ד"ר ויליאמסון, ידיד המחתרת

בתמונה: עצורים נחים בהאזנה לפטיפון וקריאת עיתון לח"י "מברק", במחנה גילגיל

הספר "אלו שלא זכו" מאת יוסף כרוסט ויהודה בורוכוב שיצא ב- 1978, יצא לזכרם של גולי אפריקה שהלכו לעולמם ולא זכו לחגוג את שנת ה- 30 למדינה ומגולל את סיפור חייהם. בנוסף לגולים, העצורים והנעדרים, הספר מציג מספר דמויות נוספות, "שליוו את הגולים בגופן וברוחן". אחד מאלה הוא ד"ר ויליאמסון, רופא השיניים באחד ממחנות המעצר באפריקה. כרוסט ובורוכוב כותבים כי מעט מאוד ידוע עליו – אפילו את שמו הפרטי לא ידעו. עם זאת, הם מגדירים אותו כ"אהוב נפשם של העצירים".

ד"ר ויליאמסון חייב את חשבונם של העצירים שעברו אצלו טיפולי שיניים בסכום כפול, הם, שידעו כי הבריטים הם אלו שישלמו את החשבון, אישרו אותו והופתעו לגלות שלאחר שד"ר ויליאמסון קיבל את ההמחאה תמורת הטיפולים שהעביר, הוא מסר אותה לאדם מהימן כתרומה "לבחורים הלוחמים בארץ ישראל לחרות עמם ולמולדת".

לד"ר ויליאמסון היה ככל הנראה קשר אישי ורגשי לארץ ישראל ולעם ישראל, שכן הוא ביקש לבוא לארץ ולהשתקע בה. נימוקו היה "יהיו לי מהלכים בין כל האנשים שיתמנו בקרוב לשרים, לראשי הצבא והמדינה בארצכם". ככל הנראה הוא לא מימש את תוכניותיו, אולי בגלל שהעצירים ניסו להניאו מכך, בטענה "שלא ככל הגויים ישראל".

בורוכוב, ברשימה שפרסם לקראת פסח, כתב "בקראכם הערב בהגדה ובהגיעכם לאותה קריאה – שפוך חמתך על כל הגויים אשר לא ידעוך, – אנא הוסיפו: על כל הגויים, פרט לד"ר ויליאמסון היקר, ידיד המחתרת".