות,תשובות שלא היו לה.

ליוצאי מחתרת  לח"י הייתה רק תשובה אחת מוסכמת ואחידה,זאת בתחום המלחמה לשחרור הארץ.בשם הרעיון הזה הצטרפו ללח"י חברים מכל גוני הקשת הפוליטית,מן השמאל ומן הימין כאחד,פועלים,בחורי ישיבות,חברי תנועות נוער, אינטלקטואליים,בעלי השקפות עולם חברתית- סוציאליסטית,לאומית ,ליברלית

ודתית.היה ברור אפוא כי בבוא היום,כאשר תוקם המדינה העברית ואנשי לח"י יחליטו לפעול בשטח הפוליטי –הפרלמנטרי , יתעוררו בקרבם ויכוחים חריפים בנוגע לאופייה ומצעה של המפלגה העתידה לקום.

ואכן,מכאן ואילך גברו חילוקי הדעות,בעיקר בין מנהיגי מרכז התנועה,כמעט בכל הבעיות הרעיוניות וגם באלה הארגוניות ושימשו עילה לוויכוחים ערים בתוך השורות.היה צורך לקבוע איזה צביון יהיה למפלגה.האם יבחרו במשטר סוציאליסטי,שנסתמן אצל הרוב בו דגל נתן ילין-מור?או שמא יהיה על המפלגה להתמקד בראש ובראשונה בצביון הלאומי,החובק בתוכו את השחרור החברתי של האדם היהודי,ללא צורך לדבוק בדיאלקטיקה הסוציאליסטית של מפלגות הפועלים,כפי שגרס ד"ר ישראל אלדד? משטר המבוסס על מקורות ישראל,כנגד משטר הפונה למקורות הזרים ליהדות?תורת משה או תורת מרקס?איזה תורה מגשימה את תורת יאיר?

אי-בהירות שררה גם בעמדת לח"י  ההיסטורית כלפי הבעיה הערבית. בשורות השתררה מבוכה.החלו גישושים אחר מציאת שותפים פוליטיים להקמת מפלגה.אנשי "תנועת העם".הכזיבו.ילין –מור הציע למשה סנה להקים מפלגה מיוצאי ה"הגנה",האצ"ל ולח"י,אך סנה השיב בשלילה.

המאורעות שהתרחשו לאחר הקמת מדינת ישראל והמלחמה שהייתה בעיצומה,לא אפשרו להקים מסגרת פוליטית חדשה עד להוצאתו להורג של ברנדוט.לאחר ההתנקשות נעצרו רוב חברי לח"י ששרדו בחוץ לאחר הגיוס הכללי לצה"ל,ושוב נתמלאו בתי-הסוהר באנשי לח"י.

בין הנעצרים היו נתן ילין-מור,מתתיהו שמואליץ' ורבים וטובים מחברי לח"י.ישראל אלדד ויצחק שמיר הצליחו להסתתר עם קומץ נאמנים להנהגה.בנסיבות הקיימות לא היה ריאלי לחשוב על הקמת מפלגה .אולם  כאשר שעת הכושר להשתתפות באסיפה המכוננת והסיכוי לשחרורו של ילין-מור מן המאסר הועמדה על הפרק בכל חריפותה,בחרו החברים להקים רשימה בשם "מפלגת הלוחמים".

הבחירות נקבעו ל-25 בינואר 1949 .לא נותר די זמן להתארגן כיאות ,אף לא לבחירת מוסדות חוקיים למפלגה.אלדד ושמיר הם שמינו את מנגנון מערכת הבחירות.

לרשימה נבחרו האותיות ט"ו ובראשה הועמדו נתן ילין –מור,מתתיהו שמואלביץ ישראל אלדד וגאולה כהן.יצחק שמיר לא נכלל ברשימה.

המפלגה זכתה במנדט אחד בלבד.ילין –מור שוחרר מיד וגם שאר העצורים השתחררו בעקבות חוק החנינה הכללית.

נקודת הזינוק של המפלגה החדשה הייתה בלתי מוצלחת. לא היו לה לא מוסדות נבחרים ,לא משאבים כספיים ולא סניפים מאורגנים. לעומת זאת,חילוקי הדעות המשיכו לאכול כל חלקה טובה.

