העמדתו למשפט צבאי של אליעזר בן עמי (יחזקאל )

עריכה : שרגא לביא 

אמר לי עו"ד קריצמן, שיצג אותי במשפט, שהידיעה הגיעה מירושלים. אז הבנתי שעשיתי פה שגיאה שממנה חששתי בתחילה, היתה לי הרגשה, אינטואיציה, שזה לא בסדר, אבל כולם דיברו אתי ואמרו - בבית-סוהר אין שום דבר, איש לא יודע בחוץ מה שנעשה בפנים, פה זה עולם אחר. אמרתי - אבל בכל זאת המידע שאני חבר מחתרת עלול להזיק לי. אמרו לי - איש לא שם לב. מסתבר שגם בתוך הבית-סוהר היתה להם אינפורמציה הזורמת החוצה ופנימה. נקבע מועד המשפט לפשעים חמורים והעבירו אותי בחזרה ליפו, בחוץ אליהו גלעדי הפך עולמות. איך מוצאים את יחזקאל מהכלא. דרך תיאום עם עו"ד קריצ'מן. קריצמן הודיע לי – יבוא אליך מישהו לפגישה, יש לו משהו לומר לך. הופיע צפוני, התחפש לאסיסטנט של עו"ד או עוזר לעורך-דין. נכנסנו לחדר הפגישה, הוא נכנס עם אקדח מוסתר ואמר לי - קח את האקדח. אנחנו משתלטים על השוטרים, פה בחוץ מחכה מכונית ובורחים. ברגע הראשון קבלתי שוק.

ש. לא הכינו אותך לזה?

ת. לא, קריצ'מן רק רמז לי שיבוא אלי מישהו, יכול להיות שתהיה תכנית, ינסו להוציא אותך מפה, ושום פרט אחר. צפוני אמר לי - אתה תשמע. (יכול להיות שגם לו לא סיפרו הרבה) ותחליט באם אתה מעונין בחילוץ.

בקיצור, הייתי בתדהמה כזאת והתחלתי לפחד. מי מחכה, מתי מחכים, איך כל הענין הזה יתגלגל? הוא ראה שאני מהסס, אז הוא אומר לי - תראה, אין לנו זמן. אם אתה לא בא, אני יוצא. לא החלטתי, כי הייתי מודאג במידה מסוימת, צפוני אומר לי טוב, לא יצא מזה שום דבר. הוא יצא והלך ובזה נגמר הסיפור. אחרי כן הסתבר לי שהשיקול שלי היה נכון מבחינה פרקטית. מה הסתבר? הוא יצא, הנהג, הלך לאכול, בבית-קפה. אבל אחר-כך חשבתי - מה עשיתי? היתה לי הזדמנות ואני פחדתי שמשהו לא דופק, כי מטבעי הגישה שלי בכל נושא היתה לבדוק כל פרט לפני מעשה, צריך לדעת איך זה הולך, איך זה יתבצע, ואם אני לא שלם עם משהו, אני לא משתתף ב"חגיגה". עד היום יש לי גישה כזאת. אני זוכר תכניות בריחה מבית-הסוהר בירושלים. אמרו - אם ליזר (בן עמי) אומר כן סימן שהרעיון בסדר. הייתי הקריטוריון האחרון לקבלת החלטה, נהגתי לבדוק את כל נקודות התורפה בכל דבר.

הועמדתי למשפט בפני בית-דין לפשעים חמורים ויצאתי באותו בית-דין זכאי מחוסר הוכחות. יאמר לזכותו של זליגמן שהיתה לו הופעה מרשימה, בחקירת העדים הצליח לערער את האמון והבטחון שמדובר באותו אדם וגם באמת זה לא היה אותו אדם. אני הרי יודע וגם אנשל שהיה אתי ליד הרכב יודע שלא אנשל ירה. הוא היה בכלל במקום אחר, אבל היות ואנשל לבש מעיל עור וגם זה שירה לבוש מעיל עור, הם אמרו שזה לא יתכן שבאותו זמן שני אנשים שונים ילבשו מעילי עור דומים, ומכאן המסקנה שלהם היתה שמדובר באותו איש. בחקירה מפולפלת אמר זליגמן, היה זה בתחילת אפריל, החורף עוד לא חלף ואנשים עדיין לבשו מעילי גשם, כי צפוי היה לרדת גשם בתקופה זו. הוא טען שבכלל אדם אחר ירה ואי אפשר היה להוכיח שאותו איש שירה , היה אתי על יד הרכב.

יצאתי זכאי מבחינת הספק, השופט אלן רוז, היה יכול לשפוט אותי למוות, אבל הוא מצא לנכון לשחרר אותי ,אך הוסיף ואמר - חבל, אני חושב שאפשר היה להעמיד אותו לדין על עבירה אחרת שהוא ביצע באותו בוקר. הוציאו את הקהל. אגב, במקרה אשתי באה לראות אותי, וזו היתה עבירה מבחינת המחתרת, אבל היא לא יכלה להתגבר על יצרה. עו"ד קריצמן פונה אלי ואומר לי, אתה עוד לא הולך הביתה, אל תדאג יצאת אמנם זכאי במשפט הנוכחי , אך מיד יאשימו אותך על החזקת נשק ותחמושת. אמרתי לך כבר, כאשר ישבת בכלא בירושלים נודע להם שאתה איש מחתרת. יצאתי ומיד בא אלי קצין יהודי ואמר – אני מאשים אותך בהחזקת נשק. הכניסו אותי למשוריין והחזירו אותי לבית הסוהר ביפו.