ב-25-24 בפברואר 1949 התקיים הכנס הראשון של המפלגה.עיקרי ההחלטות שנתקבלו היו:אי- השלמה עם ביתורה של ארץ-ישראל והמשך המלחמה למען שלמותה בכל האמצעים;לראות בירושלים השלמה את בירתה של ארץ-ישאל;

להתנגד לכל אימפריאליזם,לתמוך בניטרליות של מדינת ישראל,תוך ברית אחת עם שוחרי חופש העמים.

בוועידת המפלגה שהתכנסה ב-27-20 במרס 1949 ניטש ,כצפוי, מאבק בין האגף הסוציאליסטי,בראשות נתן ילין –מור ויצחק שמיר,לבין תומכי ד"ר ישראל אלדד,שביקש להקים תנועה "חינוכית-לאומית" מצומצמת על בסיס האידיאולוגיה של לח"י,אשר תהפוך למפלגה המונית עם השתנות התנאים.קבוצה קטנה של חברים דגלה במפלגה בעלת צביון מרקסיסתי.

בעד הצעת הרוב,הצעת ילין-מור,שמיר וחבריהם,הצביעו 49 ,נגדה 13 ו-25 נמנעו.

ההחלטות שנתקבלו:

 

  • מפלגת "הלוחמים" היא תנועת שחרור לאומית הלוחמת לחירותו המלאה של העם העברי במולדתו השלמה.
  • שחרור ארץ-ישראל כולה.
  • קיום אדנות של העם על הארץ.
  • הקמת משטר סוציאליסטי של בעלות לאומית על כל אוצרות הארץ ואמצעי הייצור.
  • זהות מלחמת השחרור הלאומית עם מלחמת המעמדות של מעמד הפועלים,שהוא הנושא העיקרי של מלחמת השחרור.
  • הסתדרות הכללית במסגרת יחידה להתארגנותו של הפועל העברי.
  • תכנון כלכלי ממלכתי על בסיס סוציאליסטי.
  • האימפריאליזם הוא אויב החירות והעצמאות של העם העברי,ברית ידידות עם הארצות השכנות על בסיס של מחרור לאומי וחברתי מעול האימפריאליזם ונייטראליזציה של המזרח התיכון מכל שלטון משעבד.

 

אנשי המעוט נמנעו מלהצביע נגד ,אך הודיעו שלא ישתתפו במוסדות התנועה.

נבחרו שלושה מוסדות-מרכז,מועצה וועדות.

נתן ילין –מור נבחר ל יו"ר המפלגה ויצחק שמיר כמזכיר הכללי שלה.

אחרי הוועידה נעשו ניסיונות להקים סניפים.נרכשו ונשכרו משרדים.נסיון להקים נקודת התיישבות בנגב- נכשלו.קבוצת אלדד הוציאה ירחון,"הסולם",ובירחון פתחו אנשי הקבוצה ביקורת מתמדת על הנהלת התנועה,אשר ראתה בקבוצה חתירה והפרת משמעת נגד התנועה.בסופו של דבר,פרשה קבוצת אלדד מהמפלגה.אך חילוקי הדעות לא תמו והביאו את מוסדות המפלגה לשיתוק מוחלט של פעילותה,עד כדי החלטה לא להתמודד בבחירות לכנסת השנייה שנערכו ב-30 ביולי 1951.

עם פירוקה של מפלגת " הלוחמים", יורשתה הפוליטית-האזרחית של תנועת לוחמי חירות ישראל במדינת ישראל,הלכה לעולמה תנועת השחרור הלאומית המהפכנית,      הראשונה שהכריזה מלחמה על השלטון הזר והובילה מלחמה זו עד לסילוקו ולשחרורה של המולדת.

אכן, תנועת לוחמי חירות ישראל חלפה מן העולם ונותרה ממנה רק האגדה,אגדת הלוחמים שרבים מהם מסרו את נפשם למען שחרור המולדת מעול השלטון הזר,אגדה שתסופר לילדים,לבוגרים ולישישים בני מאה,אגדה שלא צמחה מימות דור עתיק וגם לא מעומק הזמן הרחוק,כי אם מעשה במציאות שהיה רק עכשיו ושאורה יאיר ויבליח דור דור.