באותו פרק זמן זכיתי לכותרות בעתונות. כשהתנהל המשפט שלי בתל-אביב, יהודי אחד שנאשם באשמת רצח אשתו בגרזן ניסה להתאבד, תלה את עצמו בחלון על הסורגים. אני הצלתי אותו. בעתון הופיעה כותרת – אחד המועמד לתליה הציל מתליה איש אחר. העבירו אותי חזרה לירושלים, העמידו אותי בפני בית-דין צבאי, שדן אותי לשש שנות מאסר. מאחר והייתי בוגר תיכון, נער צעיר, זליגמן הצליח לקבל בשבילי מעמד מיוחד, אסיר לח"י הראשון, שזכה ליחס מיוחד, זאת אומרת שבכל תקופת המאסר יכולתי ללכת בבגדים אזרחיים. נהניתי מהזכות לקבל אוכל מבחוץ ולא לקחו אותי לעבודות משפילות.

ש: מי היה הקצין סופיוב?

ת: סופיוב היה בלש יהודי שעבד במשטרת רחובות ותפקידו היה למסור מידע על יהודים שקשורים למחתרת ואו פעילים במחתרת. היתה תקופה שאנשי לח"י הוציאו להורג בלשים, משתפי פעולה כמו פריצקר ועוד בלשים בכל מיני מקומות, הרעיון היה פשוט, להטיל עליהם אימה ופחד, ואכן חלק ממשתפי פעולה, כתוצאה מכך שנודע להם שהם ברשימת החיסול ,שתפו פעולה והעבירו לנו די הרבה ידיעות.

ש: מתי פגשת את ניצ'קו?

ת: לפני רצח יאיר, הרבה לפני. את ניצ'קו אסרו לפני רצח יאיר, אני חושב בשנת 1941. הוא נהג לשחק כדורגל במכבי רחובות. המפגש היה במגרש של מכבי , ניצ'קו הגיע אלי ע"י איש קשר אחר, שהכיר את ניצ'קו. לפני כן לא הכרתי את ניצ'קו. בהפסקה של המשחק הוא הראה לי את דופיוב. הסתכל עליו טוב וזה היה הכל. לאחר מכן ידעתי מה צפוי לו, אבל לא ידעתי שהסוף שלו יהיה כל כך קרוב, הוא נהרג לא רחוק מהמשטרה שהיתה ברחוב וייצמן פינת רחוב הרצל, ליד הקיוסק, במרחק של כ-5 מטר מתחנת משטרת רחובות. באחת הפגישות בבית הסוהר הם ישבו בחדר 20. היה זה חדר קטן בו ישבו אנשים שהיה להם יחס מיוחד. אנשים חשובים כמו סחרוב, אנשי הגנה רייכלין, סירקין, אסירי הגנה, בתקופה שהאנגלים הפסיקו לדרוך על היבלות של אנשי הגנה.

סחרוב קיבל 7 שנות מאסר עבור אחזקת 4 כדורי טוטו שמצאו אצלו בבית. הוא קורא לי ואומר לי - אתה עוד תשלם בשביל זה, ואני לא הבנתי מה הוא אומר, ושאלתי אותו - מה אני אשלם בשביל מה?,הוא ענה - אתה יודע את מי אתה הרגת אמרתי לו - אני לא הרגתי אף אחד.

אז החברים שלך. מפקד שלנו בהגנה הרגתם.

אמרתי לו - תביט מי ביקש ממנו לתפוס אותי, זה שירה בו לא היתי אני. אז מה אתה רוצה.

אתה תשלם בשביל זה.

עניתי לו - בסדר.

מסתבר שהאיש שנהרג היה מפקד בהגנה, איש חדרה, שהזדמן במקרה ברחוב בו נתפסתי, המשימה לתפוס יהודי ולהסגירו היה כנראה בדם שלהם וכך שילם בחייו.

לאחר שהרגו את וילקינס , צ'רלטון, שהיה ידיד של סבוראי, הם גרו באותו חדר, אמר לסבוראי,אתה יודע את מי הם הרגו? ידיד שלי, חבר שלי. אמרתי - תראה מה אפשר לעשות. כל זמן שאנחנו יושבים פה ואתם שולטים אז זה הגורל שלכם.

עוד דבר נחמד קרה עם צ'רלטון. מספר חודשים לפני שאליהו עמיקם עמד להשתחרר, החזירו אותו מנור שמס, מחנה עבודה, שבו היה כלוא להמשך מאסרו בכלא בירושלים. הוא היה אדם אינטליגנטי וידע מספר שפות . עבד בחצר של בית-הסוהר. אחד מעיסוקיו היה לכתוב על אבן, והסתתים הערבים היו חורטים את הכתובת על המצבה, ואחר כך היה צובע את הכיתוב. כשנחה עליו רוחו של צ'רלטון, הוא בא אל אליהו, הם היו ידידים, ואמר לו - אתה יודע, הבחורים שלכם בחוץ עושים עבודה יסודית מאד. אליהו שאל אותו מה הכוונה. והוא אמר לו - תראה, הבחורים שלכם בחוץ הורגים את הקצינים שלנו.

אנשל שהיה נגר חובב בנה את ארונות הקבורה עבור ההרוגים הבריטים ובן עמי מבצע את הכתוב על הצלבים, ואליהו חרט על המצבה, יש לכם את התפקידים החשובים ביותר מההתחלה עד הסוף. צחקנו ונהנינו מהסיפור הזה.